יום שני, 18 ביוני 2012

חוויה דתית הלכתית וה'ארוס' ביחסי האדם והאל


אולי זה קצת יומרני מצדי לדבר על ה'אֶרוֹס' הרוחני, על היחסים האינטימיים יותר שבין הבריאה, בני האדם, והקדוש ברוך הוא, אולי זה קצת נועז לומר משהו על יחסים כאילו היו אלו יחסי זוגיות טריוויאליים, אבל אני פוסע בעקבות דברי הרמב"ם המפורסמים; 'וכיצד היא האהבה הראויה? הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה רבה עזה עד מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד, כאלו חולי האהבה שאין דעתם פנויה מאהבת אותה אישה שהוא שוגה בה תמיד, בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה...'. (משנה תורה, הלכות תשובה, פרק י' הלכה ג'). יש קשר בין אהבת אישה לאהבת ה', הקשר מתבטא ברמת העיסוק ובמחויבות. אישה ממלאת וגודשת את כל תודעתו של חולה האהבה, בכל מצב, בכל רגע, כמו כן, היא מניעה אותו להתמסרות מוחלטת, להתמסרות הֵרוֹאית בשם האהבה. שני אלמנטים אלו קיימים גם ביחסי האדם והאל. העיסוק וההתמסרות.
ועדיין, אפשר לקשר ביניהם? יהיו הרבה שיאמרו שזה גובל בחילול ה'. לְקַשר בין אהבה מינית לאהבה דתית, רוחנית, הרי זה לרדד את השיח הדתי לכדי אפס, הרי זה להוזיל ולהשפיל את גדלותו של האל. רודולף אוטו בספרו 'על הקדושה' מבקש להראות עד כמה ה'אהבה הרוחנית' שונה מן האהבה המינית, בכך שהיא ביטוי של העמידה בפני האי רציונלי והנומינוזי. בעיני בני אדם בכל מקום ההשוואה הזו מעוררת תרעומת, התקוממות. האהבה אל האל קשורה לממד 'רוחני', גבוה, אבסטרקטי, לא ממד חושני, מיני וחומרי כמו ממד האהבה המינית, גימוד קדושתו של האל לכדי ממדים חומריים כאלו הרי זה, בעיני רבים, בנאליזציה של הרוח, של האל. חילול שם שמים.
למה בכל זאת התעוררתי לכל הנושא הזה ולהשוואה המקוממת הזו? למה חשוב לי פתאום להנהיר את דברי הרמב"ם המזעזעים הללו? -ובכן, משום שאני חושב שזה מאוד חיוני בזמננו. לאחרונה שמעתי דברים מפי מרצים ודרשנים שונים על ה'חוויה הדתית', (מושג שנעשה כל כך רווח בשנים האחרונות, כשעדיין לא ברור מה מקורו הרוחני), מדברים על החוויה האקסיסטנציאלית של התנסות רוחנית, ניו אייג'ית, על ה'התחברות' לממדים הבלתי רציונליים שביקום, על הקסם שבמיסטיקה האבסטרקטית, הסימבולית, אפופת המסתורין, על הסובייקטיביזם הנוטף והרָר עסיסים נוצצים של 'אורות'. מאידך גיסא, שוצף את עולמנו הדתי געש כביר של קבליזציה, חסידיזציה, מיסטיציזם זול ורעשני, עולם פרוע של דימויים ושל חוויות גרוש, סימבוליקה זריזה וקלילה המבקשת לסמל בצורה מהירה וחטופה עולמות שלמים ולהדביקם בשצף הקוצף של 'דביקות' וכל כיוצא בזה.
ישנה תחושה עמוקה, מנקרת, מציקה, שהעולם הנורמטיבי היהודי, עולם ההלכה, נרמס, מרוטש בחוסר אונים. ישנה תחושה שכל מה שלא קשור לחוויות ההמוניות והסוחפות של התנסויות רוחניות הוא מיושן ופרימיטיבי. מדברים כיום (וגם בעולם ההלכה עצמו), על היובש של ההלכה כשלעצמה, על הקרירות שלה, על ניתוקה מן הרגש, מן האמוציות, על הניכור שלה כלפי האדם, חוויותיו ומצוקותיו, מדברים עליה כעל חוק נטול חיות, נטול שמחה, נטול רוח. דומני שתחושה זו מקורה בכך שעולם ההלכה המקורי רוטש ונותץ לאחרונה. ההלכה הפסיקה להגשים את עצמה, האדם הדתי ש'מחפש את עצמו' לא 'ימצא את עצמו' יותר בעמקיה, רחביה וחדירותיה של ההלכה אל תוך ההוויה, הוא כבר לא יזהה בהלכה כשלעצמה גורם חיוני, תוסס, גדוש להט. הביטוי הדתי או הרוחני שלו יֵצֵא לאור דווקא באמצעות איזושהי 'התחברות', התבודדות, חוויה מרתקת, תפילות בדביקות חסידית, שקיעות בעולם סימבולי, מאגי, אפוף מסתורין, הידבקות באידיאלים גדולים כמו האומה, הארץ, רבנים או משיח, קודים תנכיי"ם למיניהם, עליה לקברות צדיקים, סגולות וקמיעות וכו' וכו'. אינני מבקש להתייחס לתופעות הללו כשלעצמן, ברצוני לומר כמה מילים על עולם ההלכה המקורי שכמעט ונשכח. ברצוני להראות מה היא ההלכה ומה היא ה'חוויה הדתית' של ההלכה, בלא כל התוספות של שלל הצבעוניים והריחניים הללו.
האם ההלכה כשלעצמה אכן מגלמת את החוק הנוקשה והקר? האם היא אכן מגשימה את היובש השמם של האפשרויות האנושיות? האם היא אכן מתגלמת בתובעניות צרה ורזה, חסרת אופקים, צרת רוח ורוחב? -לא ולא. ההלכה איננה חוק. היא לא סטטית. היא לא משטרה. ההלכה היא 'הלכה', כשמה, היא מתהלכת, נעה ממקום למקום, תזזיתית, אורבת במשמר.     
ההלכה מאופיינת בתיאור התוסס של יחזקאל הנביא; 'והחיות רצוא ושוב', על פי פירוש הגמרא במסכת חגיגה (דף י"ג:), כמו להבה שעולה ויורדת, פוגעת ברקיע ואיננה מצליחה להישאר שם, יורדת למטה ושוב מתרפקת אל ה'למעלה', היא באה לידי ביטוי בתיאורים המרתקים של 'שיר השירים', אשר בהם גם האהוב וגם האהובה מחפשים ללא הרף אחד את השני, אולם, כאשר הם מתקרבים סוף סוף זה לזה, אזי 'פשטתי את כותנתי, איככה אלבשנה, רחצתי את רגלי איככה אטנפם', ומן הצד השני 'דודי חמק עבר'. רגע לאחר מכן, החיפושים מתעוררים שוב, כל אחד זועק לעבר השני, מבקש אותו בלילות, בפנסים ובנרות. מה פשר התיאורים הללו? מדוע זה כל כך מסובך, מתוסבך, מורכב?
ההלכה מביאה לידי ביטוי מוקצן את האחריות האנושית, את ה'שאלה', את השהייה לפני ההתפרצות. עפ"י ההסבר של הרמב"ם בחיבורו 'שמונה פרקים', קיום המצוות הוא ריטואל הפונה מעט מדרך האמצע בכדי לשמור על דרך האמצע, ההלכה מבקשת להיות מפוכחת, להתערב בהוויה ולהגיב בתוכה, לאכול אבל להפסיק כשזה טרף, להדליק אור ולהפסיק בשבת, להינשא אבל לשמור על כללים של 'טהרת המשפחה', לשתות אבל לברך לפני כן. ההלכה איננה דוחה את המציאות השגרתית אלא היא מתערבת בה, היא מנווטת אותה, עוצרת אותה, משהה אותה, מחזיקה ומרפה, מתירה ואוסרת, אוסרת ומתירה. ללא הרף.
ההלכה 'חושדת' באדם. היא לא סומכת עליו. האדם הוא יצור תלוש, הוא יכול בקלות להיכנע להלכי האינרציה הקולחים שבו, כך, שעל אף שהוא אדם מרוסן ומחושב, קר רוח ושקול בדעתו, הוא עלול להיתפס לעצמו, למציאות שעטפה אותו, לאידיאלים שחבקו אותו, ולשכוח עולם ומלואו, להֵסָמֵא תחת הגודש הנוצץ המרפד אותו, זה הוא טבעו של אדם. ההלכה מחזירה את האדם ללא הרף למקומו, מבייתת אותו בצורה אינסופית, מפכחת אותו, פוקחת את עיניו, מטלטלת את מעשיו, מזעזעת את הספונטניות השגרתית המתפרצת ממנו.
ההלכה מתערבת, זה פשר תנועת ה'רצוא ושוב'. כאשר האדם אוכל, הוא משתקע באכילתו, מהר מאוד הוא עלול 'לשכוח' הכל, להפוך את האכילה לחזות הכל, (איך אומרים? 'כשאני אוכל, כל העולם מת'-), מהר מאוד הוא יכול לשקוע בעצמו, באנוכיותו המופרזת, באה ההלכה ו'מתערבת' לו בצלחת, תובעת ממנו זהירות, דורשת ממנו לברך ברכת הנהנין. הוא כבר לא יכול להרדם בחיק האכילה, הוא כבר לא יכול להיות בהמה, זולל בבולמוס חייתי. לא, ההלכה התערבה. ובכן, ההלכה מתערבת ומרחיקה אותו מעצמו, אבל, לא מנתקת. ניתוק, כמוהו כשכחה אחרת, 'התקשרות לרוחניות' היא גם שקיעה של האדם בעצמו, ולכן שכחת כל הסביבה באופן טבעי, לכן כאשר האדם מברך ו'שוכח את עצמו', שוכח את האוכל, ההלכה מחזירה אותו אל הקרקע מהר מאוד, מחייבת אותו לאכול! וכך, ללא סוף, חוזר חלילה, מכאן לשם, משם לכאן. אינסוף.
ההלכה היא צורת חיים, אורח חיים. לא בכדי אומר המקרא, 'שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך, ובשנה השביעית שבת שבתון לה', שדך לא תקצור וכרמך לא תבצור'. השבת או השמיטה אינם חוקים יבשים, הם אלו שמעניקים את המשמעות ל'שש שנים תעבוד', באמצעות ההשהיה, באמצעות העצירה, ניחנות שש שנות העבודה באופי משלהן, בצורה משלהן, השבת משליכה על העבודה ועל צורתה, היא לא מפסיקה את העבודה ומתנכרת אליה, אלא דווקא מעצבת אותה.
ההלכה איננה אוסף של הוראות, אלא דווקא התמודדות ממשית עם החיים, הפיכת הבנאליות המשעממת של החיים לחיים מלאי יצירה ועשיה, חיים פוריים, תזזיתיים. ההלכה איננה עונה תשובות אלא שואלת שאלות, היא מורחת סימן שאלה גדול על כל תופעה ותופעה בחיים. היא 'ניגשת' אל החיים, מחיה אותם, נוסכת בהם טעם וסיפוק.
החוויה הדתית הנסוכה בעולם ההלכה היא חוויה מסוג עילאי הרבה יותר. בעוד שחוויות מיסטיות שונות נובעות דווקא מהעדר החיים, היינו, חוסר הטעם בחיים האפורים 'כמות שהם', הניסיון להיוותר מרותקים ולמצוא כל היום עולם 'עוד יותר חדש', 'עוד יותר מרתק', בכך שהעולם משעמם ויבש, בכך שהוא 'מזמין' חוויות מסוג אחר, נותרת ההלכה חופשית כשלעצמה, בעולם השגרתיות כשלעצמו, ומחיה אותו, מפיחה בו רוח חיים. ההלכה אומרת לאדם 'איך לעשות', ולא 'מה לעשות'. ההלכה מתייחסת אל האדם בגודלו הטבעי.
חוויה זו איננה 'רציונלית' או 'לא רציונלית', היא משהו אחר לחלוטין. היא לא מביאה לידי ביטוי ממדים של 'הבנה' כאלו ואחרים, יש בה גורם מעצב מבחינה קמאית וראשונית, גורם מעצב של המציאות עצמה, של ההוויה כשלעצמה. החוויה היא ביטוי לתזזיתיות האינסופית שבאדם, פעם למעלה, פעם למטה. זו תקווה. בלעדי התקווה הזו, לא ניתן לעשות דבר.
החוויה של עולם ההלכה איננה נעוצה בתחושה כללית של היעלמות בחיק המסתורין וכיו"ב. החוויה ההלכתית מזמינה משהו מסוג אחר, חוויה הננפחת, הנגדשת, בעשיה הריטואלית, המכאנית והיבשה של החיים עצמם, ההלכה מזריקה רוח לתוך העשיה הזו, הופכת את החיים לתזוזה, לבעבוע. 'רצוא ושוב', ההלכה מטלטלת. סותרת את עצמה.
מכיוון שלא מדובר במנגנון של הוראות, מסקנות ותשובות, אלא במאמץ אינסופי לעשות את הישר, הרי שכל פעולה מנוגדת לפעולה אחרת, כל פעולה היא ריאקציה לשניה, תגובה. עולם של שאלות הוא עולם עשיר משום שהוא לא נגמר, אם תרצו, יש כאן חווית האינסוף, חווית הלימוד. הלימוד הפורה, שאלת השאלות בצורה אינסופית, הופכת את החיים למלאי תוכן, למלאי תסיסה אמוציונאלית ורגשית, למלאי נפח חוויתי. החיים זזים.
כאן אנו חוזרים לאהבת האישה בצורה הטהורה ביותר, להתמסרות ולעומק. ההלכה נמצאת בכל מקום, לב האדם שוגה בה תמיד, כמו כן ההתמסרות אליה היא מעל ומעבר. ההלכה, מצד עצמה, מחדדת ומשנעת את תחושות האהבה הללו, היא הופכת את התשוקה לדבר תוסס, עֵרָני. התשוקה לעולם לא נגמרת, לא מוצאים אותה 'אי שם' באיזשהו אופק מיסטי, אלא דווקא במקומות הקרובים ביותר, הרגישים ביותר, במקומות בהם החיים עצמם מדברים.
כל 'פוסט תשוקה' היא אווירת נכאים. תשוקה שהושלמה היא תשוקה מדוכאת. ההלכה באה להחיות ולהפיח רוח בתשוקה, להכתיר את התשוקה בכתר האינסופיות, התשוקה באה לידי ביטוי בכך שהיא אף פעם לא מתמלאת והיא אף פעם לא תשוקה 'למשהו', לאיזשהו אופק. התשוקה היא תשוקה לעצמה, החיים עצמם. כאן הדמיון לאהבת אישה שאיננו חביב על המיסטיקנים, אהבת אישה היא התשוקה המטורפת ביותר, האכזרית ביותר, העמוקה ביותר. ההלכה גם כן, היא לא מטפסת לגבהים, אלא עוצרת ונעה, מטפסת ויורדת. היא שומרת על אש התשוקה דלוקה ומבעבעת. זה הדימוי גם בשיר השירים. האהבה הנסערת של החיפוש, של ההירתמות, לא הַמְצִיאָה, לא הגשמת התשוקה, אלא האהבה כתשוקה בעוצמתה, כתשוקה בלתי ממולאת, כתשוקה לא רוויה, כתשוקה שעדיין מחפשת.
החוויה של התשוקה בחיפוש היא החוויה הגדולה ביותר, ההֵהָלְכוּת עם ההלכה, עם ה'רצוא ושוב' שלה, עם התנועה המשתוקקת שלה, היא מלאת חיות ועוצמה רוחנית. היא החוויה העמוקה ביותר משום שהיא לעולם לא מתמלאת, היא תמיד בדרך.
כל מיסטיקה אחרת היא ניסיון חיקוי.  

21 תגובות:

  1. נפלא. אגב, גם בהלכה יש סכנה של "יציאת ידי חובה". דווקא רבי נחמן שהעביר את נקודת הכובד מהמעשה לתשוקה למעשה חי כך באמת. אתה ודאי מכיר את סיפורו על הלב והמעיין.
    מה שבאמת הכי עצוב בסיפור הזה הוא שאנשים כבר לא מסוגלים להיות סתם דתיים. הם חייבים לצרף לזה אידיאולוגיה. לפני שני דורות היו הרבה אנשים שפשוט היו דתיים. היום אתה חייב להחליט אם אתה דתי בגלל שהמדינה היא אתחלתא דגאולה או שאתה דתי כי אתה שמרן.

    השבמחק
    תשובות
    1. דווקא מה שכתבתי הוא נגד המגמה של 'יציאת ידי חובה' בהלכה בכך שאני מבקש להראות שיש אורח חיים הלכתי שלם והתכוונות חווייתית יחודית לחיי ההלכה, בכך זה לא נהפך ל'מצוות אנשים מלומדה'.
      אנסח את מה שאמרת בצורה קצת שונה; היהדות המקורית היא 'נעשה' קודם ל'נשמע', אורח החיים של ההלכה קודם למה שחושבים על העולם והשקפת החיים, ומן הבחינה הזו ניסיתי לתאר אותו כאן, עולם של אורח חיים שאינו תלוי באידיאולוגיה כזו או אחרת אלא קודם לה, אני מסכים איתך במאה אחוז שכיום הדת וההלכה באים על מצע השקפת העולם ולכן אתה חייב לבחור 'השקפה' לפני שאתה נהיה דתי, ה'נשמע' קודם ל'נעשה'.
      (ניסחתי את זה בצורה כזו משום שמדבריך ניתן אולי להבין שה'נשמע' לא חשוב, אולם באמת הוא חשוב רק הוא מגיע מאוחר יותר).
      אגב, מה שכתבתי מוכיח את ראשוניותה של ההלכה משום שהלכה המבוססת על 'השקפת עולם' מתיימרת לומר שהיא מכילה הכל והבינה הכל וזו הנאיביות האנושית הגדולה והמסוכנת ביותר, לעומת זאת, הלכה הקודמת להשקפת העולם היא ההלכה שמביאה לידי ביטוי דווקא את העובדה שהאדם לא מבין הכל ושיש לו דרך אינסופית, והוא רק 'מושלך' בתוך עולם בממד המצומצם והחלקי שלו, ההלכה דווקא מניעה את המחשבה ולא סוגרת אותה.

      מחק
    2. האם לדעתך אפשר להגיע לאורח חיים הלכתי ללא העמידה מול המרומם? ועם זה הרי לא נולדים. ההנחה של הרמב"ם היא שעד שאדם מגיע לזה חייבים לומר לו שיש גיהנום.

      מחק
    3. לכן אני לא בטוח שחסידיזציה (במובן של התרכזות בתודעה האינדיבידואלית) היא תופעה רעה. ייתכן שבעידננו הפוסט מודרני טוב להראות גם את הצד האינדיבידואלי של הדת. הבעיה האמיתית היא שההגות החסידית שהיתה בזמנו מורכבת רודדה ושוטחה ע"י מנהיגיה האחרונים. חשוב להבהיר את השוני הגדול בין החוויה של העמידה מול המרומם (גם אם זה ממלא את כל התודעה "ואין שם זולת החשוק") ל"התחברות" ובין "הארה" ל"התגלות". כחב"דניק פנתאיסט לשעבר שגילה את הקב"ה אני חושב שהמפגש עם המרומם זו חוויה שאין דוגמתה בעוצמתה ודווקא משום הטוטליות שבה. הבעיה היא, כאמור, שמ"מ שניאורסון (שעם שהיה אדם מוכשר היה נעדר כל חוויה אישית ובמובן זה הוא היה אדם מודרני) הפך את החסידות מחוויה אישית ל"השקפה" ודוברי החסידות בברסלב וכיוצא מנסים להראות שלא צריך לנסוע להודו כי גם אצלנו יש מה שיש שם. ייתכן שעלינו לשווק את ההתנסות הייחודית של הא-ל הטרסצנדנטי.

      מחק
    4. דומני שלא צריך להפריז, -ובמיוחד היום- בתמימותם של ההמון ובתירוץ שלהם להישאר טיפשים.
      בהיסטוריה היהודית, ומבחינת כוונת הרמב"ם, גם כשמקיימים מצוות שלא לשמן צריך להבין שהמטרה האמיתית היא 'לשמה', היינו, האדם צריך להפנים שהתהליך שהוא נמצא בו הוא 'שלא לשמה'. בחסידות זה לא כ"כ קיים.

      מחק
    5. אדרבה. עניין ה"לשמה" הוא אולי הנושא הכי מרכזי בחסידות. הרמב"ם כותב בהקדמה לפרק חלק שהאנשים לא מסוגלים להבין את הרעיון שעליהם לעשות משהו אם לא יצא מזה משהו.

      מחק
    6. ואולי תבטל גם את אמירת "והיה אם שמוע"? אתם לוחמים בהמון ומתנגדים להתבדלות מגויים וכופרים. זו לא שאלה של חכמה או טיפשות אלא של הכרת ה' או היא הכרה. ואף אחד לא נולד עם ההכרה הזו.

      מחק
    7. למדת את "נפש החיים" ו"יסוד העבודה"? "יסוד העבודה" טוען בדיוק את מה שאתה טענת אבל נגד המתנגדים...

      מחק
    8. אני לא מדבר מצד ההגות החסידית עצמה שבה ניתן למצוא הרבה אלמנטים של 'לשמה' אפילו יותר מבכל מקום אחר ובעומק יותר גדול ורחב מבמקומות אחרים, אני מדבר על החסידות כתופעה. ההגות החסידית מבחינה זו היא ממש לא חסידית, יש מרחק עצום בין ההגות החסידית לחסידות עצמה, צא וראה כמה ר' נחמן למשל מדבר על הביקורת העצמית והאינסופית או כשהוא מדבר על הנגיעות האינסופיות של האדם ועל תשובה על תשובה ראשונה וכו' וכו', ותקביל את זה לתופעת החסידות כשלעצמה, שמבחינה מעשית היא ממש ההיפך מזה והיא חוברת לספונטניות הכי ראשונית של האינרציה, לכן כאשר אני מדבר על חסידות אני לא מדבר על ההגות החסידית משום כיוון.
      אינני מבטל את 'והיה אם שמוע' כלל וכלל, אולם אני חושב שפרשת 'ואהבת' קודמת לפרשת 'והיה אם שמוע', פרשה שניה שמגיעה ללא הפרשה הראשונה הופכת להיות ע"ז, זה עניין של קדימות ולא עניין של ביטול. אחרי שהאדם מודע לכך שיראת השמים היא התכלית כשלעצמה הוא יכול לחפש את המוטיבציה במקומות אחרים, אבל להפוך את המוטיבציה לתכלית זו טרגדיה.
      כמו כן, לא אמרתי שזה עניין של חכמה או טיפשות, אלא מבחינתי זה עניין של נכונות, אתה מכיר את ה'סיבה השלישית' לכך שההמון לא לומדים, במו"נ, א, לד? בכך שהם לא לומדים הם לא 'מכירים' את ה'.
      אינני מתנגד להתבדלות מגויים וכופרים, אלא אני חושב שכיום שאנחנו כבר לא חיים בתרבות של כיתתיות ושבטיות הדברים הופכים להיות הרבה יותר מורכבים וזו חומרא המביאה לידי קולא.

      מחק
    9. הרבה וויכוחים הם בגלל קצרים בשפה. למרות שאני לא מצליח להבין את ההפרדה. זה כמו להפריד בין היהדות לתורה. זה שיש יהודים זבלים לא אומר שום דבר על היהדות. זה שכיום בפועל בשביל רוב היהודים היהדות היא תורת גזע לא מלמד עליה.

      מחק
    10. אני גם לא מכיר היום הרבה יהודים יותר טובים מהחסידים. יש לאומנים, יש "בני תורה", ויש גם סתם דתיים שהם בתהליך התבוללות.

      מחק
    11. לא דיברתי על אנשים כפרטים אלא על החסידות כתופעה וכשיטה. התופעה של החסידות וההגות של החסידות מבחינתי הם שני דברים שונים. (ולפעמים אף באדם עצמו, בתורתו של ר' נחמן יש המון תורה לשמה, בעוד שבהנהגתו המעשית ובהדרכתו לתלמידיו זה אחרת לגמרי). אני מסכים איתך לחלוטין שהמצב של היהודים אינו אומר דבר על היהדות עצמה.

      מחק
  2. אפרופו חסידיזציה. למה אתה מתכוון? לחסידות המקורית או לזו המתפשטת כיום בציבור הד"לי? כי זו המקורית לא באה כקונטרה להלכה אלא אדרבהץ ריכוז כל התודעה בחיים ההלכתיים.

    השבמחק
  3. כתבתי בכוונה 'חסידיזציה' ולא חסידות, משום שהנושא של החסידות כשלעצמה הוא הרבה יותר מורכב. עם זאת, אני לא לגמרי מסכים איתך שהחסידות היא 'ריכוז כל התודעה בחיים ההלכתיים', ויש בה אלמנטים לפעמים שלדעתי סותרים את רוח ההלכה, אבל אני מבין את הערתך ואת הכוונה הגלומה בה.אגב, אני לא מתכוון דווקא לאופנה החדשה של לימודי חסידות אלא גם לחסידות הפופוליסטית של הרחוב, שעניינה מחסה לעצלני חשיבה.

    השבמחק
    תשובות
    1. מורכב זה כבר יותר טוב. כי התגובה של ל' לחסידות היא פשוט מאכזבת. לא צריך להיות ל' כדי לומר את מה שהוא אמר. כל יושב קרנות יכול לומר את זה. האם לדעתך הגר"א התנגד לחסידות כי הוא היה פאנאתאיסט והיא לדעתו פנתאיסטית? עכ"פ, חב"ד של ימינו (מלבד שרידי ה"עובדים" שעוד נשארו שם) ודאי שייכת לחסידיזציה.

      מחק
    2. לייבוביץ' ניסח רעיון והלך רוח אמיתי בצורה גסה, שטחית וכוללנית, אבל הגרעין של דבריו הוא נכון. ועם זאת, אני מסכים (וגם לייבוביץ' אני חושב) שהדברים מורכבים.
      יכול להיות שבאמת זו אחת מהסיבות שהגר"א התנגד לחסידות, אני אישית נדמה לי שזה לא היה כ"כ ברמה המופשטת אלא דווקא מבחינת הרוח והסגנון והיחס לתלמוד תורה, אבל זה כבר עניין מחקרי.

      מחק
    3. הגר"א חתום על מכתב. למה להכניס לו דברים אחרים לפה?

      מחק
    4. כי אני חושב שמאחורי זה יש מטען הרבה יותר גדול

      מחק
  4. אגב, אני לא יודע על איזה מיסטיקנים דיברת, אבל דווקא המקובלים מאוד אוהבים את המשל...

    השבמחק
    תשובות
    1. נכון שהמקובלים דווקא אוהבים את זה, לא אליהם התכוונתי באומרי מיסטיקנים אלא לאלו הרואים בחווייה הדתית, חווייה בפני עצמה של התחברות לנומינוזי וכו' וכו', כמו רודולף אוטו למשל. אבל יש כאלו הסבורים אחרת, וויליאם ג'יימס בספרו 'החווייה הדתית לסוגיה' דווקא חושב שיש קשר ביניהם. מה שהמקובלים רואים במשל זה משהו חיובי זה בגלל שמבחינתם כל האמונה היא סימבוליקה של המיניות ושל יחסי האישות, ומבחינתם זה דווקא מרומם את הנושא.

      מחק
  5. אמת. אמת.
    יש כאן ניסיון עיקש להשיב את האידיאלי לריאלי. אי אפשר לדעת להיכן הדברים יזרמו. אי אפשר לדעת להיכן המים מפכים. כך או כך, הממד האידיאלי במקומו מונח ותמורות הזמן לא ינידו לו מאומה.

    השבמחק

יעקב ועשיו במחרוזת סיפורי בראשית

"וָאוֹהַב את יעקב ואת עֵשָׂיו שָֹנֵאתִי". מילים אלה של מלאכי מקפלים בתוכם פרשנות מסורתית ומדרשית מקובלת לסיפורי יעקב ועשיו. ...