שתי צורות של סיפור יציאת מצרים וסיפור החינוך הדתי

את סיפור יציאת מצרים ניתן לספר בשתי צורות. הצורה האחת, שנעשתה רווחת ופופולרית בחינוך הדתי כיום, וניתן לומר שהיא 'ברירת המחדל' של החינוך בימינו, היא זו המדברת על סיפור תיאוסופי של עם ישראל, סיפור מטאפיזי, שבו העם הזה כ"עם סגולה", כעם שנבחר על ידי האל כעם שאמור להגשים איזשהו יעד וייעוד היסטורי מטאפיזי, שמתפתח בהליך דיאלקטי ארוך, מתנסה באחד מן הגלגולים ההכרחיים שבשלבי יצירתו. השעבוד במצרים הוא חלק מ"כור הברזל" הבא לידי ביטוי בַּצירוף ובַּמירוק ההכרחי שעובר עם ישראל בתוך התהליך ההיסטוריציסטי הארוך שהוא נוטל בו חלק.

סיפור זה שנעשה רוֹוֵחַ בעקבות משנתם התיאולוגית והתיאוסופית של רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי, ובעיקר המהר"ל, (כמו גם הרב קוק במובנים רבים), מבין את עיקר העסק סביב עם ישראל, זהותו הנפרדת, המובדלת והעל טבעית. בַּסיפור הזה רוֹוֵחַ מושג הנס, וְדֵעוֹת הרמב"ן בקשר לַמרכזיוּת של הניסים בעולם האמונה הן חלק אינטגרלי ממנו. בסיפור הזה כל קיומו של ישראל הוא קיום 'ניסי', 'מעבר לטבע'. התורה גם נתפסת במונחים כאלה. מונחים שבהם המשמעות טמונה בַּסדר האחר, השונה, החריג, ואפשר אף הבלתי מובן, הבלתי טבעי, של התורה, של העם, של הנס. העל טבעי והאל טבעי הם היסודות המרכזיים בתמונה הזאת, וכל הצירוף המשולש של "אורייתא, קודשא בריך הוא וישראל" שייך לממד שמחוץ לטבע, מחוץ לעולם, מחוץ ל"עולם כמנהגו".

בתפיסה הזאת השעבוד במצרים נתפס כדבר חיובי, כסיפור שיש לו הצדקה תיאולוגית. הוא חלק מתהליך ברור ואלוהי, והוא הכרחי לַקיום היהודי. לא נערכת רק תיאודיציה לסיפור הזה אלא הרבה יותר מכך: השעבוד במצרים הוא 'טוב', הוא 'הגשמה' של העם בעל התפקיד המוגדר והברור של "העניין האלוהי". זאת הסיבה שבַּמשפט "אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" החלק השני חשוב ומשמעותי אף יותר מן הראשון. כאשר אלוהים נגלה אל משה ואומר לו "אהיה אשר אהיה" יש לכך משמעות קונקרטית המובנת לפי המושג הרוֹוֵחַ "השגחה פרטית". אלוהים מתערב לטובת עמו. בַּסיפור הזה האל בוחר את אברהם כמכונן את "עם סגולה" שלו מן הסיבות שעמו. לא אברהם הוא זה שחיפש ומצא את אלוהים, אלא אלוהים "בחר" אותו, שלה אותו, "החליט" בשבילו. סיפור יציאת מצרים הוא אפוא ההגשמה של "ברית בין הבתרים" הדרמטית, שבה, -לפי הרעיונות הללו-, משורטטת המפה ההיסטוריציסטית הארוכה שהעם אמור לעבור בכדי להיווצר בַּתהליך הארוך והמורכב הזה.

הצורה השנייה של הצגת הסיפור שונה ואף הפוכה לחלוטין מזו. הסיפור אינו דרמה תיאוסופית ומטאפיזית אלא דרמה אנושית. דמותו של אלוהים כאן איננה הדמות שיוצרת לעצמה "עולם עליון" בעל סדר פנימי משלו, שעם ישראל הפיזי הוא מקבילה של התהליכים "הרוחניים" המופשטים הכתובים בו, אלא היא הדמות המתערבת למען האנושי, למען המציאות, למען הדרמה הקוסמית והמוסרית. סיפור זה, שניתן לומר שהמייצג שלו בהיסטוריה ההגותית היהודית הוא הרמב"ם, אינו מנסה להציג את דמותו של האל ואת דמותו של העולם "העליון" על שלל המיתוסים והסדרים הפנימיים שלו. הנקודה המרכזית כאן היא העולם, המציאות, בני האדם והאנושיות השברירית שלהם.

בְּסיפור זה, השעבוד של עם ישראל במצרים הוא שעבוד טראגי. הוא לא יפה, הוא מכוער, הוא מספר על הסבל ועל הצער האנושי. אין שום דבר 'חיובי' בסיפור הזה, הוא לא מהווה חלק מ"תכנית אלוהית" מורכבת, דיאלקטית והיסטורית, הוא לא מהווה את ההתפתחות ואת ההרכבה של "עם סגולה", אלא הוא מספר את הצער ואת הסבל של העבדוּת והשעבוד, את הטראגיוּת של עולם שיש בו משעבדים ועבדים, מתעללים ועשוקים. אלוהים משמעותי בסיפור הזה לא בגלל שיש לו "תכנית", אלא בגלל שהוא מתערב למען העשוקים והסובלים. רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ, אחד מפרשני המקרא הגדולים ההולך בדרך הזאת, מספר את ההתגלות של "אהיה אשר אהיה" במונחים הללו: "אהיה אשר אהיה, ההוֹוֶה תמיד על עניין אחד מצד עצמו, ומזה יתחייב שיאהב המציאות וישנא כל הפסד מנוגד למציאות, כְּאומרוֹ, כי לא אֶחפּוֹץ בְּמוֹת המת. ומזה יתחייב שיאהב משפט וצדקה, אשר תכליתם מציאות, וְיִשְׂנָא העוול והאכזריות, המטים עקלקלות אל הֶעְדֵר והפסד, ובזה שנא חמס ואכזריות המצריים נגדכם".

אין שום דבר 'חיובי' ו'פוזיטיבי' בסיפור השעבוד במצרים. הביטוי של התורה "כור הברזל" וההתגלות של האל בברית בין הבתרים אינם מבקשים לספר על ה"תכנית האלוהית" אלא על הדרמה האנושית. ה"תכנית האלוהית" בסיפור הזה היא הצלת עשוק מיד עושקו. הסיפור הזה מתרחש ב"עולם כמנהגו", בעולם שבו אלוהים לא מתממש באמצעות התוכניות ההיסטוריות שלו, אלא באמצעות האמונה של בני אדם בטובו ובחסדו, בתעוזה של בני אדם להתערב במציאות, להפוך אותה לטובה יותר, להציל עשוק מיד עושקו.

בַּסיפור זה הנס אינו משמעותי אלא להיפך, המאמין על פי הנס "יש בו דופי" כלשון הרמב"ם. האמונה הזאת מתממשת דווקא בְּעולם הנוהג כמנהגו, בתוך העולם המוכר לנו, על שלל החוויות האנושיות והדרמטיות שבו. עם ישראל, התורה והאל אינם סיפורים של ה"על טבעי" אלא הם הסיפור של ההתממשות בעולם, סיפורים עירוניים המתרחשים בין בני אדם, כמו גם עם הקוסמיוּת של ההוויה ועם התודעה האונטולוגית של הֶיוֹת בפני האל. בַּסיפור הזה יש הפתעות ו"אירועים". והאמונה לפי הסיפור הזה היא הנאמנות לאירוע, היכולת להקשיב לאירוע ולהתמסר לו מתוך מודעות להשראה האלוהית ולעמידה בפניו. בסיפור הזה אברהם, אבי האומה, לא נבחר בגלל החלטה אלוהית פנימית אלא בגלל מה שאומרת התורה על כך: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". בני האדם הם השחקנים, לא אלוהים. הם שחקנים בפני אלוהים.

קריאה נאמנת של התנ"ך מספרת דווקא את הסיפור הזה ולא את קודמו. יציאת מצרים היא קריאה לְמוּדעוּת. עם ישראל נקרא להיות מוּדע לַגר, לַיתום ולאלמנה, לרעבים ולצמאים, לסובלים ולעשוקים, בשל המוּדעוּת הגבוהה שלו: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים". הציווי לזכור הוא הציווי לזכור את הדרמה האנושית, את המוּדעוּת לָעולם ולהוויה. כל עשרות הפעמים שיציאת מצרים מסופרת בתורה הם בהקשר הזה.

הדרך הראשונה זכתה בדרך כלל לסימפטיה ולאהדה גדולה יותר, אפילו שהיא מחודשת יותר וחתרנית יותר. היא דרך קלה יותר והיא מטפחת דתיוּת שבה יש יותר קבלה מאשר נתינה. היא העניקה ליהודים רבים את הכוח לשרוד את הגלויות ואת הדרמות הלאומיות באמצעות הניסיון להעניק ממד 'גדול' ורחב להתפתחויות ההיסטוריות של העם. קל הרבה יותר לשרוד גלות שהיא ניתוח מאשר גלות שהיא רע שבני אדם עושים.

אבל גם כאשר אין גלויות, דומה שהסיפור הזה נבחר דווקא בשל היותו משמר את הייחודיות המיסטית של העם. הלאומיות הופכת להיות משמעותית מאוד; הייחודיות וההתבדלות משרתים מטרה מובהקת; ובעיקר, הדתיוּת מוצדקת בשל הבלתי מובן שבה והעל טבעי שהיא נושאת. זה מרשה לשמור על "האובייקט" הדתי. הכל ניסי, הכל מוחלט, הכל על טבעי, והסיפור המרכזי הוא הלאום היהודי כעם נבחר. סיפור זה גם מאומץ בזמנים פוסטמודרניים בשל הדהוד ה"אחרוּת" הטמון בו, הוא מרשה להצדיק את הלאומיות, את הפרטיקולריוּת הלאומית, כנרטיב פנימי ומוצדק מחד גיסא ולצקת תוכן לטרנסצנדנטיות האלוהית כביטוי ל"אחרות" קיצונית.

הדרך השנייה בדרך כלל זכתה להרבה פחות עדנה משום שהיא תובענית יותר, אבל בעיקר נשמעת כצרה יותר וכרזה יותר, אין בה סיפור 'גדול', אין בה הרבה מיתוסים, אין בה 'תכניות' ארוכות טווח המתפרסות על פני אלפי שנים, ואין בה "אחרוּת" המאפשרת כל סיפור. הדרך הזאת דורשת התערבות אנושית בעולם, היא דורשת עולם טבעי שבו ישנה תודעה פנימית של עמידה בפני האל. האמונה היא התמסרות, התמסרות לאלוהים, להוויה, לזולת.

עלינו לקרוא לְחידוש הדרך הזאת, לריענונה. הדרך השנייה נדחתה הרבה פעמים מן ההיסטוריה היהודית ושלא בצדק. אמנם אין דרמות תיאוסופיות גדולות בסיפור הזה, אבל יש דרמות אנושיות ואונטולוגיות. הסיפור של האמונה הוא לא סיפור היסטוריציסטי אבל הוא בהחלט סיפור הומני, אנושי וטרנסצנדנטי. והאמת היא הפוכה מן המקובל, הסיפור הזה רזה הרבה פחות, הוא בעל משמעות ונפח הרבה יותר אם רק יודעים להדגיש אותו נכון. יש בו את העומק של ההוויה והעומק של האנושי, עומקים המטושטשים מאוד בסיפור התיאוסופי.

ויש בו בעיקר משמעות פנימית.

זכר ליציאת מצרים

האין זה פלא שזיכרון יציאת מצרים מתלווה בעקביות ובעקשנות, הדק היטב, היטב הדק, לכל מצוה הגונה? האין זה פלא שבקידוש שבת, בתפילות, בחגים, בהנחת תפילין וכו' וכו' אנו מצווים להיזכר או לשרטט בליבנו אירוע היסטורי נשכח וארכאי? האין זה אומר דרשני?

מה יכול להיות מיוחד באירוע? ניסי ככל שיהיה! מופלא ככל שיהיה! אירוע הוא היסטוריה ותו לא, הוא נגנז במחסנים ובארכיונים לתקופות איבוק עייפות ומרוטות, מידי פעם הוא מנצנץ בשכבות התחתונות של הלב, מעורר איזשהו זיכרון נוסטלגי עמום ומעורפל. מכאן ועד לכינונו, חתימתו, חקיקתו בלב ליבה של העשייה היומיומית, עוד רבה הדרך! מה פישרה וסודה של ההיזכרות הנוסטלגית בניסים שהמאמין על פיהם 'יש בו דופי' (כלשון הרמב"ם)? מדוע יש משמעות לאירועים היסטוריים? משמעות מכוננת? מרכזית?

  

אנו מכירים את דרכו של ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי; הזיכרון ההיסטורי הוא זה שמכונן תודעה לאומית קולקטיבית, הוא השיח הבסיסי והיסודי של אומה, אומה שחוותה בחווייה אישית לחלוטין מאורע מצמרר ומכונן ואשר בזכותו היא נעה ומחיה את עצמה! אולם, הסבר זה איננו מספק. הלא, בכל זאת, אין כאן אלא אמצעי, לא תכלית, היתכן להצדיק את 'אנוכי ה' אלוהיך' בכך ש'אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים'? הלא 'אתה הוא משנברא העולם, ואתה הוא לאחר שנברא העולם'? האמונה שוכנת הרבה מעבר לכל זה! הזיכרון הלאומי והתודעה הקולקטיבית אינם אלא מכשירים ואמצעים לתכלית הגדולה, שהיא האמונה בעצמה!

  

אין לנו אלא לומר ש'זכר ליציאת מצרים' הוא ביאור האמונה בעצמה. אבל, איך בדיוק?

מה קרה במצרים? -העם המצרי בראשותו של פרעה שולט שלטון מוחלט ואבסולוטי במצרים. לו הכוח הגדול. הוא מחליט. הוא מכריע. 'הבה נתחכמה לו, פן ירבה', לא רוצים אותו, הוא יתרבה ויעכיר את האווירה, אין לו מצריות טהורה, דם נקי. יש לשעבד אותו. והעם העברי משתעבד, נהפך לאזרח סוג ב', אזרחים עבדים, וכל זה בשליטתו של פרעה. השלטון הפרעוני כה מוחלט עד כדי כך שאין שום סיכוי לשנות דבר, אין סיכוי להשתחרר, הכל עובדה מוגמרת! פרעה החליט, זה מה שיש!

איך בכל זאת יוצאים? -יוצאים בגלל שמה שמניע את המעשים זה לא הסיכוי לתוצאות אלא הנכונות להאבק מאבק צודק! לראשונה בהיסטוריה!

משה מדבר עם הקב"ה ושואלו; 'ואמרו לי מה שמו? מה אומר אליהם?', 'אהיה אשר אהיה' -עונה לו האל בארשת מסתורית. '...הרי זה כאילו הוא אמר במפורש שהמתואר הוא התואר עצמו. זאת היתה הבהרה למשמעות שהוא נמצא שלא בתוקף מציאות. הוא הבין אפוא סיכום משמעות זאת. וכך פירושה: הנמצא אשר הוא הנמצא, או, מחוייב המציאות...'. (מורה נבוכים, א, ס"ג). האם באמצעות הגיג פילוסופי בדבר האל המונותאיסטי המשולל כל תואר מוציאים עם משועבד מכלאו וגורמים לו להאמין? באיזה קסם בדיוק נשבו עם ישראל שאחר ששמעו הרצאה פילוסופית ארוכה בדבר התאולוגיה הנגטיבית, מיד נזקפה קומתם בביטחון ובאופטימיות; 'ויאמן העם'! איך קרה כזה אבסורד?  

אולם, פירושה של התאולוגיה הנגטיבית, ה'אנוכי ה' אלוהיך' המונותאיסטי, מחוייב המציאות, הוא כך; אם המוחלטות היא הטרנסצנדנטיות האבסולוטית לבדה, פירוש הדבר שאין כל דבר מוחלט אחר בעולם הזה! פרעה לא שולט שלטון מוחלט כלל וכלל! האם מדובר בהגיג ספקולטיבי? לא ולא, מדובר בהכרה ותודעה עמוקה. היחס אל הצדק, אל הראוי, אינו מתכונן ביחס לנמצא, לקיים, לעובדתי, ל'שכל הישר'. היחס המוסרי, המעשי, קורם עור וגידים בהתמודדות ההרואית, במאבק ובמחאה לשמה! מחאה נגד הרוע בגלל שהוא רע! לא בגלל שיש פתרון! לא בהכרח בכדי לנסות לשכנע, לנסות לשנות, לא! אלא לזעוק בגלל שצריך לזעוק! לחדד עד אין סוף את המתח שבין המציאות הקיימת לבין ההתקוממות המזועזעת! ההתקוממות המפציעה שאלת נאקה חסרת אונים; למה? 'למה' שאינו הד לשום תשובה, 'למה' היודע שאינו מצפה לדבר, כזה המפנים מראש ששאלתו היא התקוממות, לא בקשת הסבר.

'אהיה אשר אהיה, ההווה תמיד על עניין אחד מצד עצמו, ומזה יתחייב שיאהב המציאות וישנא כל הפסד מנוגד למציאות, כאומרו, כי לא אחפוץ במות המת, ומזה יתחייב שיאהב משפט וצדקה, אשר תכליתם מציאות, וישנא העוול והאכזריות, המטים עקלקלות אל העדר והפסד, ובזה שנא חמס ואכזריות המצריים נגדכם'. (ספורנו על אתר. שמות ג').

זו העשייה 'לשמה' הידועה, עשייה הנופחת את כל אונה מן המונותיאיזם, מן הטרנסצנדנטיות, עשייה שאיננה מחפשת הד לעצמה במרחבי העולם המוכר, איננה מחפשת גיבוי, טפיחה מעודדת על השכם, או התגלות מרהיבה באינטרס אנושי אידיאלי. זאת עשייה המכוונת כולה אל המעשה. עשייה לשם עשייה. עשייה בגלל שזה מה שראוי לעשות ותו לא. לא למטרה מסויימת, לא לתכלית או ייעוד. עשייה שאיננה מבקשת לטעון ולשכנע, עשייה א-פוליטית, מעבר לפוליטיקה ולמוסדות, עשייה שאיננה מבקשת 'פתרונות טובים לבעיות גדולות', אלא מבקשת למחות את מחאתה, לעשות את השתדלותה. תניב פרי או לא, זה ממש לא משנה מבחינתה. היא, את חובתה עשתה והגשימה.

זה ה'שם' המוציא את עם ישראל ממצרים, ודווקא ממצרים. מצרים הטוטליטרית, זו שעפ"י כל שכל ישר וכל היגיון בריא תמשיך לשעבד את העבריים בגאווה ובגאון. העם העברי העלוב, שעפ"י כל מדד אנושי אמור היה להיכחד תחת עוּלם המחניק של הלבֵנים. דווקא במקום זה, מקום שאין כל פתרון לסיטואציה המכאיבה, מקום שאין כל מקום לשכנע, לשנות, להפגין. דווקא במקום זה, מבליח כזיקוק מן האפלה המחניקה, שמו של מחוייב המציאות; אהיה אשר אהיה! הווייתו היא מציאותו!

שמו זה של האל מתגלע כאן במלוא עוצמתו משום שהוא מדבר בשפה אחרת לחלוטין, שפה שאיננה מכוונת כלפי שום אינטרס, שפה שאיננה מכוונת אל השינוי, השכנוע, ההפגנה. אלא שפה המשתלחת בדברים בקרנם, שפה המתפרצת אל המושגים עצמם, המפרקת והמנתחת את הסיטואציה, מצד עצמה, מצד 'מציאותה', מצד 'קיומה', ובשל כך, היא מצליחה למחות! אבסורד! מחאה אילמת, נגד כל היגיון אנושי! מחאה שאיננה מתחשבת בהדים הסביבתיים ובפידבק המדבק.

לכן היציאה ממצרים מופיעה כניסית וכפלאית. היא ניסית משום שהיא מנוגדת לכל היגיון אנושי בריא, היא מתמקמת במקום אחר לגמרי.

היציאה ממצרים היא אפוא היצירה של חטיבה לאומית המכירה ב'אנוכי ה' אלוהיך'. להכיר ב'אנוכי ה' אלוהיך' הרי זה להכיר בכך שאין אבסולוטיזם בעולם, אין מוחלטות, אין דבר שאינו מוגבל, הכל יכול לעבור תחת שבט הביקורת, הכל זקוק לדיון אינסופי, הכל זקוק להימרק עוד ועוד בשאלות עד אינסוף. לא להיכנע לאבסולוטיות של מצרים, לפיתוי האנושי שבכניעה ל'מה שנראה' כאסטרטגי, כנכון, כביטחוני, כפרגמטי. לא להיכנע לכל זה, אלא להאבק, להאבק בכל עוז נגד השחיתות המוסרית, לא בגלל שאפשר לעשות 'עולם יותר טוב', אלא בגלל שחייבים להאבק!

לכן, 'אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים'...

יציאת מצרים היא היצירה בפועל של עם אמונה.

...במצרים היה כח ההתגברות נגד זולתם, ולהשתעבד ולעבוד עבודת פרך ולא יכול שום עבד לצאת. ועד שאמר; מי ה' אשר אשמע בקולו להוציא את בני ישראל, שחשב עצמו גיבור ומנצח נגד הכל, שאין שום מציאות שום כח שיוכל להתגבר נגדו ולנצחו. והמלך שלהם היה נחשב לאלוה, דלי יאורי ואני עשיתיני, הוא הבעל כח היותר גדול. ויציאת מצרים הוא היציאה מהקליפה הזו, על כן אמר; אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, רצה לומר, ועי"ז תוכל להאמין ולדעת שאנוכי בעל הכח שלך וכל כחך ממני...

(מחשבות חרוץ לר' צדוק הכהן מלובלין)

...דמיונות שוא הם חוצצים בפני ידיעת האלוהות והכרתו מלהיכנס בלב, ולכן אמר פרעה שהוא מלך מצרים ובו תוקף השקיעות בדמיון, לא ידעתי את ה', והתחלת אנוכי וגו' אשר הוצאתיך וגו', ואין זה טעם או מופת... אשר הוצאתיך מכוחות הדמיונות והעליתיך מחשבותיך להיות דבוקים בי... ולכן כל המצוות נאמר שהם זכר ליציאת מצרים, כי מצרים הוא ממש היפך התורה והמצוות כולם...

(צדקת הצדיק להנ"ל, אות ר"ז)