עמנואל לוינס ונר חנוכה

היום, נר אחרון של חנוכה, הוא ציוּן עשרים שנה לפטירתו של עמנואל לוינס ז"ל. עמנואל לוינס היה מי שלטעמי החזיר את הסומק ללחיים של ההגות היהודים במאה העשרים וגם (וה'גם' הזה חשוב מאוד) שינה באופן רדיקלי חלק מפניה המובנים מאליהם של הפילוסופיה.

באופן סמלי הסתלק לוינס בחג החנוכה. חג החנוכה הוא החג המבוסס על הנס והפלא שבניצחון המעטים על הרבים, החלשים על הגיבורים. הניצחון הזה הוא הלוּז של הפילוסופיה של לוינס: ניצחון המבוסס על אתיקה שהיא 'מחוץ' למלחמה, אתיקה המתחילה ממקום שבו אין יחסי כוחות כּוּלִיִּים המאיימים להשתלט זה על זה, ואשר בהם השרירי והאלים מנצח, אלא ניצחון הנובע מהיותו 'מחוץ' למלחמה, מהיותו 'חלש', ניצחון התורה על הכוח. זו גם הסמליות של נס פך השמן, אותו פך שמן שנותר טהור, 'מחוץ' לזירת המלחמה, מחוץ לסגירות של בני אנוש זה על זה, זה הוא גם הניצחון של המועט ההופך למרובה, האפשרות של הטרנסצנדנטיות שלעולם איננה שבעה. וזאת המורשת של לוינס.

פעמים רבות מתייחסים ללוינס במין שובבות נערים כאל פואטיקן פילוסופי השובה נפשות טובות בדברו על אתיקה כקודמת לכל התחלה אחרת ובדברו על הקסם של 'האחר' ו'פני האחר' העירומות. ובכך מורידים ממנו את כל ערכו הרציני. כי הפילוסופיה של לוינס היא חמורה מאוד. 'האחר' העומד במרכזה הוא ההיפוך המוחלט מה'אחר' הלעוס בתרבותנו, זה שיושב עמנו בפאנלים ורבי שיח 'רב תרבותיים' ופלורליסטיים ומפטפט על האפשרות של 'לחיות ביחד', כמו הקלישאה השובבה של ימינו: 'האחר הוא אני'. לוינס העמיד במרכז הפילוסופיה שלו אחר שאינו אני, הוא מדבר על היחס אל האחר לא בגלל שהוא דומה לי והוא כמוני אלא בגלל שאני מחויב אליו, בגלל שהוא לא כמוני. אין כאן שום רומנטיקה של 'להיות ביחד', כמה שזה נחמד, יש כאן חומרה אתית ופילוסופית עמוקה הרבה יותר המדברת על מחויבות ועל אחריות, ולוינס ידע לקחת את האחריות הזאת ולראות בה את המפתח לאתיקה. אחריות שאינה רומנטית בכלל, אחריות שאינה מילים בסימפוזיונים, אלא אחריות כואבת. אחריות הדורשת מעמנו מאמץ, גבורה אתית. והוא ידע היטב שגם החלש פעמים רבות הופך להיות החזק, (...) הוא לא רצה להיכנע לרומנטיקה של החלש, לוינס דיבר על צדק ועל אחריות.

דיבר... לפעמים זה נשמע כמו רעיונות יפים ומליציים על החובה להתנהג יפה. אולם המהלך של לוינס הוא רדיקלי. הפילוסופיה של לוינס עושה את הבלתי יאמן מבחינת המסורת הפילוסופית: הוא מקדים לפילוסופיה את מה שמחוצה לה, את האחר, את האתיקה, את האחריות, ובכך הופך את כל הסדר הפילוסופי על פיו. לוינס, בזקנה הליטאית שלו, מדבר עמנו על הממד של הזהירות ועל פקיחת העין שאנו צריכים לזכור שעה שאנו משתעשעים ברעיונות ואידיאלים. יש אחריות שהיא מעבר לכל אידיאולוגיה, לכל פוליטיקה, מעבר לכל 'איזם', זאת האחריות הקטנה שלנו אל האנושיות. בלהט הוויכוחים, בלהט הסימפוזיונים, בלהט האידיאולגיות, אנו עלולים לאבד את הגרעין הראשיתי הזה.

וישנה טעות נוספת באומרֵי לוינס: הם רואים אותו זקן מיוסר ומלנכולי שמדבר על החוּמרה של המוסר, שעה שאחרים מדברים על ההשתרשות, האדמה, הרצון לעוצמה ועוד רעיונות סוחפים מעין אלה. אל לשכוח שהפרויקט של לוינס הוא העמדת הסובייקט מחדש על כנו. אחריות נובעת רק מתוך עצמיוּת ('פסיכיזם'). רק האפשרות להיות מלא מבחינה סובייקטיבית מותירה את האפשרות להיפתח אל מי שאינו אותו סובייקט כמוני.

זאת העמדת המסורת, העבר, הטוהר של פך השמן, הטרנסצנדנטיות, כאפשרויות שהן מחוץ לאפשרויות הסגורות של עולמנו. האפשרות לפתוח את המבט ואת העיניים ולנסח את מה שהיה אצור במשך אלפי שנים בחכמה יהודית באופן פילוסופי. זה החוב שלנו ללוינס. לוינס הוא האיש שרענן מחדש את האמונה היהודית הקדומה בכך שלא תמיד הנוצץ, (יפיפיותו של יפת) היא המוקדמת. עלינו לשמור על פך שמן קטן, לא נוצץ, אבל שמור. פך שמן שלא ראה הכל בכדי לבחון את הכל, מכיוון שהוא שמר על עצמו מפיתוי הפיתוי.

תודה לנר הגדול שלנו, עמנואל לוינס, על אור במחשבה, אור בעיניים, אור אנושי. יהי זכרך ברוך!