תורי
הגיע. נכנסתי אל הרופא והתיישבתי על הכיסא. הרופא ניגש אלי, בדק אותי כמה בדיקות
קצרות ושגרתיות, אפיין את הבעיה שיש לי, הסביר לי קצת על הדלקת שתקפה אותי ורשם לי
מרשמים. אנטיביוטיקה וכמה גלולות נגד כאבי ראש. כאן הוא מסביר לי מה אני צריך
לעשות. בשעה 11 בלילה, לא לפני, אתה נוטל בידך את הגלולה מערב אותה עם מים, מניח
את ידך על החזה שלך, וגומע במהירות. תוך כמה דקות, בין חמש לעשר דקות, אתה תמות
באופן סופי. גלולה זו תפתור את הבעיה שלך ותרפא את הדלקת לחלוטין. הרופא ייעץ לי
לערוך מסיבת פרידה קצרה לפני שאקח את הגלולה, אמר לי לא לפחד, שאין לה השפעות
מזיקות או תופעות לוואי, ואיחל לי הצלחה בטיפול. הודיתי לו ויצאתי.
את האמת,
הרופא קצת הרגיע אותי, אבל בכל זאת הייתי קצת לחוץ. סוף סוף, לא מתים כל יום,
הידיעה על כך שעם בליעת הגלולה אמות, איננה מרנינה במיוחד. אבל, בסופו של דבר, זה
בסדר, הקללתי את זה, בכל זאת רופא, הוא אומר שזה לא מזיק, שאין תופעות לוואי. על
מי אסמוך אם לא עליו? נותר לי לארגן כמה חפצים, ללכת למסעדה להנות מסעודה אחרונה
משובחת, כמו שצריך, ללכת למיטה, לשכב בצורה מכובדת, בכל זאת, למען ההגיינה
והסטריליות, כך שהמטפלים בי אחר כך לא יטרחו לאסוף אותי מהרצפה, ולבלוע את הגלולה.
הזעקתי
כמה חברים בחטף שיצטרפו עמי לארוחה, הם, כמו חברים נאמנים, נענו על אתר. אמרתי להם
שאני הולך למות בערב. מה??? הם פערו עיניים ובהו בי כמטורף. -תרגעו, אמרתי להם,
הרופא אמר, לא אני החלטתי. -אה... הם נרגעו. -וזה באמת יעזור? הוא בטוח? -כן,
עניתי. -וגם אם לא, בסוף, אני חייב לשמוע למישהו, מי יכול להבין בזה יותר מאשר
הרופא. -אז זהו? זה סופי? לא נראה אותך יותר? הרעיפו עליי חיבוקים ונשיקות, ואיחלו
לי הצלחה בטיפול. לא נורא, אין מה לפחד. גם הם הרגיעו אותי.
הגיעה
השעה. 11 בלילה. נשכבתי על מיטתי בחשאי, ערבתי את הגלולה בכוס מים, הנחתי את ידי
על החזה שלי, גמעתי את הגלולה. ועזבתי למנוחת עולמים.
לא נותר
לי אלא לקוות שהטיפול יצליח.
כתבת יפה אבל לצערי לא הבנתי את המסר? אם תועיל להסביר לי. תודה מראש.
השבמחקאומר לך את האמת, כשכתבתי זאת לא התכוונתי למשהו מסוים ומוגדר, התכוונתי יותר לפתוח פרספקטיבות ואופקים מאשר להיסגר במשהו קונקרטי.
מחקבעצם, ביקשתי לחדד כמה דברים בחדא מחתא. ראשית, השרירותיות של ההחלטות האנושיות. כל מה שאנו עושים אינו על סמך 'אמת' מסוימת, משום שהדבר מקביל לסדר אידיאלי של ההוויה, אלא אנו יוצרים את ההתייחסות להוויה על פי המושגים שאנו מטביעים בה. אנו מחליטים אם המוות זה דבר 'טוב' או 'רע', לא ניתן לדבר בשם מוחלט כלשהו, ניתן לדבר רק מתוך המקום שאנו 'מושלכים' לתוכו. זה נוגע להרבה דברים שכתבתי כאן בבלוג.
שנית, ברצוני היה להראות עד כמה סמכות יכולה להיות עצמאית וכביכול לבטל את ההיגיון העומד מאחורי עצם הפניה לאותה סמכות. הולכים לרופא בכדי להרפא, אולם מכאן ואילך הרופא מתמסד ואז הופך להיות הסיבה בעצמה, מה שהרופא אומר צריך לעשות, בלי שאלה מוקדמת יותר. דומני שזה משקף הרבה מהלך הרוח המודרני המקבל שלא במודע תוקף של סמכויות כעצמאיות ובעלות תוקף מצד עצמן. לכן הדגשתי את העובדה שכאשר החברים שומעים את העובדה שהרופא אמר לעשות זאת הם נרגעים, כמו גם שאין על כך שאלות, אלא רק מעט פחד.
שלישית, ולכך רמזתי בשורה האחרונה, הרופא הוא סוקרטס. באפולוגיה של סוקרטס וגם בפיידון, הסימן למחשבה רצינית נעוץ בשאלה האם המוות מעכב אותה, משום שאם המוות מעכב אותה או מפחיד אותה פירושו של דבר שאין היא מתייחסת לעצם המושג אלא היא נובעת מן הפחד של האדם ולכן היא לא 'אמיתית' במובן האידיאלי.
ואני חושב שיש כאן גם הצגת מציאות שונה, הצגת מושגים שונה, באותו אור בהיא נעשית בהגות הפוסטמודרנית למשל, וכן אצל בורחס. הצגה כזו מאפשרת ביקורת הרבה יותר נוקבת משום שהיא לא מניחה את ה'צורה' ואת המצע של המושגים המוכרים כנקודת מוצא, אלא היא מתארת מושגים אחרים באותה רמת בהירות סדר וארגון כמו במושגים המוכרים, מה שמעיד על ריבוי של צורות חשיבה אפשריות. במובן זה, ברצוני לציין את סיפורו של בורחס על האנציקלופדיה הסינית ואת הניתוח של פוקו לכך בתחילת 'המילים והדברים'.
אינני בא להכריע או לצדד בסוגיות אלו, אלא רק לפתוח את הנושא.
תודה על התשובה
השבמחקאתה כותב מאוד יפה.
דוד.