יהדות ולאומיות בימינו

אבקש כאן לגעת בנושא הלאומיות היהודית ונצחיותה של התורה מבחינה יותר אקטואלית. מדברים כיום הרבה על התבוללות, על טמיעה בקרב העמים, על הערוב בין העמים, בין הגויים. כתבתי כאן לאחרונה (בפוסט 'תקוה לאומית ותקוה אבסורדית') על משמעות נצחיותה של הלאומיות, על משמעות היותה שאיפה נצחית בטווח האבסורדיות שלה, ועל דעתו של ר' מאיר הסבור שעל אף שחטאו, 'בני הם'.

ברי, לכל אלו משמעות רחבה, ניתן לדבר על חזון הלאומיות היהודי בצורה מאוד עמוקה, מאוד רעיונית ומאוד רחבה, ניתן להעניק לתקווה האבסורדית ממדים משיחיים אינסופיים, ניתן להנציח שימור, ולו שימור פורמאלי, חיצוני ומלאכותי, בכדי שבהגיע השעה, נוכל ללקט מחדש את הספיחים, לבנות בניין מן השרידים. האם לא ניצלו ישראל מן הטמיעה הרוחנית במצרים בגלל 'שלא שינו שמם, לשונם ומלבושם'? האם למלאכותיות הפולקלורית החיצונית אין משמעות? אין גרעין חיות עמוק ואמיתי?

אכן. מצד שני, לא ניתן להתעלם מהיקפה של הבעיה מבחינה ריאלית ואקטואלית. דומה, -אולי לא ברמה הקיצונית שהציג זאת לייבוביץ', אבל בכיוון הזה-, שעם ישראל כיום לא מבטא את מה שהוא היה בהיסטוריה. בהיסטוריה היהודית העם היה מלוכד סביב ערכים מסוימים, סביב פרקטיקות ומנהגים, וסביב אורח חיים מסוים. אין זה סוד שבמשך ההיסטוריה היהודית, כל הכיתות וכל התנועות שהפסיקו את אורח החיים הזה, שביטלו את החיוניות של תורה ומצוות מן המובן הקולקטיבי שלהם כתנועה רוחנית, התאדו ממסגרתה של היהדות ההיסטורית. כך קרה עם הנוצרים, הצדוקים, הקראים, השומרונים, השבתאים וכו' וכו'. לעומת זאת כל התנועות ששמרו על אורח החיים הזה, על אף שחרגו, וגם באופן קיצוני, מן ההשקפות הכביכול קולקטיביות של היהדות, נותרו מבחינה היסטורית ביהדות. כך קרה עם הקבלה, החסידות, תנועת המוסר ועוד הרבה אחרות.

בזמננו, התודעה הלאומית היהודית ההיסטורית אבדה. כיום, היהדות לא מבטאת דווקא אורח חיים מסוים, התאגדות קולקטיבית סביב פרקטיקות וריטואלים מסוימים ומתוחמים, היהדות מבטאת כיום מגוון של השקפות עולם, מגוון רחב של דעות, ובעיקר, מגוון של אופני חיים, מגוון של פרקטיקות. את העם היהודי כיום מאחדת רק תודעה לאומית בסיסית שספק אם ניתן להגדיר אותה במציאת אלמנט משותף וקולקטיבי. ההזדהות ותחושת ההשתייכות ליהדות כיום איננה כבולה עם פרקטיקה מסוימת אלא שייכת לתודעה עמומה של הזדהות עם קולקטיב שמלבד שמו אין תוכן מסוים ומוגדר שיכול לייצג אותו.

השאלה העומדת לפתחנו היא אפוא זו; במה ניתן למנוע התבוללות? איך ניתן למנוע את ההתערבות עם הגויים, שעה שמבחינה מציאותית אורח החיים של יהודים וגויים (מבחינה לאומית) זהה לחלוטין? –השאלה היא לא שאלה טכנית או חינוכית, מדובר בשאלה המתייחסת לעיצוב דמותה של היהדות, ולרוחה הפנימית.

אין כיום הבדל מהותי בין העם היהודי לבין כל עם אחר. התוכן הלאומי של היהודי זהה לתוכן הלאומי של כל עם אחר, (כמובן, יש לו היסטוריה משלו, תרבות משלו, פולקלור משלו, מיתולוגיה משלו וכו' וכו', הבדלים אלו אינם הבדלים מהותיים אלא הבדלים בפרטים), התוכן הלאומי של העם היהודי כיום זהה עם תוכן לאומי של שבדי או נורווגי. בעוד שבהיסטוריה ההתאגדות סביב הקולקטיביות היהודית התארעה סביב פרקטיקות מסוימות, סביב נוהגים שונים, אורח חיים משותף, כיום, התאגדות זו אינה ביטוי אלא לצל היסטורי משותף, במקרה הטוב, ברית גורל.

אז מדוע מוצדקת ההתבדלות מן הגויים? האם התבדלות זו איננה גזענות? האם איננה דחיית האחר רק בגלל שהוא אחר? בגלל שהוא שונה? האם אין אנו עושים לאחרים עכשיו מה שסבלנו אנו במשך ההיסטוריה כולה? כיצד ניתן עדיין לייצג התבדלות כאשר ההתבדלות מציינת רק התבדלות אתנית, גזעית היסטורית, בעלת שורשים כמעט גנטיים.

ההתבדלות מן הגויים בתורה תמיד מוזכרת בהקשר של התבדלות מדרכיהם של העמים, מאליליהם, מפסליהם. 'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי'. מה שמאפיין את ההיבדלות מן הגויים הוא ההיבדלות מדרכיהם וההידבקות בקדוש ברוך הוא. בימינו, כאשר העם היהודי חורג לגמרי מן התודעה ההיסטורית שלו כעם ה', והוא מבקש להתאחד ולהתאגד סביב רגשות פטריוטיים ראשוניים של לאומיות, לאומיות במובן המערבי של המושג, אין מה שמצדיק אותו בהתבדלותו. מה שמצדיק את ההיבדלות ההיסטורית של היהדות מן הגויים, 'הן עם לבדד ישכון ובגויים לא התחשב', הוא אך ורק העובדה ש'אין פתחיהם מכוונים זה לזה', היינו שהתבדלות זו מבטאת פרישה, מבטאת דרך אחרת, מבטאת צורת חיים אחרת, אורח חיים אחר. ההבדל הוא לא מבחינת רגשות השתייכות והזדהות ראשוניים, מן הבחינה הזו כולם בני אדם הראשון, שלא יאמרו אבי גדול מאביך, כמו שטורחים חז"ל לבאר. התבדלות אנושית אפשרית רק כאשר היא מייצגת עולם ערכי שונה. התבדלות המבוססת אך ורק על רגשות של פטריוטיזם גס וראשוני, הינה התבדלות גזענית ובלתי אנושית, התבדלות שסופה ריקבון, שסופה ביטול האנושיות, ביטול המשמעות החיונית של העשיה הדתית, ביטול המאפיין הערכי של המצוות והתקתן למישור לאומני אגואיסטי.

המשך ההתבדלות, ודבר זה יש לומר אותו בצער רב אבל חייבים לומר אותו, מהווה סכנה איומה ליהדות עצמה. מיהדות שייצגה ערכים מסוימים, אורח חיים קפדני של ביקורת, של אי כניעה לתרבות הלאומנית ברברית של המערב ושל המופרעות הפוליטית של הסביבה, הופכת היהדות אט אט, לנרקיסיזם לאומני קלירקלי, לגאווה אנושית מוחצנת, לשנאה ולאויבות על סמך הבלים, להבעת תוכן גזעני ורדוד, להנמכת המוסר לקומה תחתית, להמרת הדת בגזענות ברברית.

היהדות של ימינו איננה יכולה להמשיך להטיף נגד התבוללות. יהודי שיהדותו היא חילונית אינו יכול להטיף לבנו שלא להינשא לגויה, בכך הוא יחטא בגזענות הברברית ביותר, בכך הוא יצור לעצמו את חוקי נירנברג שלו. המשמעות של ההתבדלות חייבת להיות קשורה דווקא להתבדלות הערכית, לפרטיקולריות של אורח החיים, לסגנון החיים השונה שהעם היהודי מבקש להתלבש בו. כפירה באורח חיים זה והמשך ההטפה להתבדלות איננה אלא צביעות שסופה ברבריות אנושית.  

אז אמנם ניתן לדבר גבוהה גבוהה על נצחיותו של העם היהודי, על התקווה האבסורדית, אבל מצד שני לא ניתן להתעלם מן הריאליזם. אי אפשר לתמוך בהטפה גזענית ומתנשאת על סמך אתניות לאומנית, דבר זה מתנגש בברוטליות עם ערכי היסוד של היהדות. היהדות, כפי שכבר אפשר לראות כיום, תהפוך לתנועה עממית פופוליסטית של פטריוטיזם מלחמתי תאוותני במקום להוות ייצוג של מלכות הקב"ה בקיום ערכי תורה ומצוות במובן העמוק של המושג.

להפוך את התקווה ואת האמונה בלאומיות היהודית לריאליסטית הרי זה כיום לנסות להשיב את העם לדרכי התורה, כשלב ראשוני. השימוש במניעים לאומניים לצורך זה הוא שימוש מזיק ומסוכן ביותר לעתידה של היהדות ולתוכנה. השיבה לדרכי התורה, אל לה לעסוק בשאלת ההתייחדות האתנית גזענית סביב פולקלור משותף, היא צריכה לבוא לידי ביטוי דווקא במובן הערכי של ההשתתפות בריטואל הדתי ובאורח החיים ההלכתי יהודי. איסור ההתבוללות, איסור ההינשאות עם גוי, אינו אלא פרט קטן מתוך המערכת הגדולה של קיום התורה. ללא התורה התבדלות זו הופכת לנירנברג. לא פחות.

רב סעדיה גאון הבין זאת לפני שנים רבות כאשר ציין שאין אומתנו אומה אלא בתורתה. הבנה חודרת זו, שהרמב"ם שותף לה במאת האחוזים, וכן כל גדולי האומה בכל הדורות (כולל הרמב"ן, חסיד הלאומיות, שעם כל זאת, מתנה אותה בתורה), הינה הבנה עמוקה של האנושיות. ברגע שהאומה נעשית אומה שלא על ידי תורתה מתחילים הטרגדיות עליהן נאמר, ישראל כשיורדים יורדים עד התהום. מדוע? –משום שמשתמשים בכל הסממנים הדתיים לביטוי עולם לאומני שאין לו כל קשר ליהדות התורה אלא רק ללאומניות ברברית ולשיתופיות קולקטיבית פרימיטיבית. מעין קבוצת כדור רגל ההופכת לערך.

הייתי קצת נוקשה וקשוח היום, אבל ממש הזדעזעתי למקרא ספר חדש על 'הכוזרי' שיצא לאור, פרי שיעוריו של הרב אורי שרקי. בהקדמה לספר מציין הרב שרקי שחשיבותו ההיסטורית של הכוזרי הוא בכך שהלאומיות בו מגיעה לפני התורה והערך של הלאומיות הוא ערך עצמאי שהתורה איננה אלא חלק ממנו. לדעתי זו ברבריות. מה לנו כי נלין על הגרמנים?

כאשר ספרים פסידו הלכתיים כמו 'תורת המלך' קונים שביתה ודריסת רגל במחנה היהודי אין זה אות אלא לניוונה וכמישתה של היהדות ההיסטורית, לניבולה בידי השקפות פראיות של שנאה ושל אויבות. היהדות, אין דרכה בכך, היא מתעלה הרבה הרבה יותר גבוה. עפ"י דברי הרב קוק אין תורה בלא הקדמת המוסר הטבעי. דברים אלו הם חץ וכידון בפני כל אלו הרוצים להקדים את הלאומיות לתורה כתורה, כאורח חיים, כערך. התורה היא התנהגות, היא לא סטטיות לאומית המתבטאת בכך 'שהיא מסוגלת לקבל את הנבואה' (כפי שכותב הרב שרקי שם).

היהדות היא ערך של אורח חיים. היא לא לאומיות אתנית וגזענית.

כל מי שאיכפת לו מעתידה של היהדות מצוּוֶה לנוסס זאת בראש כל חוצות.

ושוב, סליחה על הנימה הקשוחה.

תקוה לאומית ותקוה אבסורדית - חלקו של האל בברית המשותפת

כאשר אנו מהרהרים לרגע על משמעויותיהן של הבריתות הכורכות אותנו עם הקב"ה, בריתות ההתחייבות השונות, ברית מילה, ברית בין הבתרים, הבריתות המרתקות אותנו לקיום מצוות, לעשיית הישר והטוב, לתורה, אלו המחזיקים את התחייבויותינו הבסיסיות כלפי האל, צץ לפעמים ההרהור על חלקו של האל בברית, על הפידבק שלו.

אמנם, בתורה מופיע חלקו של הקב"ה בסיפור. המנגנון של 'שכר ועונש', פרשת 'והיה אם שמוע', בחוקותי, כי תבוא, כל אלו הם ביטוי לחלקו של האל בברית המשותפת. האל משתתף בברית בכך שהוא מעניק הד, שכר, לעמידה שלנו בהתחייבות, ורועם בסנקציות ועונשים בבגידתנו בה. ובכן, סחר – מכר מושלם. העסק עם האל הוא עסק מסחרי, צרכני, מקיימים מצוות רווים שכר, עוברים עברות סופגים מכות. כה פשוט.

מבעד לתמונה השטוחה הזו, יש לנסות לפצח את המשמעות הגנוזה בחלקו של האל בברית, מעבר לעסקי מסחריות צרכנית. להתרומם מעל הפרספקטיבה המגבילה של ההמוניוּת המבקשת להבין את ההשתתפויות השונות מבעד למובן התועלתני והפרגמטי שלהן, ולחשוב על התחייבות, השתתפות, שאיננה מופיעה כאגוצנטריות סגורה גרידא, אלא כניתוח מערכתי של יחסים, כארג טווי משני הכיוונים כאחד, כפירוש וביטוי ליחס של הסופי לאינסופי, האימננטי לטרנסצנדנטי. בקיצור, האם ניתן לדבר על 'השתתפות' מצידו של האל בברית משותפת כאשר אנו יוצאים מתוך פרספקטיבה של 'לשמה', חסרת פניות, חסרת אינטרסים? האם ניתן לדבר על קשר דו כיווני עם האל מחוץ לדיבור תועלתני ואינטרסנטי?

בכדי לעשות זאת, עלינו לפצח ממד הכרתי מסוים הנובע מתוך 'מתנתו' של האל, ממד הכרתי שאיננו קיים ברציונליות הפונדמנטלית הקיימת בהכרתו של האדם, אלא כזו החורגת ממנה. יש לחשוף הכרה האפשרית רק כ'אלוהית', רק כאשר היא מוריקה את עצמה בצורה אבסורדית, מתמיהה, ובכל זאת, מתקבעת. האם ממד כזה קיים? האם יתכן לחשוב על משהו שלא יכול להחשב? לחשוב יותר מן המחשבה –כפי שאומר לוינס? הישנה שארית להכרת האדם? היתכן לדבר על ממד מסויים הקיים בתודעתו של האדם ולא קיים, ולו כפוטנציה, ברציונליות המסודרת שלו?

בפרשת בחוקותי, אחרי הפירוט המתיש של קללות רועמות, מופיע הפסוק הבא; ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם, להפר בריתי איתם. הברית כאן מופיעה כזיכרון מצד האל, כזיכרון לטווח ארוך, כהשגחה אבהית, אף אם העם גולה, רוחנית ופיזית, ה' עדיין עמו. מה הפירוש לכך? מה זאת אומרת 'בכל צרתם לו צר'? מה הוא הביטוי הרציונלי לכך? המובן? ואיזו הכרה בלתי אינטרסנטית אפשרית כאן?

בגמרא בקידושין דף ל"ו עמוד א' אנו מוצאים מחלוקת יסודית; 'בנים אתם לה' אלוהיכם', בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרויים בנים, אין אתם נוהגים מנהג בנים אין אתם קרויים בנים, דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר, בין כך ובין כך אתם קרויים בנים...

ר' יהודה צודק לכאורה. כאשר התוכן הלאומי של העם מתבטל, מתבטלת לאומיותו. נפל היסוד נפל הבניין. אין מצוות אין יהדות. אין ערכים אין ייחודיות. הפרטיקולריות היהודית מבוססת כל כולה על התוכן הרוחני שלה, על הכיוון והמאמץ הערכי שלה, על תוכנה הקולטורי הספציפי. ברגע שזה נפל נפלה עמה גם הלאומיות היהודית. בקיצור; אין תורה, אין יהדות. חד וחלק. מה אפוא סבור ר' מאיר? הניתן לסבור אחרת? הניתן לחשוב אחרת? הניתן לחשוב על לאומיות שאיבדה את כל ערכיה? הניתן לדמות גוף ללא נשמה כיצור חי? האם אפשר לתאר תוכן ללא תוכן? –דברי ר' מאיר מוזרים על כל לב.

אלא אם כן, רואה ר' מאיר בלאומיות כשלעצמה ערך. באתניות. בגזע. מה שלא ניתן לחשוד בו בר' מאיר. מכיוון שסמוכים ובטוחים אנו שר' מאיר אינו פשיסט או גזען לאומני ברברי, כזה שהאתניות הלאומית ערך היא בעיניו כשלעצמה, מחויבים אנו למצוא את המשמעות הפנימית של הדברים. איזו שארית נותרת לעם שאיבד את לאומיותו? איזה חותם נצחי נמרח על פרצופיהם? איך ניתן לחשוב על יהדות ללא 'מנהג בנים'? יהדות ללא ערכים? האין זו סתירה פנימית משתקת?

במבט שני, חוסר הבנה זה איננו מטלטל רק את דבריו של ר' מאיר, בעצם, אף דבריו של ר' יהודה אינם מובנים, מי הם בדיוק לדעתו אלו הקרויים 'אתם' שאינם בנים? הניתן לחשוב על זהות עצמאית מחוץ לערכים הפונדמנטליים התומכים בהם? האם נותר 'אתם' כאשר אין בנים? אם אין מה שמייחד את הקולקטיב אזי אין לו במה להיות קולקטיב, הוא צריך להתפרק על אתר.  

אלא מאי? -הפוטנציאל הגלום בו מייחד אותו, היינו, עצם העובדה שמבחינה תאורטית הוא חייב בקיום מצוות. הפוטנציאל כשלעצמו תובע זהות. לא המעשה בפועל מכונן זהות אלא ממד ה'בכוח', האפשרות לשוב בתשובה היא זו המגלמת בעצמה עדיין תוכן לאומי. האמנם? האם יש משמעות לדיבורים על פוטנציאל לא ממומש כמכונן זהות?

דומני שבדברים אלו אנו מתבקשים להבין ממד אבסורדי, וזה בדיוק מה שחשוב בו. הנטייה האנושית מבקשת להפיל את הבניין מיד לאחר נפילת היסוד. הבניין אינו יכול לעמוד באוויר. במבט האלוהי, לעומת זאת, הבניין מסוגל גם להיוותר באוויר בכוחות עצמו. אבסורדי אבל משמעותי.

נוטים אנו להתייאש. הממד הלאומי אבד, התפרק חוט השדרה שלו, אין יותר משמעות ליהדות, אין יותר ביטוי לעם, אין לו יותר תקומה. העם התבולל, איבד את זהותו, את הפרטיקולריות שלו, את המאפיינים הבסיסיים שלו. אבל גם במישור האישי, האינדיווידואלי, ה'שם הפרטי' נמוג. אין שליחות, אין ספציפיות, אין ממד אישי, האדם היטשטש, נמחה כמו שעקבות מרוחות על החול נמחות ונבלעות, (פוקו בסיום 'המילים והדברים' בהקשר לאובדן האדם), האדם אינו אלא מכונה אנושית, חסר ביטוי, חסר חוט שדרה, חסר ייצוב. חלק מההוויה האנתרופולוגית הכללית של מקומו. מה מחזיר לו את הכבוד לאדם? מה מפיח רוח חיים בלאומיות ריקה?

התקווה. לתקווה הוויה משלה, תנודה משלה. היא מפיחה רוח חיים במה שמת, היא מחיה מתים, (לכן, עפ"י המסורת, תחיית המתים מתרחשת ב'אחרית הימים', אחרי כל הימים, אבדן המשמעויות והאפשרויות, אז קורמת עור וגידים תחיית המתים במובנה המקורי ביותר). כל המתים, שמעשיהם המיתו אותם, כל המתים מבחינה רוחנית, נופחים רוח אבסורדית ומתקיימים במכשיר הנשמה מיוחד.

מה המשמעות של תקווה זו? במה היא באה לידי ביטוי? הווי אומר, בדחיית הייאוש. בני אדם המוטלים בספינה טובעת, מסוגלים לחבור לאבסורד זה, הם יחרו – יחזיקו בדפנותיה של הספינה, משל הם לא טובעים עמה עוד רגע. התקווה היא אבסורד. האבסורד הוא העשייה ללא פניה, ללא עניין, ללא מטרה. עשייה של דביקות. דביקות במטרה. היצמדות. הירואיות.

נצחיותו של העם היא נצחיותה של היהדות. נצחיותה של היהדות היא עוצמתה הרוחנית. יהדות שאיבדה את תקוותה, שאיבדה את עמה, את עממיותה, את הקשר הגורדי לממד הרחב של לאומיות, היא יהדות שקשרה עם אלוהיה הוא רופף. ביטול התקווה בתחייה הלאומית, ברוח החיים הננפחת בה, דומה אפוא לרב חובל השוקע במצולות בידיים שלובות. מפוכח. רציונלי. ללא מאבק. התקווה מחיה את היהדות עצמה, את הקשר היסודי עם האל.

בכוונתו של ר' יהודה מובלעת התודעה העמוקה של יהדות לשמה. גם העם שאיבד את זהותו שומר על קשר. גם העדר המטרה, העדר התכלית, מחזיקים בחבל. הקשר בין האל לעם אינו מושתת אפוא על הרצון לתוצאות, אלא על עצם הקשר. כבני אדם, קשה לנו להשתחרר מהמחשבה על תוצאות, מהמחשבה על התועלת, ולו הרוחנית והערכית, היוצאת ממעשינו. הקב"ה, לעומת זאת, מחיה המתים, מפיח רוח חיים במיתה זו, מפיח רוח חיים בקשר עצמו, בעשייה כשלעצמה. כבר לא מבקשים לבחון האם היהדות תשרוד או לא תשרוד, לא מבקשים לבחון את התוצאות של היהדות מבחינה גלובאלית, את המשמעות הרחבה שהיא מעניקה לכל באי עולם, אלא מחזיקים בה כערך ראשוני, כדפנותיה של ספינה.  היהדות היא עדיין קרש ההצלה, לא בגלל שהיא תציל בעתיד, אלא בגלל שבכוחה העכשווי נסוך הכוח היסודי להצלה. להצלה עצמית. לביטוי עצמית. הפרטיקולריות היהודית במיטבה.

הבנה זו של ר' יהודה חורגת אפוא מן ההרהורים האלטרנטיביים והפסבדו גלובאליים; מה והיכן יותר טוב? איזו מגמה תשיג תוצאות יותר טובות? לאיזה דת להשתייך? -מיקום הנע מתוך תקווה, -בנים שחטאו-, הוא מיקום שאינו יודע אלטרנטיבות, הוא מכונס בתוך הפרספקטיבה שלו, בתוך העולם שלו, ואותו הוא מנסה להציל. הוא לא עושה אידיאליזציה כלשהי אלא נתר ספון בד' אמות האחריות האישית שלו, בלא להיסחף לזרם המבעבע של האידיאליזציה.

אבסורד זה הוא אפוא הצד השני של המטבע. חלקו של האל בברית המשותפת. נגד כל רציונליות, נגד כל ריאליות, נגד המחשבה לתוצאות, מתייצב לו מעשה הרואי החורג מגבולות המחשבה, מגבולות ההגדרה ויחסי התועלת וחוסר התועלת, ופורץ בביטוי אישי משלו. מת מבחינה רעיונית המתמלא ברוח חיים מתוך שאיפתו האישית שלו, מתוך האבסורד שבו.

חלקו של האל בברית, החלק הנתלה בהבטחה לנצחיותו של העם, הינו אפוא בדיוק זה. החלק האבסורדי שאינו עולה על הדעת משום בחינה. נצחיותו של העם היא במילים אחרות נצחיותה של התורה ומשמעותה כיסוד ראשוני, כדפנותיה של ספינה. כך היהדות, וכך גם האדם הספציפי, השם הפרטי. חלקו של האל הוא בסופו של דבר עיבוי הקשר בין האדם לאל המתבטא באמצעות עשיה לשמה, ולא בעשיה תכליתית. עשיה תכליתית היתה מתאבדת מזמן. העשיה היהודית היא עשיה ישירה, בלתי תכליתית. העשיה היהודית היא עשיה חופשית. עשיה אמיתית ורצינית מצד עצמה ללא פידבקים.

מכל מקום, בני הם.

ניקיון הבית - האוניברסליות של עם

אמש, צעדתי לתומי ברחובה של עיר, כאשר לפתע צדו הרהוריי את המתרחש לפני. עשרות יהודים מנקים ומצחצחים את ביתם לכבוד חג הפסח, לכבוד ביעור החמץ, מרוקנים את השאור מבתיהם, מוריקים אותו אל החוץ. מה שראיתי היה בערך כך; אנשים עומדים במרפסות בתיהם, מאבקים שטיחים, ממרקים חלונות, וכל האבק והלכלוך מתפרץ החוצה לחלל הרחוב. חלל הרחוב קולט בתוכו זיהום משמעותי, כל הזיהום שנצבר בין קירות הבית מגורש בברוטליות אל החוץ. וכך, לפתע ניצנצה בי מחשבה מקוממת; בני אדם עוסקים בניקיון והתוצאה היא לכלוך! ליתר דיוק; ניקיון הבית הוא לכלוך החוץ. מכיוון שהלכלוך שהיה פנימה חייב לתפוס את מקומו איכשהו, הרחוב קולט אותו. נזכרתי אט אט במתח שבין הפרטיקולרי לאוניברסלי. האין התייחדות פרטיקולרית מסוימת, הצטמצמות בד' אמות פרטיות, משמעה, במובן אחר, לכלוך הזולת? זיהום הממד האוניברסלי?   

מחשבותיי חגו סביב חג הפסח. חג הבית. חג המשפחה. חג האומה. חג החיק. חוגגים את פסח על שום הפסיחה, הדילוג. האוניברסליות חוטפת מכות, והעם, הממד הפרטיקולרי, חי בשלום. פסח הוא חג לאומי במובהק, בניגוד לחגים אחרים המבוססים על תודעה קולקטיבית של עשיה רוחנית מסוימת, פסח נטפל אל הממד של העם, של ייחודיות הלאום. הביטוי הייחודי של העם ביחס לממד הגלובלי. כל מקום שנאמר זכר ליציאת מצרים הרי זה זכר לפרטיקולריות של ההיסטוריה היהודית, של הזיכרון הלאומי הקולקטיבי. יעיד על כך ספר הכוזרי המבסס את המובן היהודי שלו כממד פרטיקולרי של היסטוריה ותודעה קולקטיבית על סמך חלקו השני של הדיבר הראשון; אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. יציאת מצרים וחג הפסח כרוכים יחדיו סביב ההתייחדות הלאומית.

שבתי לביתי ושטחתי את הגרעינים הראשוניים של הרהוריי בפני אשתי. היא, מצידה, נענתה לי בחפץ לב; כאשר אדם או קבוצה מסוימת מייחדים את עצמם באמצעות מעשים מסוימים, באמצעות ניקיון פנימי, באמצעות מירוקם העצמי, או אז, הם מחדדים את ההבדל שביניהם לבין האחרים. הפרטיקולריות היא אפוא, תוצאה, לא סיבה. הפרטיקולריות מתחילה מן האוניברסליות. קודם כל שייכים לעולם הגלובלי ובתוך העולם הרחב הזה מנסים לעשות, לפעול דבר מה רוחני, ואיכשהו, הפעילות הייחודית של היחיד מייחדת אותו, יחוד היחיד הוא, בסופו של דבר, באיזשהו מובן, השמצת האוניברסליות. ככל שהפער גדל, כך התווית המרוממת של האוניברסליות מתעמעמת. להיות צדיק בסדום. צדיק משום שאתה בסדום. נח בדורותיו.

זאת אומרת, שבלי להשמיץ את הממד האוניברסלי לא יתכן לפעול פעילות רוחנית כלשהי. כל פעילות רוחנית היא מתריסה, היא מחדדת. אינני אומר זאת רק ביחס לנצרות ולקתוליות שהם, במובן מסוים, האוניברסליות בעצמה, אלא ביחס לתנועות ניו-אייג' למיניהם המבקשות 'להתחבר' לאוסף הגדול ביותר של 'רוחניויות' מחיקו של האוניברסלי, רוחניות באמצעות ביטול הממד הפרטיקולרי. באיזשהו מקום, לפעילות כזו אין תוקף רוחני משום שהיא לא מותירה רושם, ואז, היא לא מתקדמת לשום מקום.  

מכאן למובנו ותוכנו של העם היהודי, העם היוצא ממצרים. בפסוק נאמר; והייתם לי עם סגולה מכל העמים. הסגוליות איננה מצב מוקדם, היא תביעה, דרישה. הסגוליות איננה סגולה אלא סיגול, העם נתבע להיות עם סגולה, לעשות את עצמו עם סגולה, לגבול את עצמו במו ידיו. מדוע? מדוע חייבים לפרוש מן החברה? לפרוש מן הציבור? להתייחד? משום שיחוד מקַדֵם. לא תתכן התקדמות רוחנית ללא התייחדות. להיות כמו כולם, להתחבר לכולם, הרי זה מצב סטטי. האדם צריך לומר משהו מיוחד בכדי להתקדם לאן שהוא. ושוב, והייתם קדושים! על האדם להיות קדוש, מופרש ומובדל.

וכל כך למה? משום שבני האדם שונים במהותם. הם תמיד רק חֵלֶק. אבל תמיד. ניסיון השלמה הוא ניסיון כושל, האדם לא יכול להשלים את השני כמו שחשב הגל. יש תזה ויש אנטיתזה אבל אין סינתזה! האדם קיים כל הזמן כחלק. קיום זה הוא הessence  שלו, ההווייה המהותית לו. אם הוא מנסה להשלים את הזולת בסתמיות אזי הוא סותם על התקדמותו הרוחנית את הגולל. ניסיון השלמה בכדי להתאחד לאחדות רוחנית אחת הרי היא הפסקת השאלה, הפסקת החידוד, הפסקת מרוק המשמעויות. הפרטיקולריות חשובה בגלל שהיא מעניקה דווקא נקודות מבט מנוגדות.

אז, כך, בניגוד לנצרות ולמערביות, בניגוד למובן של השוויון בתרבות המערבית, היהדות, המציגה את עצמה כפרטיקולרית, דווקא מחדדת את השונות ואת אי השוויון. היא מדגישה את האחרות של האחר, לא את זהותו, -אם להשתמש בטרמינולוגיה לוינסית-. דומה שדווקא הדגשה זו מחדדת את אחרותו של האחר ובכך מכבדת אותו, מעניקה לו את מרב המשמעות, לא מורחת אותו בגסות ע"י האחדה והצטרפות לממד האוניברסלי הכללי. אלא דווקא ריבוי הפרטים, ריבוי היחידים, הוא המשמעותי.

במובן זה חג הפסח מבשר לנו את האות. פרטיקולריות נגד מסיון. ההכרה בייחודיות המיוחדת לך דווקא בגלל ההכרה הרחבה יותר שלכל אחד הייחודיות שלו. פסח בא לעבות את התוכן הלאומי של העם בכדי להכיר בכך שישנם גם הרבה תכנים אחרים. דווקא חידוד הלאומיות כתביעה רוחנית אישית פרטיקולרית, היא זו שמכבדת בני אדם אחרים ומוקירה את שונותם. שונות זו לא קללה, זו ברכה. אוי לו לעולם ללא שונות וללא הבדלים.

הנצרות ניסתה לצמצם את ההבדלים ולהציג ממד אוניברסלי, שווה ואחיד. התוצאות של אלו הן מסיון, מסעות צלב ואינקוויזיציה, כאשר מנסים לתת פתרון אחד ל כ ו ל ם, או אז הוא נהפך להיות הפתרון המתאים של בעלי הכוח שהשתלטו על ה'כולם' והחליטו ברוחב ליבם מה בדיוק 'טוב לכולם', כמו מדינת הפילוסופים של אפלטון. כמו ההיסטוריציזם לגווניו. אוניברסליות של שוויון והאחדה סופה דיכוי החלש. אוניברסליות של הכרה בשונות האחר והחצנת הממד הפרטיקולרי סופה כיבוד האחר והכרה במובן הייחודי שלו והמשמעותי שלו.

עם ישראל. ייחודיות המכבדת ריבוי של יחידים. גורלו של לאום, של חג.