מצוות תלמוד תורה כמכוננת אורח חיים

ייחודית לעולמה של היהדות היא מצוות תלמוד תורה. חוק ללמוד את החוק. בעיקרון, מצוה זו די תמוהה, מדוע ללמוד תורה? מדוע לחוקק חוק ללימוד החוק? –אם בכדי לשמור על החוק, על פרטיו כיאות, הרי זה אינו צריך להחקק כחוק, כל אחד ואחד צריך לדאוג לעצמו, בכוחות עצמו, לדעת את החוק בכדי לא לעבור עליו. החוק אומר מה שצריך לעשות, והשאלה איך לדעת אותו היא שאלה אישית ואינדיווידואלית המופנית כלפי כל אחד ואחד בצורה ספציפית. איך אומרים אצלנו? –אי ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש. העניין של ידיעת החוק הוא עניין אישי הקשור לכלכלת החיים של כל אחד ואחד בפני עצמו. מה היא משמעותו של חוק המורה ללמוד את החוק? האם כולנו שופטים? יושבים על מדין? מורי הוראה? –העיקר הוא שנעשה את חובותינו כמו שצריך ונדאג לכך שנדע מה לעשות, יותר מכך, מה העניין? מדוע צריך כל אדם 'לקבוע עיתים לתורה'? האם הוא לא יכול ללכת לשאול מורה הוראה כשיש לו שאלה?

ובכן, האמת היא שמצוות תלמוד תורה איננה שייכת למישור הזה כלל וכלל, כל מי שמתבונן בה התבוננות פנומנולוגית, שם לב שמצווה זו היא מצווה הרבה יותר רחבה מידיעת החוק גרידא, אפילו אדם שאין לו סיכוי לדעת את החוק על בוריו מחויב 'לקבוע עיתים לתורה' ולפי דעה מסוימת די לו בקריאת שמע שחרית וערבית כתלמוד תורה, ברור שאין כאן לימוד פורמאלי של חוק המכוון לידיעתו. יש כאן לימוד השייך לקטגוריה אחרת לגמרי של לימוד. לא מדובר בלימוד המעשיר ידע אלא בלימוד מכונן. מה הוא לימוד זה?

הרמב"ם כותב בהלכות תלמוד תורה פ"ג הלכה ג'; אין לך מצווה בכל המצוות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה אלא תלמוד תורה כנגד כל המצוות כולן, שהתלמוד מביא לידי מעשה. לפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום. היה לפניו עשיית מצווה ותלמוד תורה, אם אפשר להיעשות על ידי אחרים, לא יפסיק תלמודו, ואם לאו, יעשה המצווה ויחזור לתורתו.

הרמב"ם, בעקבות חז"ל, מחל בכך שמצוות תלמוד תורה שקולה כנגד כל המצוות כולן, דבר שכשלעצמו זקוק לביאור, הלא המצוות, החוק, הוא התכלית עצמה, הוא הגוף עצמו, המעשה, על כל פנים, הביאור שהוא מעניק לדבריו הוא שתלמוד מביא לידי מעשה. זאת אומרת, תלמוד גדול דווקא בגלל שהוא מביא לידי מעשה, דווקא בגלל שהוא אמצעי למה שבא אחר כך, למה שחשוב באמת. היגיון זה מוזר בעיקרו, לכאורה, היה צריך להיות ההיפך לגמרי, דווקא בגלל שהתלמוד הוא אמצעי למעשה בעצמו, להגשמת המעשה במלואו, דווקא בגלל כך חשיבותו צריכה להיות משנית ושולית, הלא הוא לא מה שחשוב באמת, אלא רק אמצעי למה שחשוב. דומה שדווקא בגלל שתלמוד מביא לידי מעשה הוא צריך להיות פחות חשוב מן המעשה.

מה שתמוה הרבה יותר הוא שלאחר הנחת יסוד זו של הרמב"ם, אחרי שהוא אומר שהתלמוד שקול כנגד כל המצוות, ושבשל כך, התלמוד קודם לכל המצוות בכל מקום, הוא פוסק להלכה שכאשר ישנה מצווה אחרת המזדמנת בזמן תלמוד תורה, אין לדחותה אם היא לא יכולה להיעשות על ידי אחרים. דין זה הוא מנוגד לכלל האמור בכל התורה כולה שהעוסק במצווה פטור מן המצווה. דווקא מצוות תלמוד תורה, השקולה כנגד כל המצוות, היתה אמורה לדחות מצוות אחרות, האם אין סתירה גלויה בדברי הרמב"ם? מצד אחד הוא אומר שהתלמוד קודם לכל מצוה אחרת, ומיד לאחר מכן הוא אומר שהוא לא דוחה מצוות אחרות, מה פשר הדברים?

הרמב"ם ממשיך לומר לאחר מכן בהלכה ה', תחילת דינו של אדם אינו נידון אלא על התלמוד ואחר כך על שאר מעשיו, לפיכך אמרו חכמים, לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה.

גם כאן יש להבין, מה הוא הקשר בין שני החלקים בהלכה זו שהרמב"ם מאחדם לחטיבה אחת. בגלל שתחילת דינו של אדם על התלמוד ואח"כ על שאר המצוות, לכן זה סיבה ללמוד שלא לשמה? –אמנם, הפשט הפשוט בדבריו הוא שמכיוון שתחילת דינו של אדם הוא על התלמוד ואחר כך על שאר המצוות, לכן צריך זריזות יתירה לתלמוד ולא להשתהות על שלמותו ולהתעקש על צורתו, אלא יש ללמוד במהירות אפילו שלא לשמה, בכדי להספיק ללמוד משהו. אבל גם זה איננו מספק בהבנת דבריו, והסבר זה הוא קלוש ביותר. יש להבין אפוא מה הקשר ההדוק שבין לימוד שלא לשמה לעובדה שתחילת דינו של אדם על התלמוד.

דומה אפוא שכאשר קבעו חז"ל שתלמוד גדול משום שהוא מביא לידי מעשה (קידושיו מ:), הם לא התכוונו לכך שהתלמוד, בידיעות שהוא מעניק, ובהיקף החוק, הוא גורם לכך שבני אדם ידעו יותר טוב מה עליהם לעשות ולכן לעשות זאת בצורה מושלמת. התלמוד הוא לא טוב יותר בגלל שהוא המכשיר למצוות והתנאי להן, הוא לא טוב יותר בגלל שבזכותו ניתן לקיים מצוות ושבלעדיו המצוות לא יתכנו. לא זו הכוונה בכך שהתלמוד מביא לידי מעשה. כוונה כזו היא טריוויאלית למדי ואין בכוחה לרומם את התלמוד לעיקר ולדבר מה שהוא 'כנגד כולם', אמצעי נותר אמצעי, גם אם הוא חיוני ביותר.

בתלמוד תורה יש משהו היוצר אווירה. העיסוק האינטנסיבי בחיי הלכה, בתלמוד, בפניה אל האחר, בחובות כלפי האחר, בחובות האדם, ההפיכה של החיים כמוקדשים למען העשיה, למען החתירה לטוב, החתירה לצדק.

הדינים הסובבים את הלכות תלמוד תורה וההנהגות הקובעות את סגנונו מבייתות אותו במקום אחר לחלוטין. 'לא ישים על ליבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחד', 'כך הוא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל', 'לפום צערא אגרא', 'עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי', 'הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה' וכו' וכו'.

בכדי לרכוש מידע או ללמוד מקצוע אין כל צורך לחיות 'חיי צער', רכישת מידע גובה זמן, לימוד מקצוע בצורה רצינית דורש השקעה, התמסרות, והקדשת זמן חשוב, אולם לגבי תלמוד תורה נאמר ש'לא בגסי הרוח היא מצויה', ושהם דורשים חיי עמל, אי התעסקות בעושר, בסחורה, בריבוי ממון, לתלמוד תורה נדרשות תכונות אנושיות מיוחדות שאינן קשורות כלל לעיסוק בלימוד אינפורמטיבי. מצוות תלמוד תורה מתייצגת מבעד למשקפיה של ההלכה כאורח חיים, כצורה, כאופי, כסגנון לחיים עצמם.

תלמוד תורה מייצר אוירה. העידון הצרכני האגוצנטרי של האדם, העמדת צרכיו רצונותיו ותאוותיו של האדם במרכז, איננה יכולה לגור בכפיפה אחת עם תלמוד תורה. תלמוד תורה דורש את ביטול האגואיזם העצמי, ביטול חיי הבליינות והכיף והעמדתם במרכז, ביטול חיי הצרכנות והעסקים הגדולים, ביטול מעמדה של העבודה ושל המקצוע במרכז החיים. חיים של תלמוד תורה מבקשים לכונן חיים אשר סובבים סביב חובות האדם, חובותיו המוסריות, האתיות, הדתיות, במקום חיים הסובבים סביב זכויותיו של האדם, חיים המתכוננים מסיב לשאלה תמידית איך לחיות את החיים בצורה יותר מהנה, איך לחדד את האושר. חיי תלמוד תורה מציעים חיים המניחים את האגו בצד, והמבקשים להתייחס אל העבודה, המקצוע, הצרכנות, הבליינות, הכיף, כאל דברים טריוויאליים, כאל צורך אנושי בסיסי. חיים שאינם הופכים את האדם למטרה, לתכלית, אינם הופכים את צרכי האדם ורצונותיו למרכז העניינים.

העיסוק בתלמוד תורה הוא עיסוק בעל מטרה כשלעצמה. הוא לא עיסוק הנוצר כניסיון ליצור אמצעי טוב לידיעת המצוות ולרכישת 'מקצוע' תורני, תלמוד תורה אמור לסגנן ולעצב אורח חיים מסוים. העיסוק בתלמוד תורה, הפיכת התלמוד לעיקר, הרי זה הפיכת העיסוק המוסרי לעיקר, הפיכת החכמה לעיקר. בחיים הסובבים סביב תלמוד תורה, האדם מזניח את האגואיזם המשתולל שלו ומתמסר לחיים המבקשים להחצין ממד שונה של החיים. חיים של לימוד.

מה מיוחד בלימוד בשונה מכל מעשה אחר? בשונה מכל פעילות אחרת? –הלימוד הוא שאלה. מעשים הם תשובה, מסקנה. כאשר אדם מכונן את חייו סביב תלמוד תורה בסופו של דבר הוא מכונן את חייו כחיים של שאלה, של ביקורת מתמדת, של מאמץ אינסופי. לחיות חיים של מסקנות, הרי זה במובן אחר, לבטל את המאמץ, להתייחס אל חובות האדם כאל עול, כאל דבר מה שמעוניינים להתפטר ממנו, להסתדר עמו. חיים של מסקנות, של קונקרטיות מעשית, הם חיים המבקשים לדכא את המאמץ, הם חיים המבקשים לסדר את האגואיזם על הצד הטוב ביותר. האדם לא דואג רק לתאוותיו וצרכיו אלא גם לחובותיו. בכך שהאדם 'יודע' שהוא מוסרי, בגלל שהוא עושה, בגלל שהוא דואג לכך שכל מעשיו יהיו נכונים וכו', הרי הוא מבטל את המאמץ האינסופי, את הביקורת המתמדת, את השאלה הנוקבת, האם אי אפשר עוד יותר? חיים 'מסודרים', חיים המבקשים לעשות הכל 'כמו שכתוב', להסתדר עם הכל, חיים שאינם מתמסרים לקונספט של 'תלמוד', לימוד, דרישה אינסופית, תשוקה אינסופית, הינם חיים שבסופו של דבר מנחה אותם האגואיזם. חיים החותרים כל הזמן ל'הלכה למעשה', למה שסוף סוף צריך לעשות, מרוקנים את המעשה מתוכנו, מרוקנים אותו מחיוניותו. המובן של המוסר מחל בתשוקה. מוסר 'מסדר' הוא מוסר סטטי, מוסר המבקש לפטור את האדם מן היגיעה, מן השקידה, מן המאמץ, הוא מוסר מנוון, הוא מוסר עקר משום שהוא לא מבוסס על השאיפה לצדק, לאמת, לעשיה נכונה, אלא הוא מבוסס על הניסיון להסדיר את החיים האנושיים בצורה הנוחה ביותר, להסדיר את החיים יחד עם החובות מראש, בכדי לתכנן את החיים בצורה המוצלחת והאגואיסטית ביותר.

ההבדל בין חיי תלמוד לחיים של מעשיות קונקרטית, הוא הבדל קיצוני, פונדמנטלי. חיי תלמוד מכוונים אל המאמץ האנושי, חיי מעשיות קונקרטית מכוונים אל הסדר החיים האגואיסטיים. אדם שהעיסוק המוסרי היחיד שלו הוא הבירור הממוקד והספציפי, מה הוא צריך לעשות בכדי להיות צודק, הוא אדם שבמרחבי האגואיזם שלו רוצה להיות גם צודק, (או לדאוג לגן עדן הפרטי שלו). אדם העסוק בתלמוד, לעומתו, הוא אדם שדווקא אינו מחפש להיות צודק אלא מחפש באופן אינסופי לערער על הצדק שהיה קיים אצלו עד עתה.

נדמה אפוא שהחיים התלמודיים הם חיים 'לשמה' במובן זה, ואילו החיים שאינם תלמודיים הם חיים 'שלא לשמה'. מדובר על שני סגנונות של חיים. חיי התלמוד מאופיינים בכך שהם מכוונים אל החכמה עצמה, (מכוונים, אינטנציונליים, כמו אצל הוסרל), ולפיכך מהותם הוא בביטול האגו, ואילו חיים שאינם מאופיינים ע"י תלמוד מאופיינים בהנצחת האגו משום שהם מכוונים אל האדם ואל סדר חייו.

מבחינה זו, הפער שבין לימוד מקצוע בין מצוות תלמוד תורה הוא פער עצום ותהומי. לימוד מקצוע מכוון אל האדם, תלמוד תורה מכוון אל החכמה. יש כאן ניגוד של כיוונים מוחלט. לימוד הלומד בכדי לדעת 'מה לעשות' ואיך לעשות, הוא לימוד מנוון, לימוד שאין בתוכו ובפנימיותו ולא כלום. תלמוד תורה שהוא לימוד שאינו צבירת ידע, אינו רכישת הון, ולוּ הון דתי, אלא תלמוד תורה 'לשמה', תלמוד לשם תלמוד, הוא תלמוד פורה, תלמוד חי, תוסס. תלמוד המתכוון כלפי החכמה עצמה ולא כלפי הרווחים האנושיים שהיא מנפיקה.

ברוח זו יש להבין את דברי חכמים, גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. 'מעשה' המדובר כאן איננו המעשה הקונקרטי והספציפי, לא מדובר בתלמוד הצובר ידע ובשל ידע רב זה הוא מכוון לידי ידיעת המעשה הנרצה. חכמים מתכוונים לומר שהתלמוד גדול בגלל שהוא מביא לידי שלמות המעשה, לא מעשה המכוון אל האגו של האדם, אלא מעשה המכוון כלפי החכמה עצמה, כלפי העשירות שבמעשה, התוכן שלו, הרוחב האינסופי שלו. כלפי ה'מעשה' באופן כללי.

בשל כך, התלמוד אינו עוד מעשה מן המעשים, הוא לא עוד מצווה, כמו כולן, אלא הוא הרוח החיה של המצוות, מה שמפיח בהן את אונן, את עוצמתן, את הרוחב שלהן. מובן מאוד מדוע דווקא העובדה ש'תלמוד תורה כנגד כולם' מצריכה את דחיית התלמוד בשביל המעשה. דווקא בגלל שמצוות תלמוד תורה איננה עוד מצווה שקולה שעליה יחול הכלל 'העוסק במצווה פטור מן המצווה', אלא בגלל שהיא מצווה המכילה את הרוח החיה של המצוות, היא מבקשת להידחות בפני מצווה.

ולכן אומר הרמב"ם שבגלל שתחילת דינו של אדם על התלמוד (בגלל סיבות אלו), אזי יש ללמוד אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. תחילת דינו של אדם על התלמוד בגלל שהתלמוד מסמן את הרוח החיה של המצוות, את המשמעות הפנימית העמוקה שלהן, כמכוונות אל תכליתן. המעשים בהעדר התלמוד הם מנוונים, יבשים, חסרי חיים. כאשר התלמוד מקדים את המעשה, הוא מניף את המעשה אל על, כאשר התלמוד בא לאחר המעשה, או טפל לו, אזי המעשה הוא יבש וסטטי. זו הכוונה שתחילת דינו של האדם על התלמוד, התלמוד קודם למעשה, הוא זה שקובע את אופיין של המצוות. בשל כך אמרו ללמוד אף שלא לשמה, משום שלימוד כזה בהכרח מגיע בסופו של דבר ל'לשמה'. הוא לא יכול ליוותר לבדו בש'לא לשמה'. (לעומת זאת, אם התלמוד טפל למצווה, אזי אין את הביטחון שהדברים יגיעו ל'לשמה').

***

אם להיות אקטואלי יותר. חיי תלמוד תורה הינם בסופו של דבר מתקפה כלפי חיי הבורגנות הצרכניים, חיי המקצוע והעבודה כמרכז החיים. חיי תלמוד תורה הינם בוז גדול לקפיטליזם הראוותני של ממוסדות צרכנות ובליינות.

חיים אלו הינם חיים של תלמוד לשם תלמוד. ובמובן מסוים, חיים שאינם מכוונים באופן מתמיד לאקטואלי, לקונקרטי, למה שנוגע לאדם באופן ספציפי. חיים שעצם הלימוד הוא המשמעות שלהן, לא האקטואליזציה האובססיבית 'הנובעת' מתוך התלמוד.

אבל גם, מאידך, תלמוד שאינו תלמוד תורה מקצועי. תלמוד שאינו הופך להתמקצעות, להתמחות. הטרגדיה הגדולה ביותר תהא להפוך את תלמוד התורה למקצוע, לעבודה, לסוג נוסף של התמחות. יחס כזה הוא יחס בוגדני כלפי תלמוד תורה. דומה שזה מה שהניע את הרמב"ם לצאת בצורה בוטה כנגד קבלת שכר על תלמוד תורה ותלמוד תורה הדוחה את העבודה. החשש הוא שתלמוד תורה 'יחליף' את העבודה, יחליף את המקצוע. החשש הוא שתלמוד תורה עצמו יהפוך להתמחות, 'קרדום לחפור בה'. החשש הוא שיהפכו את תלמוד תורה לאמצעי להשגת רווחים, אם רווחים מקצועיים, ואם רווחים של ידע ושל היקף. תלמוד תורה חייב להישאר בגדר תלמוד לשמו. תלמוד שאינו כאן כאמצעי, אלא כמטרה, כסגנון של חיים.