שירה ותחייה

תניא, אמר ר' מאיר; מניין לתחיית המתים מן התורה? שנאמר; אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה', שר לא נאמר אלא ישיר, מכאן לתחיית המתים מן התורה-

(סנהדרין צא:)

*

המסגרות המסדרות והמאורגנות של ההווייה האנושית, של המבנים החברתיים, של הקודים האתיים, הנורמות הקובעות, המהקצעות, המחטבות, המשרטטות, את המיקומים, ההשתייכויות, האפיונים השונים בהם האדם נמצא, חי, פועל, הן ההווייה הראשונית של כל מחשבה, היצע, הרהור, פעילות וביצוע. האדם שייך, מכיר. הוא יוצא מנקודת מבטו, מבטו שלו, הנקודה ממנו ובעדה הוא חש את שליטתו במרחב הסביבתי, את האחיזה ההדוקה שבינו לבין המציאות. ריאליזם!

את המציאות הוא מארגן, מסדר, מחטב. הוא קובע לה חוקים, רציפויות, קשרים, סיבות. מריאליזם לרציונליזם. המבנה של ההווייה כפי שהוא מופיע בפני האדם הוא המבנה המסודר, המסווג, בו לכל דבר ודבר יש את מקומו, לכל עלה יש עץ. הוא מחשב חשבונות, סטטיסטיקות, אסטרטגיות, והוא חורץ את גורלה של ההווייה כולה, במו ידיו. כאשר העלה מתנתק מן העץ הוא מזהה מרחק, כאשר הוא מתקרב הוא מזהה השלמה. החיים מסודרים. הרשעים לכלא. הטובים לשלטון. העלה לעץ. העץ לשורשים. שליטה. פיכחות. או, בשפתו של לקאן; המרחב הסמלי.

מציאות אוטונומית. ללא אל.

*

האל מגיח אפוא מן הקריעה. ניתוק הרציפויות, ביטול הקשרים, ריפוף החוקים. במקום בו אין לאדם שליטה. מחוץ לחוק. מחוץ לריאליזם. בשטח הריק. במקרה האחד שלצדיק ולרשע, באיוב, בקהלת. במקום זה מופיע האדם כקטוע, כשבר, כפתח, כנהייה לקראת-, כקריאה, כשאלה, כהבעה. אין כל סדר. הרעים בשלטון. הטובים בכלא. ההווייה איננה מאורגנת, איננה מחוטבת, היא זולגת, מתפרצת, משתוללת, עולה על גדותיה.

במקום בו מופיע הקרע שבאירגון, מופיע האל. האל מציץ מן החרך הסמוי של האינסופיות. מעבר לחיטובים. מעבר לסדרים. מעבר למספרים, לרציפויות, לחישובים, לאסטרטגיות. הוא פתאומי. מבליח. קורץ בעינו. מגיע משום מקום. מנוגד למסגרת. הוא מתייצב בעמדת גיחוך. התרסה. אין כללים, אין מוסר, אין סיבתיות, אין נורמטיביות, הכל זולג, שוצף, גועש, מתפרע. בשפתו של לקאן; המרחב הממשי. הצחוק. הנגיעה ב-משהו שאיננו מתכונן ואיננו מסוגל למקם את עצמו במרחב הסמלי. ההבלחה הפתאומית.

מכאן, מציאות אנרכית, מות האדם.

*

ולעצור עם פוקו, זה כאן. רק לאחר מות האל המתרחש במדע העליז ובזרתוסטרא של ניטשה, ורק לאחר מות האדם המאוחר יותר, בסוף המילים והדברים, ניתן לדבר על תחיית המתים. לאחר הקונסטרוקציה של הנאורות, של הרציונליזם, של ההשכלה, של הצו הקטגורי, של האוטונומיה הרציונליסטית של האדם, של אל-טבע השפינוציסטי, מבליחה הדקונסטרוקציה, מות האל, מות האדם.

הישנה רקונסטרוקציה? לא ולא. רקונסטרוקציה תעזוב את הממשי ותשוב למסגרת המחוטבת של הסדרים והארגונים הסמליים. המרחב נותר בדקונסטרוקציה. אבל כאן מבליח ממד אחר. לא שלב, אלא ממד. ממד המופיע כראשוני. אם אפשר, ממד האחרות. לא קומה נוספת, לא גובה, אלא מעבר, מחוץ.

תחייה.

תחיית המתים.

סוף דבר הכל נשמע את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם, אומר קהלת ומסכם. העמידה בממשי, פירושה, השתאות, השתוממות. סימן שאלה. האדם איננו מכונן את עצמו במרחב מוכר מסויים, בהווייה גודשת ומשורטטת. האדם לא נח. הוא פעיל. הוא לא יודע, הוא תוהה, והתהייה שלו היא אינסופית. הוא לא נבלע באדמה מסויימת, במלחמות קדושות, (כמו קורח). הוא לא מובל באמצעות האינרציה של מוות. איזה מוות שיהיה. הוא לא מסמן גבול, סוף, נקודת ציון, נקודת תכלית, כמו הווייה לקראת המוות של היידגר. המוות הוא דווקא פרוץ בעיניו. פתח פעור. משם הוא יכול להחיות את עצמו, תחיית המתים. משם הוא מכונן את עצמו. מן הבלתי ידוע.

*

קריעת הים. שמעתי מידידי אלי שיינפלד; מה שמאפיין את קריעתו של הים הוא העובדה שהקרע נעשה בדבר זולג, נשפך. אין כאן קריעה של נייר, של אובייקט. האפשרות לעצור את הזולג, את המתפרץ, היא הנס. האפשרות להדוף את האינרטי, להעמיד בסימן שאלה את המובן מאליו, את השכל הישר, מעבר לכל שכל ישר, מעבר לכל היגיון, היא נס. מחוץ לטבע, כמו שמציין המהר"ל תכופות. נס שהוא השתאות, השתוממות, הלם. להיוותר במרחב הממשי. בצחוק המתגלגל. צחוק על כל הרצינויות הפתטיות של האנושי.

או אז, מתפרצת לה, השירה, הפואמה, אז ישיר משה, שירת התורה. שירת האזינו. מעבר לכל היגיון, מעבר לכל שכל ישר, ממד הטרונומי. השירה היא הביטוי של הממשי, הביטוי של מה שלא ניתן להסבר מהוקצע, מה שלא מופיע בפני ההיגיון הבריא והשרטוט הרציונלי. השירה היא הבעה. ההבעה בעצמה. הבעה ללא מילים. המילים של הפואמה מסמנות עקבות. הן לא מסמנות מסומן, אלא מסמנות סימון. השירה מתפרצת, מתגעשת, מתפלאת. רק פליאה זו, התגעשות זו, בכוחה לעמוד מול איתן הטבע, התגעשותו של הים. רק זו יש בה כח של קריעת ים. המוכנות לשאול. לתהות. לא להיסגר. לא להינווט. להדוף את האינרציה.

שירה. תחייה. אמונה.

חירות

ערב חג הפסח, חג החירות, והערנות מתבקשת; מה היא בדיוק הסמליות שבחירות זו? האם היא רק ציון, מזכרת ריטואלית, לסימונו של אירוע עתיק של חירות, אירוע של שחרור מעבדות, שחרור מעולו של שלטון זר מעביד ומדכא, ציון טריוויאלי וצרמונאלי המבקש להנציח את התודעה הלאומית המשוחררת ואת העונג שבחירות, או שמא, היא מסמנת דבר מה יותר מכך?

האם ניתן לסכם את תוכנו של חג כה מרכזי וכה משמעותי בסימן דרך לאומי גרידא? באירוע ארכאי הגודש את אבק המרתפים המאובקים של הזיכרון התודעתי הקולקטיבי? האם הדיבור על חירות מסוגל להתכרבל לתוך מעטפת צרה של פורקן שחרור מתפרע ועליז? -דומה שלא. נדמה, שאם לעשות חסד עם החג הזה, אם לרענן את ציריו, מן הצורך להתנתק מן הטבעת החנוקה והיבשה של הזיכרון המשוטח של תודעת השחרור ולנסות לחבור איכשהו להדים הרוטטים והמבעבעים המקננים בבסיסו של מושג החירות.

מה היא חירות? האם היא אוטונומיה? היכולת להכריע באופן עצמאי ללא הכוונות חיצוניות, ללא כפיה, ללא התווייה מגבוה?

ומה משמעותה של חירות? מדוע היא נמרחת בתודעתנו באופן מיידי כאלמנט חיובי?

חג הפסח, חג החירות, מפגיש אותנו באורח מזעזע ומציק עם הפרדוכס המטריד שביחס המכונן עם החירות. בעוד שהחירות מצלצלת באפרכסותינו באופן טבעי כעצמאות וכאוטונומיה, כזהות של האדם עם עצמו, כאפשרותו לבחור את ערכיו, לכונן את המשמעויות האישיות שלו בהווייה, לעשות ולפעול עפ"י האינטואיציות הפנימיות שלו, עפ"י ההבנה שלו, עפ"י ההסתכלות שלו, חזרה אל הממד האנתרופוצנטרי, החירות העברית, זו המצויינת באמצעות הפסח, מבליטה חירות-עבדות מוזרה. חירותו של עם ישראל היא קדימון לעבדותו השורשית יותר, זו אשר בשמה, עבודת ה', מסגירה את עצמה הרבה יותר מוקדם. חירות זו תפגוש הוראות, צווים, חוקים ומשפטים המנוסחים באורח הטרונומי מובהק, חיצוני לחלוטין, אשר לא מותירים ולו פתחון זעיר להדהודה המקורי של החירות. החירות העברית היא אפוא ביטול העצמאות, ביטול ההכרעה האישית, ביטול הממד האוטונומי שבצו הקטגורי הקאנטייאני. בן החורין העברי מקבל הנחיות המורות לו באופן מדוייק איך להיות בן חורין. הזוי לחלוטין! ליל הסדר, המסדר הכמעט צבאי שבשורשו מייצג את החירות, מהווה אוסף עמוס וגדוש לעייפה של פרטים ופרטי פרטים של דינים והלכות, ציוויים וחוקים המורים באופן פורמאלי ונוקשה האיך לבטא את החירות! אין לך חירות כבולה מזו!

התשובה היהודית הקלאסית מוכרת באותה המידה; אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, אומרים חכמים. האם זו אפולוגטיקה? לא ולא! נעוץ כאן שכנוע עמוק ופנימי. אדם הפועל עפ"י האינטואיציות האישיות שלו, עפ"י רגשותיו האישיים, עפ"י הכוונות הבנתו גרידא, הרי הוא אסור, כבול ואזוק באזיקי עצמו, הוא לא בן חורין, הוא משועבד לעצמו, משועבד לתודעתו, להבנתו, לרגשותיו, לאינטואיציה שלו, ובסופו של דבר, לתאוותיו, אלו המושכות אותו עדיהם.

חירות אמיתית איננה החירות הספונטנית, השרירותית, זו המדברת אל מה שבא לו לאדם. עפ"י ההסבר המעמיק של לוינס בפרק השלישי של כוליות ואינסוף, חירות אמיתית נמדדת באפשרות להתנתק מן הסגירות של הזהה, ביכולת להעמיד בסימן שאלה, בביקורת מתמדת, את האינרציה ואת הספונטניות. נגד כל שכל ישר, לבטל את ממלכתו, חורצת הגורל והקשוחה, של האגו האישי, של התאווה, של שרירות הלב, של האפשרות לעשות מה שרוצים, איך שרוצים. חירות אמיתית תכלול אפוא גם את חירות הרצון האישי, חירות אמיתית תתגלם בעשיה המתנגדת לרצון האישי. אבל, האם חירות זו איננה אלא להטוט מרשים של גברתנים ומזוכיסטים?

אז מה כן? האין אנו מסתבכים כאן באוסף אנטינומיות ופראלוגיזמים כמו שהיה קאנט רוצה לטעון? הישנו אכן ממד שהוא חיצוני לכך? שהוא בן חורין באמת? אמירות כאלו מסבכות אותנו בצורה נואשת עם הטיעונים העיקשיים של כל טענה דטרמיניסטית מתחילה, המבקשת בכוח, לכבול, ולחזור ולכבול, את הידיים הפסבדו חופשיות, הכורעות שדודות בפני הפסיכולוגיה המורכבת של נושאה. היש מאן דהו באופן כללי המצליח להצהיר איכשהו, בטיעון לוגי כלשהו, ולו החלש ביותר, על ממד של חירות מקורי המניע אותו? על שחרור מוחלט שהוא מצליח לחבור לו ולפעול על פיו? האם ישנו אדם היכול לטעון שהוא חף מכל מניע פסיכולוגי, דטרמיניסטי, מכל שוחד חיצוני, מתאווה נסתרת, תסביך ילדות או כל דחף אחר?   

ברור אפוא שהאדם, ומעצם טבעו, כבול בעצמו, כבול תחת העוצמה הנוקשה והאגרסיבית של ממד הרבה יותר גדול ממנו, שייך להווייה מקוטעת, הווייה שאיננה מסמנת את הסוף, איננה משרטטת את גבולותיה. ההווייה האנושית הינה הווייה אמצעית במהותה, הווייה המחלה מן הקיטוע, מן השבר, מן הבלתי מאופיין. מושלכות בתוך ההווייה כמו שאומר היידגר. עובדה זו מדגישה את החלקיות והקיטוע של ההווייה האנושית בכללותה, זו שהיתה תמיד סלע היוהרה של כל טיעון פילוסופי אפשרי. הגילוי של האין סוף בהיגיון השלישי של דקארט מופיע כגילוי הנובע מן התדהמה והפליאה המזדקרת נוכח החלקיות המזערית של ההווייה האנושית המוגבלת הצצה באמצעות הקוגיטו.

האדם בהווייתו המקורית איננו יודע חירות מה היא. החירות היא פרדוכס מובנה למהותו של האדם. האדם הוא יצור המחל במקום כבר פתוח, במקום שהוא לא מסמן בעצמו, אלא מקום שכבר מסומן, שכבר דרכו עליו. האדם תמיד עומד בתהייה. אין הוא במקומו של האל. אין הוא יודע לאפיין את עצמו. אין הוא יכול להצביע על מקום מוגדר, משם מתחילים טיעוניו והכרעותיו, אין הוא יכול לקבוע האם חירותו היא המדברת או שמא שעבודו הטוטלי לכוחות הרבה יותר גדולים ממנו, לפסיכולוגיה הסבוכה שלו, להרגלי הילדות שלו, לגנים האישיים שלו ולנטיותיו הביולוגיות. האדם מתחיל מן האין.

ומכיוון שכך מתגלעת חירות חדשה לגמרי הנתפרת בממדיו המקוריים של האדם. חירות זו, איננה חירות שרירותית וספונטנית, איננה חירות הרצון, חירות ההחלטה, חירות המחשבה, כמו זו המאפיינת את האל או את האלים (עפ"י ניתוחו של רוזנצווייג בכוכב הגאולה), אלא היא חירות אחרת לגמרי הנובעת מן השבר ומן הקיטוע.

אפשרות ההכרה היחידה היוצאת מן הפרספקטיבה האנושית היא אפוא זו הפוערת בפניו תמיד עוד דרך ארוכה קדימה. היא לא חירות הנובעת ממצב ההווה, דהיינו מן השאלה מה הוא עושה עכשיו, אלא היא נובעת מן החלקיות והשבריריות של הווה זה. חירות כזו לא יכולה להיות פרי של שרירותיות אוטונומית. חירות כזו היא דווקא הכרה בקיטוע. קיטוע לגבי האדם, הווה אומר; קונטינגנטיות. אפס מוחלטות. אין בחירותו של אדם דבר מה אבסולוטי.

חידוד זה מאפשר לאדם להבין את ממדיו האמיתיים, או אז, להיות בן חורין אמיתי. על דרך דרכו של קהלת שבהכרת מזעריותה הרופפת של ההווייה האנושית מסמנה כהבל, כחוזרת על עצמה, כמעט כמשעממת, נפערת חירות פונדמנטלית הרבה יותר. סוף דבר הכל נשמע את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם. כך מסיים קהלת. החירות נובעת מן ההכרה שהאנושות היא טיפה מן הים באמצע הים. הכרה זו מבטלת את כל עולם האידיאליזם האנושי ביטול גמור. כל היומרה האלוהית המבקשת לשלוט על ההווייה, למרכזה, לצמצמה, לכדי מבט אנושי אחיד ומצומצם, סופו ריקבון. האנושיות היא ניגודיות.

מכיוון שהאדם לעולם לא בן חורין במובן האלוהי של המושג, אז, להיות בן חורין מבחינתו, הרי זה להכיר במזעריותו, הדבר המוחלט היחיד שהוא מכיר בו. הכרה בכך תהא חירותו של האדם האמיתית, היינו, מיצוי כל האפשרויות הגלומות, הגנוזות והטמונות בו. האדם איננו מתיימר להחליף את האל ולהיתפס לאבסולוטיזם אידיאליסטי, ומשום כך, הוא נוכח בפני החירות המקורית שלו, האפשרות שלו לשמור על עצמו, על ממדיו האמיתיים, ולא לחרוך את אישיותו ע"י להבה טורפת.

חירות, פירושה אפוא, המעבר מעבדות מצרים לעבדות ה'. הצפצוף על היומרה האנושית וההשתייכות לממד עבדות ביחס לאבסולוטי.

פסח כשר ושמח!