הערפול כמובנה של האמונה הדתית

כל תאולוגיה שהיא מנסה מעצם טבעה להבין את הנעלם, להבין את האל, את האדם, את מקומו, את יחסו לאל וכו' וכו'. תאולוגיה או הגות דתית היא בסופו של דבר הניסיון המר והנוקשה להעניק משמעות למושגים הדתיים והאמוניים, שאינם, כלפי לייא, מתחייבים מן הדעת, השכל הישר.

וכך, יבקש הוגה הדעות הרציונליסט לאפיין את הנעלם ואת האינסופי במובן מתמטי, לוגי, רציונלי. הוא יבקש להעניק משמעות חיה לאמונה באמצעות שימוש בכלים ריאליים, רציונליים, ערכיים, חינוכיים וכדומה. התפקיד של אותו הוגה דעות, של אותו תאולוג, יהיה לנתח באופן פורמאלי, יבש וקר את הנתונים המופיעים בפניו, אם לוגיים, אם פילוסופיים, אם חינוכיים ואם מוסריים, הוא ינסה, בעקבות ניתוחו, למצוא את המעניין שבריטואל הדתי ובאמונה הדתית, למצוא את המיוחד בה ואת המשמעות היסודית שהיא ניחנת בה.

במובן ידוע, מסורת שלמה של הוגי דעות שבאמונה מדברת ברוח זו. התכלית היא להגיע להסבר, להבנה המבקשת לתת טעם למנהג, לריטואל, להכרעה הדתית. יבקשו למצוא תמיד את המשמעות שבמעשים הדתיים. יאמרו שיש במעשים אלו פעילות חינוכית מוסרית שמנווטת את האדם לכדי עשייה אנושית נעלית. אחרים יאמרו שיש בפעולה הדתית ממד רוחני, התחברות לממדים אחרים שאינם קיימים בעולם הגשם, אם ממדים מיסטיים ואם ממדים אקסטטים, על כל פנים, ינסו לאפיין אותם, להסביר, להמחיש אותם. אחרים יתנו טעמים שונים לכל מצוה ומצוה במובן הסמלי, הפולקלורי והתרבותי, ואחרים יבקשו לראות בכך דווקא צו הטרונומי מחייב, הם יבקשו לראות בהטרונומיה, בחיצוניות של החוק, את מלוא המובן והמשמעות של העשייה הדתית, ויסבירו ללא לאות עד כמה משמעותית לאדם העשייה הנובעת מחוק הטרונומי.

בקיצור; ינסו להעניק הסברים ולהבין משמעויות. ינסו 'להבין' את הדת, 'להבין' את האמונה, אף אם על דרך השלילה, להבין את האי מובן, אבל, בסופו של דבר, להבין.

התבוננות פנומנולוגית קצרצרה בהיסטוריה של היהדות תחשוף את ההווייה היהודית עצמה, ההווייה היהודית העירומה, כשלעצמה, רחוקה מן הניסיון הזה. היהדות ההיסטורית היא נחלת הכלל לא בגלל מובן כל שהוא, לא בגלל משמעות או תוכן, אלא דווקא בגלל יחס. יחס של קדושה, סקראליות, יחס שאינו מובע בשום מטבע לשון, יחס שהוא ראשוני ומכונן.

להתבונן מעט, ולו רק על הפלא הגדול של היסטוריה יהודית ארוכה של שמירת מצוות אדוקה, הרי זה לחשוף את הממד הראשוני שממנו בוקעים הדברים. היהדות היא ראשונית לכולם, היא החוק, היא המצב, העובדה. הקב"ה הוא זה שמתכוונים אליו, שעושים את המצוות בגלל שהוא ציווה. הכל נגמר כאן. מליוני אנשים במשך הדורות, אשר ביניהם מליוני פרימיטיביים שלא ידעו ספר ולא ידעו מחשבה, קיימו ריטואל זה באדיקות, קיימו את המצב המכונן הזה לאשורו. הם, מעולם לא התחבטו בשאלות של משמעות ושל מובן, הם עשו כי ככה זה, כי זה ממד ראשוני.

העובדה שזה היחס שהיה כלפי האמונה והדת אצל רבים רבים משומרי היהדות, והעובדה כי התודעה היהודית של הציווי מחייבת את הכלל ולא שבט קטן של פילוסופים והוגי דעות, מוכיחה שמבחינת היהדות הריטואל הזה כשלעצמו, (ולא בגלל התכליות והמטרות הסופיות שלו, אלא הוא כשלעצמו), מחייב באופן ראשוני ותקף בצורה אבסולוטית ומוחלטת.

אם לתת לכך משמעות (ושוב להסתבך בבומרנג המתיש הזה) הרי זה דווקא בגלל שלא מובלע כאן חיפוש אחרי משמעות. החיפוש אחר המשמעות מנתץ את המתח, מנפץ את העוצמה הסקראלית המוענקת לדברים. המשמעות מבקשת לחתור אחר מובן, אחר התאמה בין מעשי האדם לדעתו ולהכרתו. היהדות ההיסטורית, היהדות 'של כולם', לא פסעה, עכ"פ באופן רשמי, במסלול הזה. היא ביקשה לשמור על העירפול, לשמור על אי המובן, על השקט האינטלקטואלי, על הסקראלי שבמצוות, המקודש, הנעלה, דווקא בכך שהיא לא ביקשה לאפיין אותם ולהעניק להם משמעות כל שהיא.

יש משהו דווקא בכך שמותירים את הדברים חתומים בבתוליותם. שאת המשמעות מותירים תמיד 'שם', את המובן דוחים לאחר כך. ריטואל המבוסס דווקא על אי מתת משמעות, על שתיקה, הוא ריטואל מצליח, הוא ריטואל שישמור על קדושתו. ברגע שמעבירים את הדברים לרמה של הניתוח, ההפשטה ומתת המשמעות, עלול הריטואל להתנפח מרוב משחקים. הוא עלול לשחק כל הזמן על פי המשמעות.

הרפורמה קבעה משמעויות מסויימות לתכני היהדות ועפ"י אותם תכנים קבעה לעצמה את סדר היום היהודי שלה, אורתודוכסים אחרים היו מנסים למצוא את המשמעות דווקא בהטרונומיה ובמחוייבות ל'נעשה ונשמע', להכרעה החיצונית. אבל כל הניסיונות הללו משבשים את האופי הפשטני והמקודש של הריטואל ושל המצוות. הניסיונות הללו בסופו של דבר מחזירים את הכל אל האדם, אל מה שהוא מכיר, אל מה שהוא מבין, ניסיון כזה יבהיר את העמעום ואת הערפול שבחוק ויהפוך אותו לנגיש, לקל, לאובייקט של הכרעה.

בכדי לשמור על החינוך למצוות יש לכאורה לשמור על אותו אופי מקודש בינתיים. יש להמשיך לראות את הדת דווקא מתוך הפרספקטיבה של שתיקה, מתוך הפרספקטיבה של הערפול, הלא מובן, הלא מוסבר הדתי. ישנו ממד שעליו אף פעם לא מדברים. ישנו מקום שאין עליו טעמים, משמעויות, תכנים, הוא כאן משום שהוא 'ניתן', (במובן עליו מדבר לוינס וז'אן לוק מריון), ישנו רובד שהוא תמיד נותר בערפל.

אז אולי זו דווקא המשמעות היסודית של הדת, האפשרות לחיות באופן מתמיד ללא סיבה רציונלית מוצקה, האפשרות לעשות דבר מה לא בגלל שהוא מתאים לתבנית האידיאליסטית שלך, אף אם מהותה של אותה התבנית זה לקבל חוק שלא נוצר ממך. המשמעות כאן תהיה באי הניסוח, בבוסריות של היחס, בראשוניות שלו.

משמעות כזו הינה בסופו של דבר היחידה הממשיכה בתוקף לחנך את העם הלאַה לדתיות. היא היחידה המותירה את הכל עמום ולכן מחייב, לכן כה חזק. האדם מרגיש שהוא בשליחות אלוהית (בה בשעה שהוא לא יודע מה זה אלוהים).

הבעיה שזה גם משמעות. מה לעשות?