תשעה באב כיום

 

אבד מובנו ההיסטורי של תשעה באב. אנו, בני הדור שגדלו במדינת ישראל, או בחוץ לארץ תחת השלטונות הדמוקרטיים והסובלניים של חמישים השנים האחרונות, שזיכרון הגלות וצרותיה, שמדותיה, פוגרומיה וייסוריה אינם אלא ההיסטוריה שלנו אבל כבר לא המציאות החיה שאותה אנו חיים, לא יכולים וגם לא מצליחים לחוות את תשעה באב כמו שחוו אותו אבותינו. אנו לא יכולים לראות ביום הזה יום שבו אנו מנקזים את צרותינו ואת סבלנו, ברירת הגורל, אל תוך הקינה הרוחשת את הכאב, המבעבעת אתו, הנטרפת עמו. אנו לא חיים חיי סבל, אנו כבר לא שייכים למציאות שבה אנו מתחננים אל הגורל, אל הרודן או אל הפריץ שיחוס על נפשנו, אנחנו כבר לא חיים באווירה תמידית נוקבת של 'מה יהיה מחר'. כמו כל עם אחר, אנו חיים כיום, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, במדינה מסודרת, עם מנגנונים מאורגנים, משטרה, בתי חולים, צבא, וכו' וכו'. אי אפשר להמשיך ולקונן על חיי הצרה והסבל שלנו שכבר לא קיימים.

אמנם לא הכל מתוקן, אמנם ישנן עדיין התנכלויות אנטישמיות רבות בעולם, אמנם מדינות רבות עדיין רוצות למחוק אותנו מהמפה, אולם בכל זה אין כדי לעמעם את תחושת הביטחון ו'הלכתחילה' של קיומנו. הבעיות שלנו הן בעיות של 'ההיסטוריה', כמו בעיות של כל עם אחר. בכל מקום ישנן מלחמות למרבה הצער, בכל מקום ישנן התנכלויות, בכל מקום ישנן שנאות ומריבות, עניין זה איננו אופייני לקיום הספציפי של עם ישראל. ארצות הברית סבלה פיגועי טרור לא פחות מזעזעים ובכל זאת אין היא יכולה להגדיר את עצמה כמדינה 'טראגית'. המשיח עדיין לא הגיע, הגאולה עדיין רחוקה, אבל אנחנו לא בגלות במובן ההיסטורי של המושג.

תשעה באב הוא יום שציין בצורה חיה את החיים הטראגיים של עם ישראל. כיום כבר לא ניתן לעשות זאת, ומי שעושה זאת בכוח נתפס לכאורה בחוסר כנות ובצביעות. האם, בשל כך, נבטל את תשעה באב? נעקור אותו ממקומו? נחבור לנבואתו האופטימית של ירמיהו?

ובכן, בוודאי שכבר לא שייך להתאבל כמו פעם, לבכות ולקונן כילדים שחרב עליהם עולמם. בַּפרט הספציפי והרחוק של חורבן בית המקדש אין כדי למלא אווירה כזאת. בואו ונודה בכנות: בית המקדש לא מי יודע מה חסר לנו. אם אנחנו לא אידיאליסטים רודפי מקדש אובססיביים לא נוכל לראות בבית המקדש כשלעצמו אידיאל חרב כמו שראו בו במשך ההיסטוריה היהודית כולה אשר בה התוצאות הטראגיות של הגלות יכלו להעמיד את חורבן בית המקדש כסוג של סמל. בית המקדש המתואר בידי ירמיהו כ'מערת פריצים' והנדמה בסוג מסוים של שרטוטים היסטוריים קודרים כבית מטבחיים של קנאות איננו מסוגל באמת להציג את עצמו כתחליף לבית הכנסת 'הגלותי' ולבתי המדרש הצנועים המתעסקים באותיות קטנות של תלמוד. הצניעות והפשטות של התפילה עדיפים בעינינו לאין ערוך מאשר בית מקדש גרנדיוזי ונוצץ. אמנם תמיד ניתן לדבר על משמעותו הרעיונית של בית מקדש, על השכנת השכינה, על המובן של בית לקדוש ברוך הוא, על בית מקדש אידיאלי שלישי שבו יהיה משכן למעשים טובים ומגדלור של משפט וצדקה, אבל כל האידיאלים הכמעט אוטופיים הללו אינם מבטאים את מה שנקרא 'אבלות החורבן' במובן ההיסטורי והריאלי של המושג. בהיסטוריה של עם ישראל החורבן כרוך וקשור בקשר הדוק עם הסבל והייסורים של הגלות. כיוון שהמובן הקיומי של הגלות התבטל, התבטלה עמו 'אבלות החורבן' במתכונתה ההיסטורית.

נכון אמנם שיש מובן למשיח, לגאולה, לאחרית הימים, אבל זה כבר מוצג כאידיאל, לא כסיבה לאבל. האבלות נובעת מחיסרון, לא מהעדר יתרון. הגאולה היא שאיפה, יתרון, אבל לא ניתן להתאבל על העדר הגאולה. האבלות מכוונת אל אבדן, לא אל משהו שעדיין לא התגשם.

ובכל זאת, ביטולו של תשעה באב כיום של אבל, הוא בלתי אפשרי. לא בגלל חוסר תעוזה או חוסר יומרה כמו שיאמרו המקטרגים. הוא בלתי אפשרי משום שהקיום המהותי של היהדות הוא קיום של מסורת. המובן של היהדות נעוץ דווקא בכך שלפני שאנו חושבים על הסיבות הריאליות והרציונליות כביכול למעשינו אנחנו עושים אותם מעצם העובדה ש'ככה הם', שכך עשו אבותינו כולם. הסיבה להתאבל בתשעה באב היא קודם כל בגלל שזה יום האבל היהודי, הרבה לפני הממשות החיה של תחושת האבל. יום טוב שני של גלויות עד היום לא התבטל על אף חוסר העניין המוחלט שלו מבחינה הלכתית 'טהורה'. הוא לא התבטל משום שהיהדות בנויה על העבר, על המסורת, היא בנויה על שימור. לשימור יש משמעות משלו, (שימור, לא שמרנות), השימור מצליח להנציח אורח חיים מקיף ומלא שכל כולו פרקטיקה של סגנון ומשמעות. אם כל פרט בהלכה היה נקבע לפי הנסיבות החיות, לא הייתה כל משמעות לחיי ההלכה כפי שאנו מבינים אותה, או אז היא הייתה סמלית גרידא, ולא מכוננת. שינויים הנעשים בהלכה במשך הדורות אינם שינויים מוּדעים בדרך כלל אלא הם קורים מתחת לפני השטח בתהליכים טבעיים של שינוי וקיום דתי. ויש כאן כמובן גם טיעון פרקטי: אם ההלכה תזדעזע בזעזועים רדיקליים כל כך של ביטול העבר היא תאבד את יציבותה ואת חוסנה ותתאדה לחלוטין. ברור, אם כן, שיש צורך בשימור הזה מבחינת היהדות.

אבל לעשות מעשים חסרי כנות וחסרי משמעות, זה גם בלתי אפשרי. משום כך יש לעצב את דמותו של תשעה באב בצורה חדשה. יש לנווט את האבלות של תשעה באב לאבלות סמלית הדנה במשמעויות ובתכנים של אבלות ושל אבדן ולוותר על האבלות 'הקיומית' שאיננה מבטאת הבעה אמיתית. יש לנצל את תשעה באב במובן הסמלי שלו, לדון בתכנים שנעשו זהים לו כמו שנאת חינם, ההיסטוריה היהודית ומשמעות הסבל. במובן זה, יהפוך תשעה באב ליום מחשבתי יותר מאשר יום קיומי חווייתי. החוויות של תשעה באב ינוקזו אל המשמעויות הרחבות הבאות עם התכנים של היום ולאו דווקא עם התחושה המיָּדית של הסבל. ימשיכו לצום, להתענות, לומר קינות ולקרוא איכה, אולם לנווט את כל אלו לאפיקים 'כלליים' ואוניברסליים יותר הדנים במשמעויות הרחבות של מעגל החיים ולאו דווקא במשמעות הקונקרטית של הקיום היהודי.

גלות העצמי

על פי מדרש חתום בפרשת דברים, מתנקזות להן שלוש 'איכה' במקום אחד. ה'איכה' הראשונה היא זו של משה: 'איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם?' ה'איכה' השניה היא זו של חזון הנביא ישעיהו, (הפטרת השבת): 'איכה הייתה לזונה קרייה נאמנה?' ה'איכה' השלישית היא זו של ירמיה, הקינה האבלה: 'איכה ישבה בדד העיר רבתי עם?'. על פי המדרש, אלו שלושה מצבים עוקבים של אותה גברת. (מטרוניתא). זמן שלוותה, פחזותה, וניוולה.

הגלות היא המרחק מן הבית, מרחק מן המקום הטבעי, האדם שוב אינו אדון לעצמו, הוא נתון בעל כורחו לחסדם ולרצונותיהם של אחרים. כאשר אדם גולה הוא מתרחק מן הבית שלו, מן האפשרות שלו לקבוע, ליצור, לבנות. גלות היא הברירה האכזרית של גורל. האדם מסור לגורלו. גורלו שולט עליו. כאשר אדם הוא בבית, -בניגוד לכך-, בשלוות נפש, תחת גפנו ותחת תאנתו, הוא זה ששולט על העניינים, הוא האחראי. וה'איכה' נפערת קודם כל מן הגלות. היא מבטאת לפני הכל מצב עניינים אבסורדי, הפוך ממה שאמור להיות. מרחק. פער. התלישות של האבסורד. ה'איכה' של ירמיהו אשר בה מוצגת העיר התוססת והחיה ביותר כעיר שוממה. ה'איכה' של ישעיהו המציג את מה שאמור להיות מעוז הצדק כזירת מרצחים. וה'איכה' של משה המציג את האבסורד של קיום הרבים על גבו של אדם בודד, נטול כתפיים. אבסורד של הפער בין מה 'שאמור להיות', לבין 'מה שקורה'. גלות.

ויש לזה סדר. בתחילה העם, האדם, קיימים בשלוותם. יוצאים ממצרים, נעשים עצמאיים, וככל חברה נורמטיבית, כבר לא מצליחים להחזיק מעמד ללא מוסדות. המוסדות הן כל קונסטרוקציה, ריאלית או אידיאלית, המבקשת לנקז את הבלגן האנושי למקום אחד, היררכי, ממוסגר. מוסד. חוק. פולחן. תפיסת עולם, וכו'. כאשר האדם הוא עצמאי, אדון לגורלו, הוא יכול ומסוגל ליצור את אותן קונסטרוקציות. הוא מסוגל לבנות, ליצור, למען הסדר הטוב, למען הארגון. זה ה'איכה' של משה. 'הבו לכם אנשים חכמים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם'.

לאט לאט, עם הזמן, האדם שוכח את עצמו. נבלע בתוך סבך של ממסדים, בירוקרטיות וחוקים. הוא מתמזג בתוך כל אותן קונסטרוקציות. איבוד העצמי מתרחש באותה זירה של התמסרות, אותה זירה שבה האדם חש שהוא בא לידי ביטוי אמיתי על ידי הגיגיו ומוסדותיו, חוקיו ופולחניו. המוסד פוסק להיות כלי ואמצעי לחִברות תקין ונעשה מטרה אידיאלית כשלעצמו. הדברים מקיימים את האדם לפני הדיבור, התכנים לפני שהם נאמרים, המזון מזין לפני שהוא מחייה. זה הוא אפוא ה'איכה' של ישעיה. הקרבנות קיימים, הזבחים, התפילות, השבתות, המועדים. כל הקונסטרוקציות עומדות על תלן. אבל 'ידיכם דמים מלאו', 'ועתה מרצחים'. לא דנים יתום ואלמנה, לא מסבירים פנים. יש לשים לב שבתחילה נבנו הקונסטרוקציות בכדי לפתור את בעיות הטורח והריב שבין בני אדם, בכדי שלא יהיו מרצחים, ולפתע, דווקא המוסד של המשפט, של הקרבן, של התפילה, נעשים מוסדות של שנאה. בני אדם נבלעו בתוך המסגרת השיפוטית. היחס בין האחד לזולתו נעשה מעתה בעקבות המערכת; פלילי או לא פלילי, מושחת או לא מושחת, אידיאלי או לא אידיאלי. כביכול המערכת המשפטית שקבעה מי הוא הנחשב 'פלילי' קובעת גם שמי שאינו 'פלילי' הוא צדיק, רשאי להתבהם. השאלות כבר לא קיימות, הכל עניין של אינפורמציה טכנית; מה החוק אומר? מה ההלכה אומרת? מה כתוב? מה הוא 'קוד אתי'? ה'בוקר טוב' הצנוע של שעת זריחה שוב לא קיים. לחיצת יד המעוגנת עם סיום עסקה כבר לא קיימת כידידות ספונטנית של האני מול האחר. הידידות תלויה ואזוקה עם הממד החוקי של הידיד. האשם, הפלילי, הוא תת אדם. אותו מקום שבו לא רואים שוב בני אדם, בפשטותם, במערומיהם, בהבעתם. אותו מקום שבו הפלסטיני הוא רוצח, החרדי הוא עלוקה, המתנחל הוא עמלק והגוי הוא חמור. אין יותר בני אדם, יש רק מוסדות, קונסטרוקציות ובירוקרטיות.

כאשר גם המוסדות עצמם מתפרקים, ככל בועה משיחית המתנפחת עד כדי להתפוצץ, נותרת העיר שוממה. ללא בני אדם וללא מוסדות. האנשים רוקנו את עצמם לתוך המוסדות, לתוך הקונסטרוקציות, והתאדו יחד עמם. זה הוא ה'איכה' של ירמיה. 'איכה ישבה בדד העיר רבתי עם?'. בדידות. שממון. ריקבון. ניוול. אין שום דבר. זה הוא המצב של הגלות, של האבלות. הגורל האכזרי שולט על האדם, הוא כבר לא 'הוא' בשום מובן. הוא גורלו ולא אישיותו. הקינה נשנקת בתוך עצמה, בלועה בגרונה, אין היא מצליחה להתפרץ כי אין לה לאן ללכת. הכל חתום, ריק, שומם.

יש כאן ביטוי הרבה יותר עמוק לגלות העצמי. האני. האדם הוא קודם כל הוא עצמו. איש. אין לו 'טבע', אין לו הגדרה, משום שהוא קיים לפני המוסדות ההומאניים שיצמצמו אותו בזירה מוחלטת של חופשיות, עצמאות ו'טבע האדם'. הוא לא קיים בזירה של סיבות ומסובבים, משום שהוא קיים לעצמו הרבה לפני כן. הוא עצמו לפני שהוא קיים. האדם הזה הוא אדם אופטימי, ידידותי, משום שהוא מכיל את עצמו לחלוטין, הוא עולה על גדותיו, אין לו מקום בתוכו כדי לאחסן את דמם של אחרים, טוב לו בדמו שלו.

אבל לאט לאט הוא מתרחק מעצמו. הכיוון בתחילה הוא חיובי משום שהוא באמת רוצה לעשות טוב, אולם כאן מתחילה הסכנה של ההתפרדות, הטוב נפרד מעצמו, הוא הופך להיות אובייקט הקיים אי שם באיזשהו מוסד משפטי, באיזושהי קונסטרוקציה אידיאלית, באיזושהי מחשבה ספקולטיבית. והוא נותר אותן עצמות שדופות שרודפות רעבתניות אחרי אותן קונסטרוקציות מרוחקות, כמו מת הרודף אחר קברו בעקשנות.

עד שהוא מוצא את עצמו רעב. הוא לפתע חש שהריצה הזו היא לשום מקום. הריצה אל כיכר הזהב היא מיותרת משום שהוא צריך כיכר לחם פשוט. כיכר הלחם נמצא בביתו הפרטי, אבל הוא כבר נהרס בלהט הקונסטרוקציה, במסעו אל מעבר להרי החושך. זו היא גלותו של האדם, הוא מבקש 'לחפש את עצמו'. המצב כאן הוא טראגי הרבה יותר. ה'אני' שלו, העצמיות שלו, לאחר אותו פירוק, נעשית אלילית, חובקת כל. אנתרופוצנטריזם קיצוני, הכל מרוכז באובססיביות סביבו, הוא תמיד מדבר על עצמו, מחפש את עצמו. הוא דוחה בלהט כל דיבור מהותי על מושגים, על אחרים, על מחשבות, משום שהוא חש שכל אלו דוחקים אותו לפינה, מסיטים מן המרכז את העצמי השדוף שלו שהוא עסוק אחריו באובססיביות. הוא כבר לא יכול לדבר, כל פעם שהוא מדבר הוא חש שהוא נעלם, הוא תמיד צריך 'להראות' את עצמו, להיות נוכח. מה שיוצא לו מהפה זה רק קינות. קינות פסימיות, קינות שבורות על האדם הנעלם, על האנשים כשלעצמם, על זרתוסטרא.

האדם השבור, המצולע, היבש. יחזקאל קורא להן, לעצמות היבשות, הוא מבקש מהן בלהט להתעורר לחיים, לחיים החיים את עצמם לפני שהגיעו לתסביך הפתלתל של החיפוש האובססיבי אחר ה'אני' והוראותיו הקדושות והמדטיביות. להנות מן החיים לא בגלל 'שצריך' להנות, בגלל 'שזה כל האדם', אלא פשוט, להנות. לשבת בין חברים ולעשות מוזיקה. מוזיקה שאיננה כלואה בהגיגים של עצמה, מוזיקה חופשית, ספונטנית. לא עוד 'אכול ושתה כי מחר תמות', אלא 'אכול ושתה כי היום אתה חי'. כאשר האדם יודע לאכול ולשתות מתוך החיים שלו, הוא גם יודע לחיות את ועם האחר, הוא גם יודע לחשוב בצורה חופשית בלי פחד שמא הוא ישָׁכַח בחבלי אותן מחשבות.