מבעד למסך הרועש, הרועם, הסוער והמרהיב של מעמד הר סיני מבצבצת לה הווייה קיומית אחרת, הווייה אשר חז"ל מבקשים לדמות אותה לשתיקתו של העולם; ציפור לא צייצה, עוף לא פרח. מעמד של עצירה, של הפסקה, של התחלה. הכל מחודש, הכל ראשוני, הכל קמאי. תורה שנקראת 'ראשית', 'ראשית דרכו' (משלי ח', ראו רש"י על בראשית), כראשית העולם, עם ישראל העובר חווייה של לידה מחדש, כגר שנתגייר, קטן שנולד. הרעש מלווה אפוא את חוסר היציבות של הכללים, את הרעד של המוכר. 'שומעים את הקולות', בלבול הסדר, חושים המביעים רגישות בלתי מקבילה, התנפצות, קריסה.
האם כל זה איננו מנוגד לאידיאה הבסיסית של החוק? האין מהותו של חוק באה לידי ביטוי דווקא בכך שהיא משמרת את הסדר? קיומו של חוק חיוני הלא, דווקא בכדי לבטל את האנרכיה, להתנגד לבלבול. בכדי למיין, לסדר, לקטלג. מהותו של חוק טמונה בהשלטה, בהשבת הדברים על כנם, בהתאמה, בהצלבה. מעמד הר סיני מופיע דווקא כנתיצה, כשבר, כאנרכיה. מה היא אפוא מהותו של חוק אנרכי זה? ומדוע חקיקה זקוקה להחצנה באמצעות מעמד חד פעמי, מרשים, מפתיע? האין הוא אמור להופיע דווקא מבעד לקלחת היום יומית? לשם מה נועד הרעם הזה?
אמנם אכן, חוק של ביטול החוקיות. ביטול הסדר. האדם מסודר בעבודה סיסטמטית ומחושבת והשבת קוטעת אותה, גודעת אותה בחטף, אנרכית, חסרת סדר והקצעה. החוק היהודי מתבטא דווקא במרד ב'חוקיות' האנושית המוכרת, צפצוף על המוסכמות, על המקובל.
יתירה מזו, חוק שהוא תחילת החוקיות. ראשית. ראשית ההווייה. החוק מעצב את החוקיות, המעשה מעצב את הקיום, המרד בונה את ההווייה, האנרכיה מסדרת, הבלבול מארגן. איך אפוא יש להבין את הדימויים הפרדוכסליים הללו? (אני נזכר, אגב, בפרה אדומה, זו המטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים, פרה שבמובן מסויים היא הסמל המובהק לחיי חוק יהודיים-), מה טמון כאן?
נדמה לי שמופיעה כאן ההווייה הקיומית המקורית של היהדות. החוק מסמן ראשית, והפזיזות המפורסמת עליה מדבר אותו צדוקי (שבת פ"ח) ביחס להקדמת 'נעשה' ל'נשמע' מחצינה את הראשית הזו. החוק מבטל את המוכר, מזעזע אותו, ובסופו של דבר, מקדים אותו, נחפז. הכל מוכה אלם, הכל שותק, הכל ראשוני.
חוק אנושי משמעותו היא השררה, השכנת הסדר. ישנם נתונים שונים, ישנה חברה, יש אנשים עם אינטרסים שונים, עם רצונות נפרדים, יש את מוראותיו של הטבע, יש פגעים ומחלות. יש. אונטולוגיה. ביש זה יש לכונן סדר, יש לתקן את הדברים, לשכללם ולעצבם באופן שיצליחו לכונן משהו מסודר, כמה שפחות הגבלות וכמה שפחות נזקים. העולם הוא נתון, והאדם מרכיב אותו, מנתח אותו על פי צרכיו. המוכר לנו נמדד כנתון. האם אין נקודת מבט אחרת? כזו שאיננה מכירה בנתונים, אלא יוצרת אותם?
בפרספקטיבה זו האדם מקבל על עצמו, בפרספקטיבה של החוק היהודי האדם הופך לנותן, ויותר מכך, ליוצר. חז"ל מציינים זאת, העוסק בתורה הוא שותף לקב"ה במעשה בראשית. הצדוקי מבקר את רבה בקשר לאצבעו השותתת דם מתוך שקיעות בתלמוד, על חוסר תשומת לב, על פראות, פזיזות, והוא משיב לו 'תומת ישרים תנחם', תמימות וישרות. הקביעה האנושית הבנאלית שדם השותת מן האצבע הוא גרוע, ועל כן, אי שימת לב אליה היא פזיזות, מצחיקה אותו, את רבא. העדפת המושגים המוכרים על פני העיון. זה מצחיק אותו לא בגלל עצם מושא ההעדפה, אלא בגלל הפשיטות והביטחון המובע באותה העדפה. רבא מעוניין להיות אנרכיסט, אנרכיסט של המושגים המקובלים, אנרכיסט של ה'שכל הישר', ה'ברור', ה'ידוע'. מדוע יש כאן תמימות וישרות? משום שאין כל הנחת יסוד בדמות; ככה זה צריך להיות! אין ככה, יש ללמוד, תרתי משמע.
אנרכיה המבקשת ליצור עולם, וליתר דיוק; עולמות. בלבול הסדר והאירגון בכדי לעמוד מעבר לו. קריצת עין לימין ורגל בשמאל. השבת מפסיקה את העבודה של האדם משום שהיא מתנגדת לטוטליות שלה, לאופי הכל יכול שלה, השבת היא אנרכיסטית, היא מערערת את היסודות ה'ברורים' של ההווייה הטוענים שבכדי לאכול יש לעבוד. אלא שברגע שתשקע באנרכיסטיות זו היא תהפוך בעצמה ליסוד 'ברור', ולכן מופיעים מיד אחר כך ששת ימי עבודה. 'ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות', לא לחינם מובעים כאן ששת ימי העבודה, משום שהשבת איננה באה להרוס את העבודה אלא דווקא לבנות אותה, לבנות אותה מחדש, רקונסטרוקציה. (אני מבקש לרמוז לשלב שלא קיים בדקונסטרוקציה של דרידה, בדקונסטרוקציה מבצבצת רקונסטרוקציה אחרת). לא לעבוד בשביל לאכול אלא לעבוד בשביל לעבוד נכון.
זה הוא חוק אלוהי, ובניגוד לחוק האנושי, הוא אלוהי משום שהוא מערער את כל ה'שכל הישר' של האנושות, את ההתמכרויות ואת האידיאולוגיות, הוא מערער על כל זה משום שהוא נובע ממקום שלא ה'שכל הישר' פועל בו אלא דווקא משהו אחר. זו היא ההתגלות במעמד הר סיני, התגלות שהשמיעה את קול אלוהים מדבר מתוך האש, לא חוק מצרי של משעבד ומשועבדים, של נתונים ושל אקסיומות, אלא חוק אלוהי של התקוממות ומרד בהווייה המוכרת, התקוממות שמקורה ביצירה, באפשרות להתמרד נגד כל מה שברור, לזעוק בגרמניה הנאצית.
ולסיום אני מעוניין לקרוץ עין לפרקי ההשגחה שבמורה נבוכים המזהים את ההשגחה עם הכרת ה'. האצבע של רבא לא הציקה לו משום שהוא היה מסוגל לצפצף על זה, בכך הוא חובר לטוב מקורי יותר. ונוכחותו של הקב"ה בגרמניה הנאצית באה לידי ביטוי באמירת שמע ישראל לפני המוות אשר צפצפה על האפשרות של הנאצים 'לאבייקט' את הרע. התמרדות הרואית במה שברור. אי ההשגחה יכלה לבוא לידי ביטוי בניצחון הנאצי, היינו, באפשרות שלהם למסד את הרוע ולהכיר בו כטוטלי, קריאות שמע ישראל בתאי גזים מנעו ניצחון זה, הם הבליטו קו של חוסן ומרד כלפי 'מה שיש', לא מה שיש ניווט את הקרבנות הדוויים אלא דווקא הניפוץ של זה. אי ההסכמה, האנרכיה. 'שמע ישראל' – חוק שהוא אנרכי.
