יום רביעי, 2 במאי 2012

הערפול כמובנה של האמונה הדתית


כל תאולוגיה שהיא מנסה מעצם טבעה להבין את הנעלם, להבין את האל, את האדם, את מקומו, את יחסו לאל וכו' וכו'. תאולוגיה או הגות דתית היא בסופו של דבר הניסיון המר והנוקשה להעניק משמעות למושגים הדתיים והאמוניים, שאינם, כלפי לייא, מתחייבים מן הדעת, השכל הישר.
וכך, יבקש הוגה הדעות הרציונליסט לאפיין את הנעלם ואת האינסופי במובן מתמטי, לוגי, רציונלי. הוא יבקש להעניק משמעות חיה לאמונה באמצעות שימוש בכלים ריאליים, רציונליים, ערכיים, חינוכיים וכדומה. התפקיד של אותו הוגה דעות, של אותו תאולוג, יהיה לנתח באופן פורמאלי, יבש וקר את הנתונים המופיעים בפניו, אם לוגיים, אם פילוסופיים, אם חינוכיים ואם מוסריים, הוא ינסה, בעקבות ניתוחו, למצוא את המעניין שבריטואל הדתי ובאמונה הדתית, למצוא את המיוחד בה ואת המשמעות היסודית שהיא ניחנת בה.
במובן ידוע, מסורת שלמה של הוגי דעות שבאמונה מדברת ברוח זו. התכלית היא להגיע להסבר, להבנה המבקשת לתת טעם למנהג, לריטואל, להכרעה הדתית. יבקשו למצוא תמיד את המשמעות שבמעשים הדתיים. יאמרו שיש במעשים אלו פעילות חינוכית מוסרית שמנווטת את האדם לכדי עשייה אנושית נעלית. אחרים יאמרו שיש בפעולה הדתית ממד רוחני, התחברות לממדים אחרים שאינם קיימים בעולם הגשם, אם ממדים מיסטיים ואם ממדים אקסטטים, על כל פנים, ינסו לאפיין אותם, להסביר, להמחיש אותם. אחרים יתנו טעמים שונים לכל מצוה ומצוה במובן הסמלי, הפולקלורי והתרבותי, ואחרים יבקשו לראות בכך דווקא צו הטרונומי מחייב, הם יבקשו לראות בהטרונומיה, בחיצוניות של החוק, את מלוא המובן והמשמעות של העשייה הדתית, ויסבירו ללא לאות עד כמה משמעותית לאדם העשייה הנובעת מחוק הטרונומי.
בקיצור; ינסו להעניק הסברים ולהבין משמעויות. ינסו 'להבין' את הדת, 'להבין' את האמונה, אף אם על דרך השלילה, להבין את האי מובן, אבל, בסופו של דבר, להבין.
התבוננות פנומנולוגית קצרצרה בהיסטוריה של היהדות תחשוף את ההווייה היהודית עצמה, ההווייה היהודית העירומה, כשלעצמה, רחוקה מן הניסיון הזה. היהדות ההיסטורית היא נחלת הכלל לא בגלל מובן כל שהוא, לא בגלל משמעות או תוכן, אלא דווקא בגלל יחס. יחס של קדושה, סקראליות, יחס שאינו מובע בשום מטבע לשון, יחס שהוא ראשוני ומכונן.
להתבונן מעט, ולו רק על הפלא הגדול של היסטוריה יהודית ארוכה של שמירת מצוות אדוקה, הרי זה לחשוף את הממד הראשוני שממנו בוקעים הדברים. היהדות היא ראשונית לכולם, היא החוק, היא המצב, העובדה. הקב"ה הוא זה שמתכוונים אליו, שעושים את המצוות בגלל שהוא ציווה. הכל נגמר כאן. מליוני אנשים במשך הדורות, אשר ביניהם מליוני פרימיטיביים שלא ידעו ספר ולא ידעו מחשבה, קיימו ריטואל זה באדיקות, קיימו את המצב המכונן הזה לאשורו. הם, מעולם לא התחבטו בשאלות של משמעות ושל מובן, הם עשו כי ככה זה, כי זה ממד ראשוני.
העובדה שזה היחס שהיה כלפי האמונה והדת אצל רבים רבים משומרי היהדות, והעובדה כי התודעה היהודית של הציווי מחייבת את הכלל ולא שבט קטן של פילוסופים והוגי דעות, מוכיחה שמבחינת היהדות הריטואל הזה כשלעצמו, (ולא בגלל התכליות והמטרות הסופיות שלו, אלא הוא כשלעצמו), מחייב באופן ראשוני ותקף בצורה אבסולוטית ומוחלטת.
אם לתת לכך משמעות (ושוב להסתבך בבומרנג המתיש הזה) הרי זה דווקא בגלל שלא מובלע כאן חיפוש אחרי משמעות. החיפוש אחר המשמעות מנתץ את המתח, מנפץ את העוצמה הסקראלית המוענקת לדברים. המשמעות מבקשת לחתור אחר מובן, אחר התאמה בין מעשי האדם לדעתו ולהכרתו. היהדות ההיסטורית, היהדות 'של כולם', לא פסעה, עכ"פ באופן רשמי, במסלול הזה. היא ביקשה לשמור על העירפול, לשמור על אי המובן, על השקט האינטלקטואלי, על הסקראלי שבמצוות, המקודש, הנעלה, דווקא בכך שהיא לא ביקשה לאפיין אותם ולהעניק להם משמעות כל שהיא.
יש משהו דווקא בכך שמותירים את הדברים חתומים בבתוליותם. שאת המשמעות מותירים תמיד 'שם', את המובן דוחים לאחר כך. ריטואל המבוסס דווקא על אי מתת משמעות, על שתיקה, הוא ריטואל מצליח, הוא ריטואל שישמור על קדושתו. ברגע שמעבירים את הדברים לרמה של הניתוח, ההפשטה ומתת המשמעות, עלול הריטואל להתנפח מרוב משחקים. הוא עלול לשחק כל הזמן על פי המשמעות.
הרפורמה קבעה משמעויות מסויימות לתכני היהדות ועפ"י אותם תכנים קבעה לעצמה את סדר היום היהודי שלה, אורתודוכסים אחרים היו מנסים למצוא את המשמעות דווקא בהטרונומיה ובמחוייבות ל'נעשה ונשמע', להכרעה החיצונית. אבל כל הניסיונות הללו משבשים את האופי הפשטני והמקודש של הריטואל ושל המצוות. הניסיונות הללו בסופו של דבר מחזירים את הכל אל האדם, אל מה שהוא מכיר, אל מה שהוא מבין, ניסיון כזה יבהיר את העמעום ואת הערפול שבחוק ויהפוך אותו לנגיש, לקל, לאובייקט של הכרעה.
בכדי לשמור על החינוך למצוות יש לכאורה לשמור על אותו אופי מקודש בינתיים. יש להמשיך לראות את הדת דווקא מתוך הפרספקטיבה של שתיקה, מתוך הפרספקטיבה של הערפול, הלא מובן, הלא מוסבר הדתי. ישנו ממד שעליו אף פעם לא מדברים. ישנו מקום שאין עליו טעמים, משמעויות, תכנים, הוא כאן משום שהוא 'ניתן', (במובן עליו מדבר לוינס וז'אן לוק מריון), ישנו רובד שהוא תמיד נותר בערפל.
אז אולי זו דווקא המשמעות היסודית של הדת, האפשרות לחיות באופן מתמיד ללא סיבה רציונלית מוצקה, האפשרות לעשות דבר מה לא בגלל שהוא מתאים לתבנית האידיאליסטית שלך, אף אם מהותה של אותה התבנית זה לקבל חוק שלא נוצר ממך. המשמעות כאן תהיה באי הניסוח, בבוסריות של היחס, בראשוניות שלו.
משמעות כזו הינה בסופו של דבר היחידה הממשיכה בתוקף לחנך את העם הלאַה לדתיות. היא היחידה המותירה את הכל עמום ולכן מחייב, לכן כה חזק. האדם מרגיש שהוא בשליחות אלוהית (בה בשעה שהוא לא יודע מה זה אלוהים).
הבעיה שזה גם משמעות. מה לעשות?

2 תגובות:

  1. כמה הערות על הנאמר:

    א. הפוסט שלך בעייתי בעצם מהותו כי, כמו שרמזת, עצם הדיון בהצדקה או אי-הצדקה של הדת היא כבר הסרת הקסם ממנה, היא כבר יוצרת את הצורך (הבלתי מסופק אך קיים) להצדיק אותה - בניגוד למה שאתה טוען. אם נעבור למישור האתי והחינוכי (אתה מדבר על חינוך) הרי שהיה עדיף שלא תכתוב את הפוסט הזה בכלל. האם אנחנו אנשים ישרים או סתם מאוננים אינטלקטואלים?

    ב. אני חושב שהגישה שלך מוטעית הן מבחינת העובדות והן מבחינת הניתוח ההסטורית. ראשית, להגדיר את העם היהודי כעם שפעל תמיד בערפול אינטלקטואלי זה לעניות דעתי טעות. מאז שהעם היהודי הינו יהודי, הוא מגדיר את עצמו ביחס לזרמים אחרים, מבחוץ ומבפנים, על בסיס אידאולוגי ואינטלקטואלי ולא (רק) על פרקטיקות. הפיצול לכתות בזמן הבית השני נעשה גם על בסיס אידאולוגי, על השקפות עולם כמו העולם הבא, שחרג הרבה מעבר לדיון על מעשים. התסיסה וההדרה ההדדית של חכמי ספרד המדיבאלית (הרמב"ם ורבינו יונה, האבן עזרא והקראים וכן הלאה) לא נסב סביב הפרקטיקה אלא סביב ההבנה את אלוהים, את הדת וכו'. ניתן להביא עוד ראיות מהעת המודרנית, אבל בני העת המודרנית, כך תטען, כבר פיספסו את מהות היהדות. מה שמביא אותנו לבעיה הקודמת: האם ברגע שאדם מתחיל לחשוב על מהותה של הדת, הוא כבר מחטיא אותה?

    ג. זה שאנשים השתמשו במשך דורות בפחם בלי להבין כיצד הוא פועל אינו עושה שום דלגיטימצה לעיסוק בפיסיקה תרמודינאמית. גם אם נאמין שהיהודים לא התעסקו בתאולוגיה, אין בכך כדי לפסול את העיסוק בה. פסילת העיסוק בתאולוגיה היא כבר עמדה על מהותה של היהדות, מה שמחזיר אותנו, עוד פעם, לבעיה הראשונה. אני חושב שאי אפשר לדבר על יהדות אותנטית כזאת או כזאת. היהדות דורשת דיאלוג עם התקופות: אם אנחנו צריכים היום הצדקות תיאולוגיות, אז למה לא?

    השבמחק
    תשובות
    1. שלום!
      ראשית, תודה על התגובה המאלפת והמאתגרת שבאמת מבקשת להתמודד עם שורש העניינים כאן.
      אני מודה ומתוודה, הפוסט הזה נכתב שלא בלב שלם, דווקא מתוך הרהורים חטטניים פנימיים על היחס לדת. אנו עסוקים כל הזמן בעת הזאת ב'הגדרת' הדת ובהענקת משמעויות, שלכאורה זה הדבר החיובי והחיוני ביותר לדת שהרי זה מפיח רוח חיים, ומאידך, לפתע נדמה, שהתמימות ההמונית ביחס לדת עומעמה. דומה שיש יחס של 'יראה' הקיים אצל יהודי פשוט שהתערפל אצל ה'מבינים'. אינני יודע אם זה חיובי או שלילי, האם זה מצביע על משהו ממשי או לא, אינני יודע אם אמורים להכריע בגלל הרהור זה דבר מה, אבל ההרהור עצמו קיים. אני שוטח אותו כאן כמות שהוא.
      עם ההערה הראשונה שלך אני די מסכים וזה בדיוק מה שבאתי להביע בפוסט הזה. למה בכל זאת כתבתי אותו? בגלל שכמו שאמרתי יש כאן ממדים שונים שאינם נהירים לי דיים, ושאני חייב לשטוח אותם. אינני יודע אם זה חינוכי או לא, אני רק מתאר את המתח. אני ממש לא חושב שיש צורך להפסיק להעניק משמעות לדת ואף להצדיק אותה, אבל עם זאת, דומני שצריך לפקוח עין אחת על הנושא העולה כאן.
      עם הערתך השניה אינני מסכים משום שלא זאת טענתי. אני לא חושב שאנשים לא חשבו על אלוהים, לא השתמשו באידיאולוגיות ובהשקפות שונות בכדי לייצג את עצמם ושלא עסקו בתאולוגיה. טענתי לא היתה שהשתמשו רק בפרקטיקות, ברור שהשיח האידיאולוגי/ השקפתי/ תאולוגי היה מאוד מרכזי בהיסטוריה היהודית. טענתי היא שהגם שהוא היה מרכזי מ"מ התלוותה אליו סוג של יחס סקראלי, של 'יראה' מוקדמת, של פחד מהקדוש ומהנעלם. גם כשעסקו בעניינים אידיאולוגיים זה היה מתוך מעורבות נפשית עמוקה ונגועה ולא מתוך מחקריות חיצונית פסבדו אובייקטיבית. במובן מסויים, בעת המודרנית, יראה זו נאבדה, משום שהעיסוק התאולוגי והאידיאולוגי נהפך להיות אובייקט מחקרי ולא זהותי ומכונן.
      עם ההערה השלישית אני גם פחות או יותר מסכים, (הרי אני עוסק כאן כל הזמן בשאלות תאולוגיות מובהקות), אבל רציתי להדגיש ממד, דווקא בתוך ההבעה התאולוגית, שהוא מתעלם לגמרי מן הקטגוריות הללו וחי בצורה מלאה בלי כל זה. שוב, אינני טוען שיהודים לא התעסקו בתאולוגיה אלא אני טוען משהו כלפי היחס הנפשי שלהם לדת, שאף אם הם עסקו בהגדרתו של אלוהים הם השאירו תמיד ממד מעט מעורפל. (להוציא את הרמב"ם ויחידים בודדים אחרים שניגשו לכך בצורה מחקרית קרה לחלוטין -ועם זאת, וזו תופעה מאוד מופלאה, הוא הצליח לשמר את הרוח החיה והמעורבת של היהודי שבו). העירפול שתמיד נותר בסוף, אחרי כל חקירה, עירפול שלא הונח ע"י הסברים, הוא עירפול שאיפשר לשמור במשך הדורות על הפונדמנטליות היסודית והמושרשת של המצוות מבחינה אמפירית.
      אני מסכים איתך על העיקרון, מה שרציתי הוא לקרוץ עין לממד 'אחר' ושונה שמבצבץ בין בתריו של העיסוק המחקרי.
      תודה על ההארה וההתמקדות.

      מחק

יעקב ועשיו במחרוזת סיפורי בראשית

"וָאוֹהַב את יעקב ואת עֵשָׂיו שָֹנֵאתִי". מילים אלה של מלאכי מקפלים בתוכם פרשנות מסורתית ומדרשית מקובלת לסיפורי יעקב ועשיו. ...