חנוכה ופורים - שתי חוויות של חג

שני חגים תוקנו על ידי חכמים כדי לזכור נס שחווה העם היהודי, פורים וחנוכה. אולם שני החגים הללו שונים זה מזה באופיים. פורים מוגדר במגילת אסתר, ובעקבות כך בהלכה, כ"ימי משתה ושמחה", ואילו חנוכה מוגדר בתפילת 'על הניסים' ובהלכה כיום של הלל והודאה, ולדעת הרמב"ם גם שמחה. ההגדרות הללו קובעות את עיצוב האופי של החגים הללו. בפורים לא אומרים הלל אבל מרבים בסעודה ובמשתה ושתיה. בחנוכה לעומת זאת אומרים הלל והודאה אבל אין חיוב של משתה ושל סעודה, ובוודאי שלא שתיה לשכרה. מהו ההבדל הפנימי שבין שני החגים הללו?

פורים הוא חג של גורל, והוא גם קרוי על שם הגורל (פור). גורל הוא שרירותי, יום כך ויום כך. יום אחד הייתה גזירת כליה על העם ויום אחר משהו השתנה פתאום, והגזירה נהפכה. החג הזה מבטא את הלהטוטנות של המציאות, אי אפשר לתכנן אותה, היא שרירותית וסתמית, פעם אחת מאירת פנים ופעם אחת זועפת. פעם היא רוצה להשמיד ולהרוג ולאבד ופעם אחרת היא רוצה לתת את כל הזכויות ההפוכות. הכל תלוי בהטלת פור, בשרירותיות של מקרה, של גורל. גורלו של עם שלם יכול להיות נתון בידי קוביית משחק.

תודעת הנס בפורים קשורה לכך שבַּמקום הנכון ובזמן הנכון הדברים התהפכו לטובה. העם היהודי היה אמור להיות מושמד ובגלל איזשהו מצב רוח של מלך קפריזי הכל התגלגל לפתע בצורה הפוכה. זהו חוסר האונים שלנו בפני המציאות השרירותית. המציאות עושה כבתוך שלה, היא לא תמיד הגיונית ולא תמיד מהוקצעת. יש ממד מסוים של המציאות שבו אנו מושלכים אל הקפריזה, אל הגורל השרירותי. הקובייה נפלה על הצד הטוב במקרה ההוא, אבל היא יכולה באותה מידה ליפול על הצד הרע, כמו בתחילה.

הצורה של חגיגת הפורים טבועה בחותמת המשתה, השכרות והשתייה. שכרות היא מצב רוח של פורקן. פורקן נולד כאשר האדם היה מתוח, עננה ריחפה על צלו, דחקה אותו לפינה, הוא היה כבול וחנוק, ולפתע, המציאות נפרצה, דלתות התפרקו והוא ניתז החוצה לאוויר החופשי והצח. השכרות מבטאת מתח פנימי, חוסר מרגוע, משום שהיא מבטאת את הפורקן שבא אחרי הלחץ. פורקן זה אוצר בתוכו, בסופו של דבר, מבחינת תת מודע, גם את החשש של היפוך נוסף. זהו המתח של מהמר, כמו גם הניצחון שלו והרווח שהוא הרוויח. זהו המתח של אדם הנמצא תחת שלטון קפריזי וברברי שאינו יודע מה ילד יום. גזרו לשלוח אותו לגרדום, אבל הוא פתאום קיבל חנינה, קפריזית גם היא. יש כאן התפרקות טוטלית של הנפש, שכרות, תסיסה, טלטלה של הנפש. ובמובן מסוים זה גם מצב לא בריא, זאת שמחה ממציאות לא בריאה. זאת שמחה הנובעת משבר, מחוסר אונים. מהעובדה שחוסר אונים הראה בפעם הזאת פנים שׂוחקות.

חז"ל טבעו את השכרות של פורים בָּאמירה המפורסמת "חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". הבלבול והטשטוש שמייחסים חז"ל לאופי השמחה של פורים מעיד על הלך הרוח הפנימי שלו. המציאות קפריזית, אי אפשר להבחין בצורה מהוקצעת, ברורה, בין ארור המן לברוך מרדכי. הכל בלבול שרירותי גדול, פור, גורל.

חג החנוכה מסמל לעומת זאת חוויה מסוג שונה לחלוטין. בחנוכה לא מדובר בשרירותיות של המקרה, ברצון הטוב של השליט שהחליף במקרה את הרצון הרע. חנוכה נחגג דווקא על היכולת לקחת את הגורל בידיים, להילחם בו, ולנצח. חנוכה מבטא את היכולת לצאת מן הסדר של השרירותיות והגורל על ידי דבקות במטרה ואמונה בטוב. נס חנוכה לא היה נס של גורל בלתי צפוי. מדובר היה בנס שבא לידי ביטוי על ידי המלחמה. החשמונאים קמו ונלחמו וניצחו. החגיגה היא על הניצחון של רבים ביד מעטים וגיבורים ביד חלשים. זהו נס הרבה יותר מאורגן, טבעי, ממוקד. יש כאן דבקות ואמונה.

את חג החנוכה מאפיין ההלל. השירה לאלוהים וההודאה. ההודאה וההלל מבטאים הצפה מסוימת של הנפש שאינה נובעת מפורקן וממחנק אלא משלמות ורוויה העולה על גדותיה. אדם שמהלל את מטיבו חש סוג של גֵּאוּת בתוכו. הוא מוצף. מאחורי השכרות יש תמיד סדק, שבר, חוויה מטושטשת של אמון וחוסר אמון, של פחד נסתר, לעומת זאת, מאחורי ההודאה וההלל יש ביטוי של שלמות, של ניקיון, של רוויה. שמחה פנימית שאיננה מעוגנת בהשתוללות והתפרקות אלא בנחת רוח וביישוב הדעת.

כאשר הגמרא נזקקת לשאלה מדוע לא אומרים הלל בפורים היא עונה "אכתי עבדי אחשוורוש אנן". דהיינו, השמחה אינה שלמה ומזוקקת, משום שעל אף הנס, אנחנו עדיין בגלות, תחת עולו של המלך הקפריזי. יש כאן רקע של חוסר שלמות, חוסר נחת רוח, זאת שמחה הנובעת ממתח. שמחה כזאת אינה יכולה לבטא הלל, היא לא מהללת, היא לא רוּויה, היא לא פנימית. היא פורקן. לעומת זאת, בחנוכה לא העיבו היהודים על ההלל בגלל היותם בגלות, משום שהנס של חנוכה אינו מסמן את המצב העכשווי הספציפי, אלא הלך רוח של תקווה וחזון. הלך רוח כזה יכול להיות עמוק ושלם אף בליבה של הגלות.

פרסום הנס בפורים נעשה על ידי קריאת מגילה. קריאת מגילה היא חזָרה לַסיפור, לאירועים הספציפיים, לעלילה, להתרחשויות המדויקות. אנו חווים מחדש את רגעי השבר ואת רגעי הפורקן. בזמן הגאונים נעשה רווח המנהג להתענות לפני פורים 'תענית אסתר'. תענית זאת היא חלק מהחוויה של פורים, לפני הפורקן של פורים אנו חווים את המשבר. הרצף העלילתי, הסיפור עצמו, הוא זה שנותן סיבה לחגוג. בגלל שהסוף טוב. אולם בחנוכה הסיבה לחגוג היא לא הסוף הטוב, אלא המוטיבציה הטובה. היכולת להוכיח נחישות ודבקות פנימית והיכולת לנצח על ידי כך.

הגמרא נותנת טעם נוסף לסיבה מדוע אין אומרים הלל בפורים, כי "קריאתה זו הללה". קריאת המגילה היא ההלל של פורים. היא לא 'במקום' ההלל, והיא לא כוללת את ההלל בתוכה, כפי שרגילים להבין, אלא היא צורת ההילול של פורים. צורת ההילול של פורים היא השחזור של המאורעות המאוד ספציפיים ונקודתיים, חזרה עליהם והתרפקות על הזיכרון ועל התעתוע. בחנוכה לעומת זאת, ההלל הוא פעולה של שירה, של הצפת הרגשות הפנימיים. הרמב"ם קבע את הלכות הלל בהלכות חנוכה. חנוכה הוא החג המאפיין יותר מכל את ההלל, את ההודאה, את השירה, ואת הפנימיות.

בחנוכה אין אנו קוראים מגילה המשחזרת את המאורעות כפי שאנו עושים בפורים. אנו מדליקים נרות. הנר מאיר את החושך. אם היוונים "החשיכו את עיניהם של ישראל", בחנוכה הוכיחו היהודים לעצמם שהם יכולים להאיר בתוך החושך הזה, שהם יכולים להתנגד לחושך הזה, הם מאירים אור פנימי. האור הזה אינו תלוי בזמן ואינו תלוי באופק המקומי, הוא תלוי במעשה הפנימי של הנפש. נרות חנוכה מאירים היטב וממחישים את עוצמתם גם כאשר הם בחושך, הם תמיד מאירים, כמו באותה תמונה מפורסמת ומטלטלת של חנוכיית משפחת פוזנר בה עומדת החנוכייה הצנועה והפנימית בחלון הבית מול הבניין האימתני של המפלגה הנאצית עליו מתנוסס צלב קרס מרושע. הפנימיות הזאת אינה נשרפת. גם המשרפות של הגלות אינן מכבות את הנר. לא האירוע של חנוכה הוא החשוב אלא התוכן הפנימי שלו.

האור של חנוכה הוא פנימי. "נר איש וביתו" היא המצווה. זאת שמחה משפחתית. לחנוכה ישנה אווירה רגועה במיוחד המבטאת שמחה של שלמות פנימית, חיוניות פנימית ואושר. זאת שמחה של חום, חמימות משפחתית והוואי מלא.

שני החגים הללו מבטאים שני ממדים בחיים שלנו, גם כעם וגם כיחידים. מחד, יש לנו ממד של חיים הקשור לפורים, ממד של פחד וחשש, פורקן והשתוללות. חיים שהם בממד של גורל, אי יציבות, עונג חיצוני של שכרות ושתייה המבטא בסופו של דבר כאב אצור ופנימי בתת מודע. ויש ממד של חיים שקשור לפנימיות, לשמחה הפנימית, לשלמות, לרוגע. זאת לא אווירה עפרורית, קיצונית, אלא אווירה מרוממת, פנימית ושלווה.

אלו שני קולות הדורשים הקשבה ותשומת לב.

המלחמה של חנוכה

שוב ושוב אנו שומעים דרשנים היוצרים סכֵמוֹת מוחלטות ובנויות מראש, שלל אבחנות בין 'תרבות יוון', 'חכמת יוון', לישראל ולתורה. מדברים על ניצחון של עם ישראל על 'תרבות המערב'; על 'הפילוסופיה'; על ה'לוגיקה'. מדברים על כך שהבלתי רציונלי של האמונה גבר על הרציונלי של ההיגיון; על פחיתות האמונה היוונית הבנויה רק על ההיקש, הידע והמישוש, לנוכח החכמה היהודית הבנויה על 'הבלתי ידוע'; על האמונה באלוהים במקום האמונה בטבע ובמדע; ועוד כהנה וכהנה פנינים. ואנו כמובן שומעים את הדרשות הנוצריות שהיו בפיהם של כמה כמרים בּוּרִים מימי הביניים על אריסטו שבבית בושת 'הוא לא אריסטו', (כרגיל, את ה'חוכמעס' האלה מאמצים אצלנו כמה מאות שנים בפיגור), על כך שאריסטו הוא 'יסוד הכפירה' והוא גם יסוד ה'חכמה' בלי מידות ובלי מחויבות להתנהגות אישית מוסרית. ועוד ועוד מרגליות לרוב...

מה שמגוחך הוא שהפנינים האלה נוטפים בדרך כלל מאותם אלה שמעולם לא פתחו ספר יווני בחייהם, רק שמעו על השם של 'יסוד הכפירה' אריסטו, (שהרמב"ם טעה אחריו), או ממתוחכמים יותר שרִפְרְפוּ בספר אחד או שניים כדי ללקוט ולגרגר טיעונים מטיעונים שונים. [אמנם, פעמים רבות נעשות אבחנות מהותיות ופנימיות יותר על ידי הוגים ופילוסופים רציניים (כל אחד בסגנונו, פסקל, ליאו שטראוס, בני לוי, ועוד הרבה, כל אחד בסגנונו הוא), אולם אבחנות אלה הן פילוסופיות יותר במהותן, (כמו גם סכמטיות מידיי), ונקצרות מהר מאוד כשלל רב בידי המון טורף וזולל שחווה מלחמת חורמה עם יוונים משלהם].

ובכן, חנוכה אינו חג של ניצחון על כל זה, ובחז"ל אין זכר ל'הגיגים' מזן זה. אנו אומרים "על הניסים" ולא מקשיבים מספיק. המלחמה של החשמונאים ביוונים נולדה מתוך התקוממות נגד האימפריאליזם היווני שכפה את העם היהודי להפסיק לשמור את התורה. הם כפו את היהודים להפסיק לשמור שבת; להפסיק לָמוּל את בניהם; להפסיק ללמוד תורה; להכריז שאין להם חלק באלוהי ישראל. הם השתלטו על בית המקדש, טימאו אותו, הכניסו לתוכו פסלים ואלילים ותבעו עבודת אלילים והשתחוויה לחזיר מתוך רצון לדכא את העם היהודי ולהשתלט על אמונותיו ועל אורחות חייו בכוח. זה, ולא שום דבר אחר גרם למרד החשמונאים.

אף לא מדובר ביוונים, מדובר ב'מתייוונים'. מדובר בממלכה הסלואקית שמוֹצָאָהּ בכלל בסוריה אלא שהייתה תוצר של התרבות ההלניסטית, שנים רבות לאחר כיבושיו היווניים של אלכסנדר מוקדון. אנטיוכוס הרביעי שגזר את אותן גזרות בלתי נסבלות על היהודים, הוא זה שקומם את המרד החשמונאי. לגזירות אלה אין שום קשר ליוונים המקוריים שהיו ידועים דווקא בַּמתינות שלהם, בחופש שהם היו מעניקים לדתות אחרות ובאווירת הסובלנות היחסית שהיו מַשרים, (עד היום אנו מנסים להבין כיצד המתייוונים הללו סטו כל כך מן הדרך היוונית). דורות של התייוונות בעם היהודי ושל התבוללות תרבותית, כמו גם דורות של השתלטות הסגנון היווני על המקדש בירושלים ועוד, לא הביאו לידי מרד. המרד נולד רק כאשר הייתה 'שעת שמד', כאשר יהודים לא הורשו לקיים את התורה. כאן התחילה מלחמה.

כלל לא היה מדובר בפילוסופיה, מאן דכר שמָה. אף לא היה מדובר בשאלה של התרבות היוונית הספורטיבית והאולימפית. מדובר היה במתייוונים מזן נחות וברברי, חסרי אינטלגנציה, שביקשו להשליט את האלילות, את הברבריות, את האגרוף, בשם האריסטוקרטיה היוונית כביכול. כל מי שיש לו יד ורגל במינימום של פילוסופיה יוונית יודע שהפילוסופיה (אם אפשר לקרוא לה בשם כזה) נלחמה בכל הבוץ הזה. היא נלחמה באלילות, נלחמה בברבריות העממית הזאת, היא נלחמה למען האתיקה והמידה הטובה, למען הסובלנות (ברוח אותם ימים). מי שדפדף ולו במעט את ספריו של אריסטו יודע היטב שאריסטו ביקש את הטוּב, את הצדק, את היושר. ושסיפורי בַּדים הנמכרים במנזרים מסיונריים עתיקים על אריסטו 'הפילוסוף' בהנגדה לאריסטו של 'החיים' אינם אלא קשקוש והזיה. אך את הרבה לא מעניינת המציאות, מעניין יותר המדע הבדיוני. שהרי, 'ה'פילוסופיה היוונית הייתה דווקא האופוזיציה לכל הסגנון היווני שנגדם לחמו החשמונאים, והחשמונאים (שהם עצמם היו מושפעים מן התרבות ההלניסטית) לא היו כלל במלחמה עם הפילוסופיה היוונית, אם כבר להפך. זִכְרוּ שיוון העתיקה, בזמנו, הוציאה להורג את סוקרטס, מורה הפילוסופים, באשמת קלקול הנוער.

אבל ההיסטוריה עצמה מעולם לא עניינה את הדרשנים הפופולריים שביקשו מאז ומתמיד ליצור מלחמות מהותניות בינם לבן הצל של עצמם. בוודאי שלא הפילוסופיה.

***

במובנים רבים נס חנוכה מסמל את ההפך מכל זה. הוא מסמל את המאבק לשמירה על הבית, לשמירה על אורח החיים. נר איש וביתו, היכולת להאיר מן הבית, היכולת לשמור על המרחב הביתי, של המסורות והמנהגים, נגד האימפריאליזם הכובש. נר חנוכה מהווה את העדות האנטי לוחמנית הגדולה ביותר. הוא מבקש להאיר מתוך ביתו אל רשות הרבים לפרסם את הנס. הוא צנוע, עדין.

חנוכה הוא חג שבו מבטאים היהודים את רגשות השמחה שלהם, ההלל והודאה, על כך שהם יכולים לפעול בשטח משלהם, הם יכולים לשמור מצוות כאוות נפשם, והם מוכנים גם להיאבק על כך, מעטים נגד רבים וחלשים נגד גיבורים. העמעום והטשטוש של ההודאה הספונטנית הזאת, היפהפייה הזאת, שמקורה ממקום של רוויה פנימית, על ידי ניסיון ליצור דווקא מלחמת אידיאות כוללת, הוא יבש וחסר טעם. לא רק בגלל שאין מלחמה כזאת אלא גם בגלל שזה מלמד על רָזוֹן של אמונה יהודית.

אמונה יהודית רוּויה ומלאה בעצמה איננה זקוקה לפירוטכניקה המגלומנית הזאת. היא לא מעוניינת להפוך למגדל בבל. אין שום צורך ביצירת 'מלחמת אידיאות' מיותרת. אמונה יהודית מלאה ועשירה באה לידי ביטוי באמונה באלוהים, בקירבה לאלוהים, בהשתייכות להיסטוריה לאומית ודתית מסוימת, בשמירה על אורח חיים של ברית עם הקב"ה, תורה ומצוות. בכל אלה יש די והותר לבעל נפש רחבה. האם אין הניסיון להדגיש את המקוריות שלנו על פני האחרים בניסיון ליצור חידודים מפולפלים וסכמטיים מלמדת על רזון אמוני?

התורה איננה מאוימת מן המדע, להפך. המדע חושף מנקודת מבטו את עולמו היפהפה והמורכב של הבורא. לתורה גם לא הייתה בעיה עם הפילוסופיה. הפילוסופיה מייצרת את הטוּב ואת העומק שבצפונותיו של האדם ומחשבותיו. נכון, תמיד היו חכמים שנטו להתרחק מהעולם הזה, לפעמים כי ראו בכך בזבוז זמן ולא תועלת, ("לא יום ולא לילה"), ולפעמים בגלל שחשו שמבחינה פסיכולוגית ותרבותית הדברים הללו יכולים לדחוק לפינה את הנפש הסוערת של המאמין.

ברי, אין כאן ניסיון לטשטש כל הבחנה והבדלה, תהיה זאת סתם שגיאה לא טובה. היהדות בוודאי מציעה דרך משלה לקרבת אלוהים, להרגשה בנוכחותו של אלוהים, מחויבות לתורה ולמצוות, שלא תמיד עולים בקנה אחד עם היומרות האוניברסליות של המדע היווני. חז"ל סיכמו זאת במילים פשוטות: "חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין". המילים הללו אומרות דבר פשוט: תאמין, תתמסר, לתורת ה'. יש בה רב. אל תתמסר לתורה אחרת, שונה. אולם החכמה היא אוניברסלית, היא אנושית, מלחמה בה היא מלחמה בעולמו של האל. תתמסר לה, תאמין בה.

נכון, ניתן לדבר במישור רחב על ההבחנות הקיומיות בין חיי 'יוון', תרבות המערב, לבין חיי היהדות. לא כ'מלחמת אידיאות' הגליאנית, אלא פשוט כהבחנה וכמיון. התרבות המערבית חיה במושגים אוניברסליים מוחלטים, היא מבקשת את הידע, את ההבנה, את החשיפה, אולי גם את האותנטיות האינדיווידואלית ואת האסתטיקה, ואילו היהדות פועלת במישור אחר, היא פועלת במישור של קירבה מוחשית לאלוהים חי, קירבה קיומית, ברית ממשית, תורה ומצוות, לאומיות אזרחית דתית. מדובר בוודאי בהבחנה חשובה, אך לא ב'מלחמה'.

דרשנים המבקשים לעורר מלחמות תרבותיות חובקות עולם מציפים על פני השטח חשד מְצַעֵר. אולי ליהדות ימינו אין מספיק פנימיוּת בכדי להזין את עצמה מעצמה. היא זקוקה באופן אובססיבי לזריקות עידוד ותמריץ מן ההשוואות לאחרים: 'הם', 'הגויים', 'היוונים', 'הרשעים', 'החילונים', כל ה'אחרים'. היא זקוקה לעידוד עצמי בדמות יצירת מהוּיוֹת 'אחרות' מנוגדות כדי להרגיש טוב. כאשר בני אדם שייכים לַספֵרה של המלחמה, של המאבק, של ההתנצחות, של מצב החירום, הם חשים שיש להם שליחות, הם מתמלאים בְּפַּתּוֹס ובוורידים אדומים. הם לא חיים באופן 'סתמי' יהדות בנאלית, אלא הם חיים 'מלחמת אידיאות' חובקת עולם, מלחמה קשוחה שבה יש טובים ויש רעים. סימון האחרים כרעים תמיד מועיל להפיכתנו לטובים.

כל זה מסמן את ההפך הגמור מחנוכה. חנוכה הוא החג של הפנימיות, של ניצחון האור הפנימי, ניצחון המקום האישי, הנחישות והחיוניות של תורה משמעותית בעלת רלוונטיות מסדר ראשון. זאת המלחמה של החשמונאים באלה שמעוניינים לבטל את הקול הפנימי הזה. אולם בימינו עלינו לחשוד חשד סביר שמרוב שאנו מרגישים טוב, אף אחד משמעותי לא מאיים עלינו, אנו חיים במדינה שלֵווה יחסית, עם המלחמות הפנימיות שלה, מחויטים באופנת יוון מעודכנת, רוכבים על גבי טכנולוגיה יוונית מפוארת, נושמים מרחב תרבותי יווני בכל פינה, אנו מרגישים צורך בריענון חפוז ומלאכותי בדמות הקצנה והחרפה של מלחמת אידיאות שתנציח את הפער כדי שחס וחלילה לא יטושטש. ישנם הרבה שמסרבים לקבל את השלווה ואת העולם 'הרגיל', הם זקוקים למאבק מתמיד, למצב חירום בלתי פוסק. (אורוול ב1984 עמד בצורה יפהפייה על הצורך במלחמה ובמאבק תמידי, גם אם לא נגד אף אחד, הצורך בהימצאותו של שטן מעבר לנהר, בכדי לתחזק את האידיאולוגיה).

נס פך השמן הוא הנס שלנו. הנס של המועט המכיל את המרובה. אי הצורך במרובה, "כי לא מרובכם חשק ה' בכם", זה הסימן לניצחון פנימי, משמעותי, מהותי, קיומי, על פני ניצחון מלאכותי של 'אנחנו נגד כולם'. חג החנוכה קורא לנו לריענון דווקא בתחום הזה!

עמנואל לוינס ונר חנוכה

היום, נר אחרון של חנוכה, הוא ציוּן עשרים שנה לפטירתו של עמנואל לוינס ז"ל. עמנואל לוינס היה מי שלטעמי החזיר את הסומק ללחיים של ההגות היהודים במאה העשרים וגם (וה'גם' הזה חשוב מאוד) שינה באופן רדיקלי חלק מפניה המובנים מאליהם של הפילוסופיה.

באופן סמלי הסתלק לוינס בחג החנוכה. חג החנוכה הוא החג המבוסס על הנס והפלא שבניצחון המעטים על הרבים, החלשים על הגיבורים. הניצחון הזה הוא הלוּז של הפילוסופיה של לוינס: ניצחון המבוסס על אתיקה שהיא 'מחוץ' למלחמה, אתיקה המתחילה ממקום שבו אין יחסי כוחות כּוּלִיִּים המאיימים להשתלט זה על זה, ואשר בהם השרירי והאלים מנצח, אלא ניצחון הנובע מהיותו 'מחוץ' למלחמה, מהיותו 'חלש', ניצחון התורה על הכוח. זו גם הסמליות של נס פך השמן, אותו פך שמן שנותר טהור, 'מחוץ' לזירת המלחמה, מחוץ לסגירות של בני אנוש זה על זה, זה הוא גם הניצחון של המועט ההופך למרובה, האפשרות של הטרנסצנדנטיות שלעולם איננה שבעה. וזאת המורשת של לוינס.

פעמים רבות מתייחסים ללוינס במין שובבות נערים כאל פואטיקן פילוסופי השובה נפשות טובות בדברו על אתיקה כקודמת לכל התחלה אחרת ובדברו על הקסם של 'האחר' ו'פני האחר' העירומות. ובכך מורידים ממנו את כל ערכו הרציני. כי הפילוסופיה של לוינס היא חמורה מאוד. 'האחר' העומד במרכזה הוא ההיפוך המוחלט מה'אחר' הלעוס בתרבותנו, זה שיושב עמנו בפאנלים ורבי שיח 'רב תרבותיים' ופלורליסטיים ומפטפט על האפשרות של 'לחיות ביחד', כמו הקלישאה השובבה של ימינו: 'האחר הוא אני'. לוינס העמיד במרכז הפילוסופיה שלו אחר שאינו אני, הוא מדבר על היחס אל האחר לא בגלל שהוא דומה לי והוא כמוני אלא בגלל שאני מחויב אליו, בגלל שהוא לא כמוני. אין כאן שום רומנטיקה של 'להיות ביחד', כמה שזה נחמד, יש כאן חומרה אתית ופילוסופית עמוקה הרבה יותר המדברת על מחויבות ועל אחריות, ולוינס ידע לקחת את האחריות הזאת ולראות בה את המפתח לאתיקה. אחריות שאינה רומנטית בכלל, אחריות שאינה מילים בסימפוזיונים, אלא אחריות כואבת. אחריות הדורשת מעמנו מאמץ, גבורה אתית. והוא ידע היטב שגם החלש פעמים רבות הופך להיות החזק, (...) הוא לא רצה להיכנע לרומנטיקה של החלש, לוינס דיבר על צדק ועל אחריות.

דיבר... לפעמים זה נשמע כמו רעיונות יפים ומליציים על החובה להתנהג יפה. אולם המהלך של לוינס הוא רדיקלי. הפילוסופיה של לוינס עושה את הבלתי יאמן מבחינת המסורת הפילוסופית: הוא מקדים לפילוסופיה את מה שמחוצה לה, את האחר, את האתיקה, את האחריות, ובכך הופך את כל הסדר הפילוסופי על פיו. לוינס, בזקנה הליטאית שלו, מדבר עמנו על הממד של הזהירות ועל פקיחת העין שאנו צריכים לזכור שעה שאנו משתעשעים ברעיונות ואידיאלים. יש אחריות שהיא מעבר לכל אידיאולוגיה, לכל פוליטיקה, מעבר לכל 'איזם', זאת האחריות הקטנה שלנו אל האנושיות. בלהט הוויכוחים, בלהט הסימפוזיונים, בלהט האידיאולגיות, אנו עלולים לאבד את הגרעין הראשיתי הזה.

וישנה טעות נוספת באומרֵי לוינס: הם רואים אותו זקן מיוסר ומלנכולי שמדבר על החוּמרה של המוסר, שעה שאחרים מדברים על ההשתרשות, האדמה, הרצון לעוצמה ועוד רעיונות סוחפים מעין אלה. אל לשכוח שהפרויקט של לוינס הוא העמדת הסובייקט מחדש על כנו. אחריות נובעת רק מתוך עצמיוּת ('פסיכיזם'). רק האפשרות להיות מלא מבחינה סובייקטיבית מותירה את האפשרות להיפתח אל מי שאינו אותו סובייקט כמוני.

זאת העמדת המסורת, העבר, הטוהר של פך השמן, הטרנסצנדנטיות, כאפשרויות שהן מחוץ לאפשרויות הסגורות של עולמנו. האפשרות לפתוח את המבט ואת העיניים ולנסח את מה שהיה אצור במשך אלפי שנים בחכמה יהודית באופן פילוסופי. זה החוב שלנו ללוינס. לוינס הוא האיש שרענן מחדש את האמונה היהודית הקדומה בכך שלא תמיד הנוצץ, (יפיפיותו של יפת) היא המוקדמת. עלינו לשמור על פך שמן קטן, לא נוצץ, אבל שמור. פך שמן שלא ראה הכל בכדי לבחון את הכל, מכיוון שהוא שמר על עצמו מפיתוי הפיתוי.

תודה לנר הגדול שלנו, עמנואל לוינס, על אור במחשבה, אור בעיניים, אור אנושי. יהי זכרך ברוך!

אור, אור לגויים וגבורתו של פך שמן

ועכשיו לאור אחר. גם אורו של חנוכה, אבל אור הרבה פחות מנצנץ, פרוז'קטורים הרבה פחות מסנוורים, אור ליד החלון או הדלת, לצד המזוזה, לצד עוד מצוה. אור יהודי.
במה ניתן להאיר לאנושות, או איך ניתן 'לתקן עולם', בלי להסתבך ב'אמרו את זה קודם'? במה ה'אור' שלנו שונה מהאור של אחרים? במה הוא שונה מאורות מנצנצים של עץ אשוח? במה הוא שונה מכל זרקור פגאני אחר, שכנראה, כפי שאוהבים לציין היום, עומד מאחורי כל אור של תקופת ינואר? האם אנחנו לא חוזרים בסופו של דבר על אותה מנטרה של בני אדם, קבוצות, עמים ותרבויות במשך אלפי שנים, שחשבו שהם, ודווקא הם, יביאו את האור הגדול לעולם? שהם יגלו את 'הפתרון' הגדול לבעיה  האוניברסלית? שהם יבשרו על בואו של המשיח האמיתי 'באמת'? או שמא ניתן למצוא אור באמת מקורי, אור אחר, שאיננו מדשדש וצולע בעלילותיה הבנאליות של ההיסטוריה.
בעצם, האורות של החנוכייה הם האורות של נס, של הניצחון. על פי המובע בנוסח 'על הניסים', ניצחון הרואי ומפעים של 'רבים ביד מעטים', 'גיבורים ביד חלשים'. האם יש כאן אור של ניצחון? אור של ההכרעה?
בניגוד לסיפור 'הרשמי', התלמוד מבקש להשחיל סיפור ציורי חדש לדרמה של החשמונאים בלי שום זכר לסיפור 'האמיתי' של הניצחון. פך שמן קטן שנותר טהור, פך שהכפיל והגביר את כוחו המקורי, הראשוני. ציור זה של הניצחון, הטייה זו של התלמוד, הטיית הניצחון לאפיק צנוע של 'שמירה', של 'גבורה' פנימית, מבקש להסיט את אור החנוכייה מן הרקע הפגאני שלה, הוא מבקש לציין את ה'גבורה' ואת ה'ניצחון' במונחיה היא.
הניצחון האמיתי איננו ניצחון 'על אחרים', ה'גבורה' האמיתית איננה ההתגברות על האוייב. הסטת התלמוד מכוונת לניצחון אחר לחלוטין, ניצחון שבו האדם מנצח את עצמו, גבורה שבה האדם מתגבר על עצמו!  הניצחון הגדול על היוונים (וליתר דיוק, המתייוונים) איננו ניצחון של התותחים ושל הרעש, איננו ניצחון של תבוסת היוונים, הוא ניצחון של פך השמן, פך טהור וצדדי, מחוץ לכל מלחמה, מעבר לכל מאבק בין אויבים, שגודל, מתגבר ומכפיל את עצמו, פך שמתעלה מעל לעצמו, שאיננו מסתפק בגבולות הריאליה, כאומר: אבל זה לא ריאלי! אי אפשר להדליק יותר! הוא לא שואל את עצמו שאלות ריאליות, הוא שואל את עצמו שאלות אקזיסטנציאליות. הוא מתגבר, מתעלה, מכפיל, ללא שאלות סובבות גבוהות על מושג 'הצדק' ועל הגבולות והתחומים של כל אחד.
ניצחון שבא לידי ביטוי בפך שמן 'מתגבר' הוא לא ניצחון 'על אחרים', הוא לא 'כיבוש האוניברסליות' למען השלטת מוסד הצדק 'האמיתי' (האמיתי באמת) בעולם, על כל העמים. ניצחונו של פך השמן הוא פרטיקולרי וייחודי ביותר, הוא נותר במרחבי עצמו ומשם מזנק הלאה. כל גבורתו באה לידי ביטוי בכך שהוא גיבור על עצמו, בכך שהוא מסוגל לוותר על עצמו, שהוא מסוגל להדיר את האגו השתלטן שלו מן המרכז, הוא מסוגל להפיק מעצמו הרבה יותר ממה שהוא יכול להפיק 'מבחינה ריאלית', הוא מתעקש לחשוב על מציאות, שאולי איננה ריאלית, איננה 'מציאותית', אבל חיה ותוססת, הוא מתעקש לְדַמּוֹת אותה.
התלמוד מבקש להסיט לחלוטין את ניצחון החשמונאים מניצחון הרובים, התותחים והחרבות. ניצחון החשמונאים בעיני התלמוד מהווה ניצחון אחר לגמרי, 'רבים ביד מעטים', 'גיבורים ביד חלשים', ניצחון שבא לידי ביטוי בהתעלות שלו מעל לעצמו, בחוסר הריאליה שלו, בריחוקו מן המציאות, במה שממש לא יתכן, הרוב ביד המיעוט והגבורה בידי החלש, מה שנגד כל היגיון 'נורמלי', נגד כל 'פיכחות מציאותית'. הניצחון של חנוכה הוא הניצחון של מחשבה החושבת יותר ממה שניתן לחשוב (למי שעדיין לא זיהה את לוינס ברקע), ניצחון של מציאות הרבה יותר 'ריאלית' מן המציאות הריאלית. ניצחון של יצר שאיננו נכנע לתיוגים הפסיכואנליטיים של המומחה העומד לפניו, כמו הניצחון של עם או מדינה שאינם נכנעים למומחים ולמקצוענים המדברים עמם על מציאות 'ריאלית' אמיתית. יצר  שיודע להתגבר באמת. איזהו גיבור? הכובש את יצרו. זה הסיפור של חנוכה.
למה הניצחון הזה גדול יותר ו'אמיתי' יותר מכל ניצחון פגאני אחר של שעת חורף? מדוע האור הזה, ואכן, גם אור לגויים, מאיר יותר מאשר הזרקורים של העולם כולו? משום שהאור הזה מנוגד לאותם אורות בצורה קיצונית. הוא לא בא 'לתקן את העולם', הוא לא בא עם 'הפתרון האמיתי לבעיות האוניברסליות', הוא לא בא לכבוש את העולם, הוא לא מנצנץ בשאנז אליזה או בגבעת הקפיטול. אור זה הוא אור צנוע, כמו פך שמן טהור, הנדלק לצידה של מזוזה. אור שמאיר את עצמו, שממלא את עצמו, שמדליק אבוקה בתוך ליבו, אור שמאיר לעולם לא באמצעות הפרוז'קטורים שהוא מדליק בכיכר העיר, אלא אור הנובע מתוך הבית החם, אור צנוע הנדלק ברשות היחיד והמאיר מעצמו לרשות הרבים.
האור הזה הוא אורו של היחיד בסערת רוחו, אור של פך שמן שרוצה בתוקף לדלוק שמונה ימים אפילו שמבחינה 'ריאלית' הוא לא יוכל לעשות את זה, אור שמעניק מכספו לעניים על אף המצוקה הכלכלית שלו עצמו, גבורה של האדם על עצמו, כיבוש השמיכה על ידי התפילה, כיבוש העבודה על ידי השבת, כיבוש השולחן על ידי כשרות, כיבוש היצר על ידי האדם, כיבוש המדינה על ידי גבולותיה הצרים.
האור הפרטיקולרי של חנוכה מאיר את האוניברסליות דווקא בייחודו הפרטי, דווקא בהעדר הניסיון 'להתרחב' לכדי אוניברסליות, להתרחב לצדק עולמי או לפתרון אמיתי. האור של חנוכה הוא האור שהאדם מאיר את עצמו ואת בני ביתו, אור שמתגבר והולך לרשות הרבים מעצמו, אור שבגבורה ההירואית שלו על עצמו מנצח את כל ההוויה המדשדשת מאחור בניסיון 'למצוא' את 'הפתרונות האמיתיים' ל'בעיית' האנושות.