אתיקה של הסטריליות

א

לא נתפלא או נשתומם אם בעתיד הקרוב נקרא איזשהו טקסט שנכתב על ידי ידוען טלוויזיוני פופולרי המתרעם על כך שמאן דהו פנה אליו באמירת שלום לבבית בבוקרו של יום בנאלי, והמתלונן בעקבות כך על הטרדה. טקסט שיאמר בערך כך: "הוטרדתי. לא חשתי בנוח; אינני רוצה קשר עם האיש הזה, הוא כופה את היחסים שלו עמי, הוא מכריח אותי להשיב לו, הוא מכריח אותי לחייך אליו. האם אני אמור להיות השָׁפוּט שלו? האם אין לי את הזכות להיות מי שאני? להיות בִּרשות עצמי? מדוע הוא כופה אותי, מטריד אותי ואונס אותי?". הטקסט הזה יגרוף מן הסתם הון של אהדה. טוב, אני מעט מגזים, אבל בכל זאת לא הרבה, שכן כבר עתה נוכל להעלות בדמיוננו תגובות עצבניות שונות כלפי סיפור מסוג כזה המתקוממות על "ההשוואה המגוחכת" לנוכח סיפורים חשובים באמת.

את הסיפור הזה אני מדמיין כאן בכדי להעלות מעט למוּדעוּת את האופי הייחודי של המנטליות המוסרית והתרבותית שכבשה והציפה את המרחב הציבורי בשנים האחרונות. מדובר כאן בסיפור המנגן לכאורה על רִגשות המוסר לעילא ולעילא; הוא מֵיצר על חדירה בלתי חוקית לרשות הפרט, על הטרדה, על ניסיון להכתיב לָאחר את חייו. יש כאן פגיעה בעקרונות היסודיים של ערכי זכויות האדם וחירותו.

הערך של זכויות האדם והערך של ה'אחר' הפכו כיום למה שאכנה כאן 'אתיקה של סטריליות'. האתיקה הזו עוסקת בתיחום גבולות ושרטוטן. כולם עסוקים בשאלה של טריטוריות, איזו טריטוריה שייכת למי, ושאלת האתיקה איננה מתעניינת בְּדבר מלבד בשאלת הטריטוריה. הטריטוריה גובלת את רשותו של האחר ובכך מגדירה את היכולת שלי לפעול ביחס אליו. מכיוון שהאיסור האתי כיום, עד כמה שנתמצת אותו על רגל אחת, הוא האיסור לפגוע באחר, הרי שהעיסוק האתי הוא העיסוק בשאלה היכן מופיע האחר, מתי אני כבר חודר לרשותו, לרשות הפרט, מתי אני חורג מן הרשות החופשית שלי.

זו אפוא הסטריליות. המרחב האתי מופיע על פי התמונה הזאת כמקום שבו אין מגע או נקודות ממשק בין האחד לאחר. החוק המוסרי נמצא כאן כדי להגן על האחר, ומכיוון שההגנה היא בראש ובראשונה שמירה על זכויות ועל חירות, אזי ההגנה על האחר מתבטאת בפעולת שמירה, עלינו לשמור שאף אדם לא ידרוך במקום של האחר, עלינו לבודד אותו כמה שיותר, להניח לו להיות חופשי בסוּגָרוֹ, להעניק לו את היכולת המלאה לבטא את עצמו באופן חופשי ומאידך גיסא להישמר שלא להתקרב יותר מידיי, שלא להזיק בקִרבה בלתי רצויה.

[אני לא מתבדח. אמירות שנונות הקובלות על 'השתלטות דתית' על המרחב הציבורי בשל העובדה שהעזו ללמד בבתי ספר בישראל משהו על המסורת היהודית, או פרספקטיבות הרואות בכל אדם שלדאבונו נולד למגדר הגברי זהות פטריארכליות רודנית מובנית, הם מעשים שבכל יום. שלא לדבר על מאבקים שבשם זכויות האדם או זכויות הילד נאבקים ב'פשע' של ברית המילה או באיסורים דתיים כמו המתות חסד והפלות. הערכים כיום הם בדיוק אלה: אינני יכול לנגוע באחר ללא רשותו, כל נגיעה או התקרבות כזאת ללא רשות היא פשע אתי מוּבְנה, לפעמים עצם ההימצאות של אדם בעולם היא פשע נגד האחר. ההצהרה שהבאת ילדים לעולם גובלת בפשע גם היא נעשית ליותר ויותר פופולרית ומתקבלת על הדעת, והמשפחה המסורתית נתפסת ככפייה פטריארכלית וכמסגרת של דיכוי ומשטור. כל זה לא רחוק כל כך מן הסיפור שסיפרתי בתחילת הדברים. הכל שייך בסופו של דבר לאתיקה של הסטריליות].

ברצוני לשרטט מעט את סגנונה.

ב

העולם שיצרה התרבות הזו דומה לבית חולים ענקי. ראשית, הרפואה התקדמה. אנו יכולים למצוא רופאים ומטפלים בכל מקום. כל אדם נולד עם בעיה, ובעצם, העובדה שהוא 'בעייתי' היא הנורמליוּת הגדולה שלו. מי שאין לו איזושהי בעיה או טראומה ברזומה נמצא יותר מכולם בבעיה עמוקה; כולנו זקוקים לפסיכולוג צמוד, למטפל, למאמן אישי, לקאוצ'ר, בכדי לחפור מעט במעמקים ובטראומות שלנו. גם אם לא נאמין בטראומות שלנו אנו מוזמנים לנסות 'ולמצוא' אותן; הן שָם באיזשהו מקום, חבויות וממתינות לגאולה. אל לנו להתכחש, ההתכחשות היא האשמת הקרבן או תסמונת סטוקהולם. עלינו לעמוד בתור בשקט ולהמתין למאמן האישי. תמיד יש לנו בעיה: אנו סובלים מהשמנת יתר או למצער מאנורקסיה; נאנסנו כשהיינו קטנים או שלא קרה לנו כלום (בעיה גדולה כיום, באין יכולת ביטוי ממשית, אין לנו סיפור לספר); היינו החנוּנים של הכיתה או שהרבצנו לחנוּנים בלי הפסקה. לכל זה השפעות מרחיקות לכת, שום דבר אינו בנאלי. עלינו לטפל היטב, ליטול בזהירות עם פינצטה חדה ולבודד את האירועים הללו. אנו חולים, כולנו חולים.

כולנו חולים והעולם הוא בית החולים. יש לנו כאן חדרי מיון סטריליים. עלינו להסתובב עם מסכות סטריליות, עלינו לשטוף ידיים כל דקה, ממשית וסמלית. אסור ללחוץ ידיים, אנו עלולים לחטוף זיהום, מי יודע במה נגע הלה לפני שהושיט לי את ידו, ומי יודע מה הוא מאחסן מבחינה סמלית, מי הוא, מה מזימותיו. עלינו לשמור על הכל בצורה סטרילית. אסור לנו לזהם את החולים, כל זיהום עלול להגביר את המחלה. מילה אחת לא במקום כלפי עובר אורח יכולה לעלות לו בחייו: אין לנו מושג על מה אנו דורכים; אנו עלולים לומר לו שלום בטעות ובכך להציף בתוכו את טראומות הילדות שעבר כאשר אביו המכה היה אומר לו שלום חייכני ופטריארכלי כל בוקר. למרבה האירוניה, אנו אמנם עלולים להסתכן גם באם לא נאמר לו שלום, בשם כך עלינו להתנהל אפוא בקפדנות, בסטריליות, ופשוט להיזהר.

הכל צחור מצחור, הכל מסנוור בלוֹבֶן שלו, המיטות לבנות, המטפלים לבנים, החולים חיוורים כסיד. כל חריגה אדומה מרעישה את כל בית החולים. מיד מזדעקים משפטנים, יועצים, עורכי דין, ובעיקר, תקשורת, ועטים על השלל בחירוף נפש. עלינו לשמור על 'פוליטיקה נקייה', על 'עיתונות נקייה', ועל פושעים לשלם את חובותיהם לחברה. התפקיד המוסרי של החברה הוא לשמור על הלובן הבוהֵק של הנוף. כל צבע עלול להירשם כפגיעה.

והמכשירים המצפצפים גם חשובים מאוד במרחב הזה. כל תזוזה לא נכונה מעירה את בית החולים כולו, המכשירים מתחילים לצפצף בעוצמה ווקאלית נוראה ורופאים מתחילים לרוץ במסדרונות בית החולים במהירות דחופה. כל נים הוא קול, הוא גל אָיום המתנפץ בקול נפץ אדיר. ישנם כמויות של רופאים ומטפלים בכל מקום, סועדים ותומכות לידה, ויש ים של חולים.

ג

אין ספק, החברה שלנו התקדמה התקדמות מוסרית גדולה בכך שהיא נעשתה קשובה יותר. תזוזות נפשיות שהיו נפטרות בעבר בהינף יד מזלזל נעשו מוקד לעניין, לרגישות, ולהתבוננות. סף הרגישות עלה, אנו יודעים להקשיב לקולם של מושתקים רבים שבשל ההגמוניה ומשחקי כוח לא היה להם את הזכות להביע את עצמם. אולם, בד בבד, נכנסנו לעידן שבו הכל נהפך לתנודות נפשיות רועמות. כולם נהפכו לחולים. אנו מוצאים ניצנים של מחלה ממאירה בכל מקום.

מה שהחברה שלנו מתקשה להבין הוא שלכל התקדמות שוברה בצידה: ככל שיש יותר מטפלים כך יש יותר הזקוקים לטיפול. חשפנו את רזי הנפש והפסיכואנליזה הבטיחה לנו אנליזה מקיפה של מה שמתרחש שם בִּפְנים. והיא עמדה בהבטחתה, אבל היא לא מסוגלת כבר להרפות. המעמקים הללו הפכו לחזות הכל, ובעצם, אין כאן ניסיון לטפל, אלא יש כאן פעולה ההופכת את כולם למטופלים.

אני מדבר אולי מעט ברמזים, צריך לומר קצת יותר ברור. כאשר אנו דורשים להיות רגישים יותר לפגיעות של האחר אנו נעשים בחדא מחתא גם פגיעים יותר. כל פגיעה הופכת להיות דרמה אנושית בלתי נסלחת. טיפוח הרגישוּת האינסופית לנפגעים הופך אותנו לנפגעים יותר מהנפגעים. אין כבר פוגעים ונפגעים, כולנו נפגעים. עמדתי באלם סהרורי כאשר לאחרונה באיזשהו עימות טלוויזיוני סופרת מסוימת תקפה פוליטיקאית כלשהי שהעזה לדבר ולכתוב ספר על הפגיעה המינית שחוותה. אותה סופרת התחלחלה מן הרעיון הנורא הזה שבא בעצם לגמד את הפגיעות המיניות של כל האחרות בכך שהיא מספרת את סיפורה הפרטי. כולן נפגעות ממנה.

העלאת סף הרגישות נכונה לשני הצדדים, אם אנו חשים לטראומות השכוחות של כל נפגע אנו גם מבינים את הפגיעוּת הזאת, ההבנה הזאת יוצרת אצלנו גם פגיעוּת משלנו, אנו נעשים פגיעים. וכמו בבית החולים. הרופאים המטפלים בחולים עלולים להזדהם ולחלות הרבה יותר מהר בשל העובדה שהם מתבחבשים בבִּיצה הזאת בלי סוף. שוטר העסוק כל חייו בציד עבריינים עלול לראות עבריינים בכל מקום. עיתונאי ביקורתי האמור לסקור פגעים חברתיים עלול להפוך למפלצת הרואה בכל תזוזה רק פגעים חברתיים. החברה שלנו רואה בכל מקום נזק, בכך, יותר מכל, היא הזיקה את עצמה.

אחרי המלחמה פרחה תנועה גדולה של הכלה ו'אחרוּת' כמו גם תנועה פוסטמודרניסטית גדולה שביקשה להפנים את ממדי ההרס והחורבן החבויים בדיכוי ובעליונות התרבותית, נפתחה מלחמה גדולה בתיוגים, בהכללות ובגזענות, והשמאל הפלורליסטי הזה קיבל תעצומות תרבותיות ואינטלקטואליות משַׁכרוֹת. כמה עצוב לראות את כל התנועות הללו מפרנסות כיום את תנועות האנטישמיות הזולות הגסות והברבריות ביותר, בשם הדאגה לאחר, בשם המרד בקולוניאליזם המערבי, בשם המלחמה בגזענות. מתים, מתים בכל מקום, אבל המתים הם פרי הקולוניאליזם המערבי המושחת והמסואב ופרי ההתנהלות של מדינת ישראל (התחליף הנאור של 'היהודים').

ד

ישנם כמה גורמים העומדים בבסיסה של התרבות הזאת. ראשית, הפיכת הטכנולוגיה והמדע המודרני לזווית ראייה תרבותית, מטריאליסטית. אני לא מדבר רק במישור עליו הצביע מקס וובר בדברו על "הסרת הקסם מן העולם". בוודאי שהנאורות והמדע המודרני דיכאו במידה רבה את הפלא ואת הנשגב שהיה פעם טבעי לאדם והפכו את העולם לעולם של נתונים. אבל יש כאן גם הרבה יותר מכך: האמונה התפלה בתבנית המדעית האמורה לפרמט כל תופעה ולקבוע את אמיתותה. תופעה נעשית כיום פופולרית ברגע שהיא משוּוקת כמדע פופולרי, בצירוף סטטיסטיקות, דיאגרמות, טבלאות ומספרים. הכותרת השיווקית "עכשיו זה מדעי" מוֹכֶרֶת יותר מכל דבר אחר. אם מתחת ל"עכשיו זה מדעי" מתנוססת קביעה "מדעית" הקובעת למשל שדתיים הם שלווים יותר או שהגויאבות בברזיל טעימות יותר הרי זו שעתם ההיסטורית. אין דבר משכנע יותר מאשר סטטיסטיקה או סקר הקובעים את "האמת המקצועית" או את "חוות הדעת המקצועית" של דברים.

האווירה הזאת גרמה להסטה של כל היבט אנושי, קיומי, לתבניות מתמטיות. יש להוסיף לכך את המטריאליזם המודרני שבו הכל מדיד לפי נוכחות ונתונים חושיים, וגם את ההשטחה של הקיום האנושי לשאלות טריוויאליות של נוחות. בסופו של דבר כל הערימה הזאת מצביעה על ניקוז ההוויה, האנושיות וחיי הקיום של התרבות למין מפגן ראווה טכני. אוספים של נתונים ומספרים, ואל לנו לשכוח את התרומה הגדולה של מדעי המוח והמחשב לזירה הזאת. המחשב הפך להיות אדם, האדם מחשב. הטכני השתלט על הקיום עצמו. האדם אינו אלא מכונה.

אולם הנקודה החשובה לענייננו הוא ההעצמה של מה שמתחת לפני השטח. התהליך הזה התרחש בשתי המאות האחרונות באופן הדרגתי והוא אפיין תנועות תרבותיות רבות. התנועה החשובה ביותר בהקשר הזה היא כמובן המרקסיזם. המרקסיזם מבוסס על המרת פני השטח בבעיות 'שמתחת'. הטענה היא שלא המציאות עצמה היא הגורמת לבעיה, אלא מה שמאחוריה. הקיום של המעמדות. המרקסיזם אפשר צמיחה של תנועה תרבותית ענפה, שהרבה אחרי נפילת הקומוניזם נותרה כנקודת מבט פוליטית ראשונית: ההסתכלות על כל תופעה אנושית כניסיון לתפוס בה את המדכא ואת המדוכא, את החלש ואת המחליש, את הפועל ואת האדון. אידיאל השוויון המרקסיסטי גזר על עצמו ליצור אתיקה שבה הכל ייהפך למדיד באמצעות השאלה מי חזק יותר ממי, ההמרה של כל ההוויה לשאלות של כוח. חשוב להוסיף שהעבודה לא הייתה שלמה אילו לא היה מאפיין את המרקסיזם גם השיפוט. לא מדובר רק בניתוח של מצב אלא בעיקר באבחנה שיפוטית: האדון הוא תמיד הרע, הפועל הוא תמיד החלש. המדכא, הקולוניאליסט, המערבי, השגרתי, הוא תמיד האדם הרע. המוחלש, העבד, הנכבש, הילד, הם תמיד הטובים. בשיח הפוסט קולוניאליסטי כל זה הפך למכונן ולעולה על גדותיו. בכל תופעה יש ניסיון עיקש למצוא את ממד הכוח. אנו לא אמורים להתבונן בשום תופעה פוליטית או אתית מן הצד החשוף שלה, אנו אמורים תמיד להתבונן בה מן הצד המוסתר, מן הסיבה שמתחת לפני השטח. כמויות של אינטלקטואלים עבדו שעות נוספות מיד לאחר אירועי ה11 בספטמבר בכדי לדבר על הטרור כאבן יסוד של החברה המערבית וקיומה במקום לדבר על הקרבנות הממשיים ועל המשבר עצמו. אינטלקטואלים רבים מסבירים מדוע דאעש היא בעצם תוצר קולוניאליסטי, פרי המדיניות האמריקאית, בלי לחשוב לרגע שאולי מדובר בבני אדם בעלי בחירה שבינתיים מפוצצים את כל מה שנקרה בדרכם מתוך פונדמנטליסטיות דתית וקנאית חשוכה.

תנועת "מה שמתחת לפני השטח" הזו מאפיינת פרקטיקות תרבותיות נוספות. היא נכונה בראש ובראשונה בפסיכואנליזה של פרויד שביקשה להעדיף את תת ההכרה על פני ההכרה, את החבוי והנעלם, את הסיבה שמאחורי הדברים, על פני הגלוי והחשוף, על פני הדבר עצמו. היא נכונה בעולם הפילוסופיה אצל הוגים כמו ניטשה המבקש להסיט את המבט מן הדיון הפילוסופי בכדי לדבר על המניעים האנושיים של הטיעון הפילוסופי. זה נכון בעולם הפוסטמודרניסטי ברובו, בעולם הסטורקטורליסטי, ועוד ועוד.

לא ניתן להכחיש שהתנועות הללו היו מבריקות ברובן, הן אכן חשפו דברים מוסתרים וסייעו בניסיון למצוא אמיתות חבויות שהעדיפו להעלים מהן את העין. אולם הגודש של כל ההוויה בתמונות הללו גרם לאבד את התמונה המקורית של ההוויה. זירת ההתרחשות הממשית הומרה לזירת ההתרחשות 'הבלתי מודעת', או לסיבה שמתחת לפני השטח. כאשר מתרחש איזשהו פיגוע, אין למתים, לפצועים ולדרמה האנושית הממשית, כל משמעות כשלעצמה, הכל נצבע מהר מאוד בצבע של ה'כוח' העומד מאחורי הדברים. הפוגע אינו מי שעומד לדיון אלא מי שפגע בפוגע. "אין ילד רע" אומרים היום, "יש ילד שרע לו".

ה

הניסיון של רבים לשוב להוויה 'ממשית' יותר מתוך תחושה של מחנק הוא גלוי בשטח. הפוליטיקה של הזהויות שמדברים עליה רבות לאחרונה היא תוצאה מכך; עלייתו של נשיא כמו טראמפ לשלטון בארצות הברית כ'הצבעת מחאה' גם מצביעה על כך. יש איזושהי מאיסה -לא בריאה בעליל, כמו כל תנועה שלילית-, בתרבות הפוליטיקלי קורקט המוגזמת שקרמה עור וגידים בעקבות הפילוסופיה של 'מתחת לפני השטח'. באותה מידה אנו מגלים היום כמיהה לאיזושהי רוחניות אוטופית, ניסיון לשוב לאיזשהו גן עדן אבוד, ניסיון לחפש במזרח את הנירוואנה הבלתי נגועה, זאת שמעבר לכל העולם הממשי שלנו הנגוע יותר מידיי בתסבוכות של מה שמתחת לפני השטח. הפריחה המטאורית של תנועות ניו אייג' שונות בעולם שלנו מבטאת את הכיסופים למציאות שאיננה המציאות שלנו, מציאות שיש בה יכולת לחוות בריחה מהעומס של המחלה, של בית החולים הענקי שנוצר בעולם המערבי והאמריקני.

זהו ניסיון לברוח ממה שהוא האלמנט המוסרי הנוקב ביותר בחברה כיום: הזעם. את מה שהיה במאה הקודמת פסימיזם ניטשיאני, אצל מרקוזה, הורקיימר או אפילו בודריאר, אנו מוצאים כיום בזעם. המוסר של ימינו מתבטא בזעם אינסופי ואובססיבי נגד כל מי שלא עומד בקפדנות בדרישות המחמירות של השגות הגבול על פי התקנונים של אחרוני התיאורטיקנים של אתיקת הסטריליות. התנועה המוסרית שלנו תופסת אותנו תמיד בהבעות זעם ואגרסיות. כל חיוך נתפס כשחרור, ובעצם כעיגול פינות של זייפנים. אנו פוגשים את הפוריטניות הקיצונית ביותר דרך הטהרנות והצדקנות שאופפת כיום את החברה בכל מקום.

ביטויי הרוע הזה מבוססים על האתיקה של הסטריליות באופן מובהק: באתיקה הזאת אין כל חיוניות בחיים עצמם, בהוויה כתופעה, כקיום. החיוניות האתית נמצאת רק באיסור לפגוע באחר. האיסור הזה מושתת על ניכור והתבדלות, על ניסיון להיות מוסרי בכך שאנו מעניקים את החופש המוחלט ליחיד שעומד אי שם מעבר לחומה שהוא בנה לעצמו. לכולנו יש חומות ועלינו לתחזק אותן. המוסר שלנו הוא האיסור לפגוע בחומות. עד החומות הללו הכל ריק, אדיש ומטומטם. את המרחב הזה מאכלסות תכניות ריאליטי המוניות המדשדשות בחוויות סטיריאוטיפיות של כיף, נוחות, וחברוּת קלילה. לא יכול להיות עומק משום שכל העומק כבר לא נמצא בהוויה, בהופעה שלה, אלא רק בחומות הבצורות של הזיהום, במטהרי האוויר. אנו עסוקים ללא הרף בשאלה איך לא לפגוע, שכחנו לגמרי להתעסק בנוכחות הממשית של ההוויה. לא בשאלה איך אנו לא פוגעים אלא בשאלה מה אנו חיים.

ו

עלינו להמיר את התנועה הזאת באתיקה של אמפתיה. אתיקה של אמפתיה היא בראש ובראשונה אתיקה חיובית ולא נגטיבית. היא לא מדבר על הפגיעה בזכויותיו של האחר, אלא על הידידות, על האמפתיה, על האהבה, מושגים שכיום נשמעים כקיטש זול בשל העובדה שהם נמכרים יותר מידיי באופי האסתטי הדל שלהם. המושגים הללו טעונים יותר מידיי בספרות רומנטית בינונית שהוציאה להם שם רע, אולם הם חשובים לא בכדי להתפייט עליהם אלא בכדי ליצור עמם כיוון לתנועה אתית. התנועה האתית הנוצרת על ידי האמפתיה היא קודם כל תנועה, אופק של עשייה.

אם התנועה האתית של ימינו היא תנועה סטרילית שכל עניינה הוא שמירה מזיהומים ושבסופו של דבר יצרה עולם של אנשים המרוכזים בעצמם, המכונסים בעצמם בזעם והמפחדים מכל מגע זר, הרי שעלינו ליצור תנועה אתית הפוכה שבה לא השלילה היא המוקד אלא החיוב. החיוב מתבטא כמגמה של פעולה, של תנועה. אנו אמורים לפעול בחיוב, לראות את המשמעות של האתיקה בפעולה של החיוב. את משחקי הכוחות האמריקניים הזולים המוצגים בשוק העיתונאי כיום כסחורה עוברת לסוחר בכל תחום, מפמיניזם ועד דת, נשים נגד גברים ופטריארכיה דתית קלירקלית נגד מאמינים, עלינו להמיר בתנועה משמעותית של חיוב. לא הרוע אמור לעמוד במרכז האתיקה אלא הטוב.

האתיקה לא אמורה להיות ניסיון אינסופי לשמור על האחר בסטריליות שלו ובליברליות שלו, היא אמורה לעצב עולם שבו ישנו זרם חיובי. הזרם החיובי הזה יוצר תנועה מאדם לאדם. בניגוד לפילוסופיה של האחרוּת המקדשת באופן פרדוכסלי את הריחוק מהאחר בשל האחר, את הזהירות מפגיעה בו כביטוי לקירבה אליו, מה שנראה כתכונה אוטיסטית ממבט מסוים, אנו אמורים להמיר לקירבה לאחר. לא בגלל שהאחר הוא אני, אלא בגלל שהוא אחר. האחרוּת צריכה לפנות את מקומה מאידיאל הסטריליות האופף אותה, מהניסיון לדבר כל הזמן בשם הפגיעוּת האפשרית, ולעבור לזירה שבו היא מזמינה, זירה של הכנסת אורחים.

בינתיים, עלינו להמתין.

הכעס כַּביטוי האולטימטיבי לַפרוגרסיביזם המרקסיסטי

הפרוגרסיביות הפופולרית והרדיקלית, במיוחד זו המוצגת ללא הרף במדיה ובתקשורת, הפכה מזמן לרוּטינוֹת של כעס ורוגזה, נרגנוּת אינסופית ותלונה כדרך חיים. שופרות זעם של אינטלקטואלים עבשים רבים, שבְּפָּנִים מכורכמות, כועסות ומיוסרות לא מפסיקים להטיף על החברה המושחתת, על הרוע, על אימפריאליזם, על קולוניאליזם, ושאר מרעין בישין, בכל סימטה שהיא, בכל אפיזודה שהיא, דואגים להראות עד כמה המצב חמור, עד כמה העולם קטסטרופלי ושחור, ותמיד דואגים להזכיר לנו שהעולם לא רק על סף חורבן אלא כבר עולה באש. עלינו לשבת על הספה הנוחה בבית ולקטר על העשן המיתמר בחוצות.

מה פשר הכעס הרותח הזה האצור אצל הפרוגרסיביסט מן הזן הפופולרי והדוגמטי? זאת שאלה שמטרידה רבים. האמת היא, שהנטייה הזאת, ראשיתה במרקס, במרקסיזם, ובביקורת הפנימית שלו על התנהלות החברה. הרעיונות הקונקרטיים של מרקס פחות משמעותיים מבחינת עיצוב תמונת העולם הזאת, מה שמשמעותי יותר הוא השיטה, שיטת ההתנהלות והביקורת. הבשורה הגדולה של מרקס נעוצה באופן שבו הוא דורש להסתכל על החברה. אם עד מרקס דיברו באופן מיָדי על עשיית צדק, על פוליטיקה נכונה, על סוגי משטרים אידיאליים, בא מרקס, בעקבות הגל, והפך את הקערה על פיה. הביקורת היא על המבנה, על הסטרוקטורה החברתית. השאלה שוב איננה הפעילות הקונקרטית, אלא ההתרחשויות התת קרקעיות של החברה. ניתוח יחסי הכוחות; ניתוח המבנים הפנימיים; כך הכל הופך להיות שאלה של מבנה ושל יחסי כוחות; משעבדים ומשועבדים; חזקים וחלשים; כל הניתוח החברתי והפוליטי הסתכם בסופו של דבר בניסיון למצוא מי המשעבד ומי המשועבד, מי החזק ומי החלש. זאת הנקודה המרכזית במרקסיזם, יותר מכל פרטנות ספציפית ונקודתית על הקפיטל, על העובדים, על הפועלים, על החליפין ועל הייצור.

המהפכה הזאת לא התרחשה רק במרקסיזם ובעולם הפוליטיקה ומדעי החברה, זאת מהפכה שהתרחשה מאוחר יותר בפסיכואנליזה ובהבנת נפש האדם. חידושו של פרויד אינו בא לידי ביטוי במבנה הנפש שהוא שרטט, אלא בעיקר בהעמדתו את הנפש על מבנה פנימי, תת קרקעי. בדברו על תת ההכרה, על ההתרחשות הנפשית הבלתי מודעת, זאת שיכולה להיחשף ולהתגלות על ידי המטפל. הסתכלות דומה התרחשה גם בסוציולוגיה באותה עת על ידי אמיל דורקהיים. ולמותר להזכיר גם את ניטשה בהקשר זה בזירה הפילוסופית והתרבותית, המרת השאלה הפילוסופית עצמה לשאלת הכוחות הפועלים מאחורי הפילוסופיה הזאת.

המאה האחרונה הצמיחה תלמידים העולים על רבותיהם בכל מובן. תמונות אלה התפוצצו עד לעייפה. הכל הפך להיות עניין של יחסי כוחות, כמו שמאריך פוקו לתאר. הכל הפך להיות נרטיבים, מכיוון שאין יותר נקודה ארכימדית לאחוז בה אלא הכל סובב סחור סחור סביב היחסיות של הכוחות והשיחים. הפוסט קולוניאליזם הביא את התמונות הללו עד לאבסורד: כל התרחשות חברתית אין לה אלא משמעות משטרית ורודנית בלתי מודעת הנובעת מדיכוי של מוחלשים. זה מה שהצמיח השילוש הקדוש, מרקס/ ניטשה/ פרויד. (הגם שההשוואה ביניהם איננה כה פשוטה. כפי שהעיר לי חבר, יש לשים לב לכך שרק אצל מרקס יש נטייה לראות בתת המודע הזה מנגנון שהוא תמיד שלילי).

המהפכות הללו הביאו עמן בשורות גדולות וגם אמיתות גדולות. אין ספק שישנו תת מודע חברתי, תת מודע נפשי ותת מודע פילוסופי. העיסוק בשאלות הללו קידם את החברה ואת האנושות למקומות חשובים ולהבנות חדשות וחיוניות מאוד. אולם הטרגדיה נעשתה ברגע ההסתגרות. רגע ההסתגרות שייך לשני מישורים הקשורים זה לזה באופן הדוק. המומנט הראשון הוא כאשר תת המודע כבש את המודע; כאשר אין יותר מודע; כאשר אין יותר מחשבה אלא רק כוחות מחשבתיים; כאשר אין יותר צדק אלא מדוכאים ומדכאים; בקיצור, כאשר לא נשארה תמונה אלא רק הכוחות היוצרים אותה. והמומנט השני, שבא יחד עם זה, הוא דילול תת ההכרה ותת המודע הסוציאלי מן העושר שבו, מן ההתרחשויות הרחבות שהוא מכיל, וצמצומו לעניין פשטני של יחסי כוחות בלבד.

כאשר התת קרקעי הופך להיות הקרקע עצמה אזי אין כבר טעם לכלום. יש רק אשמים ומדוכאים, אבל אין יותר בני אדם. ההתרחשות הדרמטית של החברה עצמה, של האנושות, של בני האדם, כבר לא קיימת. המודעות האובססיבית לתת המודע הזה הופך את תת המודע למודע, מוחק את העולם עצמו, את ההתרחשויות עצמן, את העולם כפי שהוא 'ניתן'.

תשובות פילוסופיות למגמות המחיקה הללו ניתן למצוא אצל בפנומנולוגיה. אצל הוסרל; אצל היידגר; אצל יספרס; מרלו פונטי; לוינס; ובימינו, אצל ז'אן לוק מריון. הפנומנולוגיה מצילה את העולם מנפילה למקום הזה בכך שהיא מתעקשת על התופעה, על הופעת התופעה, על העובדתיות הפנומנולוגית שלה, על מה שניתן.

כמו כן, הדתות השונות גם מהוות אתגר לשיח היבש הזה בכך שהן מתעקשות למצוא הבעה של ההוויה עצמה, משמעות, טרנסצנדנטיות, קדושה והופעה. גם האקזיסטנציאליזם בעבר, לגווניו השונים, זיהה את הבעייתיות הזאת וניסה לחמוק ממנה באמצעות עמידה על הקיומיות עצמה. המנוסה של קירקגור מהתמונה ההגליאנית החונקת והטוטלית מבטאת בדיוק את הכמיהה הזאת לקצת מציאות.

הפרוגרסיביזם בסוגיו השונים, הרבולוציוניוּת המרקסיסטית, העיסוק הפוסטמודרניסטי הבלתי נלאה בחשיפת הכוחות והשיחים הנסתרים, גרמו בסופו של דבר למחיקה מוחלטת של 'הדברים עצמם', של התופעות, של בני האדם כמות שהם. זה מגיע לממדים מפלצתיים כאשר בהתרחשות טראגית, בהופעה של דם, של רצח, של טרור, של שכול ואבדן, המבט המרקסיסטי מופנה על אתר מן ההתרחשות אל הכוח, אל הסיפור שמאחורי הדברים. קהות חושים אוטומטית המובילה את המתבונן לאלתר אל השאלה של השלטון, של הכוח, של המדכא, של המבנה החברתי. בקיצור: אל מה שגרר את הסיטואציה במקום לסיטואציה עצמה. אין כבר יכולת להקשיב לסיטואציות. הסיטואציות נמחקות על ידי הכוחות שגרמו לה להתהוות. כך נותרו רק כוחות ללא התרחשויות.

בסופו של דבר זה גם מה שמאפיין, מכיוון אחר, את האתאיזם המרקסיסטי, אבל גם את האתאיזם האבולוציוני, ואת האתאיזם הפופולרי העכשווי של המדעניזם ומדעי המוח. בניגוד למה שחושבים, האתאיזם הזה אינו מתייחס אל ה'נתונים עצמם' אלא בדיוק להיפך; הוא מרוקן את התופעות עצמן מן ההופעה שלהן והוא מותיר רק את היובש של הנתונים הטכניים. הנתונים הטכניים הם המשחק הפנימי והמכאני הגורם לתופעות להופיע. אין יותר תופעות, יש רק נתונים.

לא מדובר רק בתיאוריות, מדובר בעובדות תרבותיות. השמאלנות הפופולרית של ימינו היא ביטוי לתחושת העדר המציאות, העדר התופעות, העדר הממשוּת. תת המודע כבש את המודע ומניעיה של ההתרחשות הפכו להיות ההתרחשות עצמה. במציאות כזאת אין כבר בני אדם; אין כבר סובייקטים; אין אנשים שמדברים זה עם זה; יש רק ניתוח אובססיבי ורדוּף של הסיבות העומדות מאחורי המציאות. כל התרחשות מלוּוָה מיד בטירדה פרשנית, בניסיון אובססיבי לחשוף את מקור הכוח. מדובר בחוסר טעם, חוסר יכולת למשש, חוסר אפשרות לחיות את החיים. כל המציאות מתגלגלת כמו כדור בומרנג באופן דטרמיניסטי מובנה, מהכא להתם ומהתם להכא. הדטרמיניזם הבלתי פוסק והבלתי לאה הזה נוכח בכל מקום. הביקורת החברתית שוב אינה מעוניינת בנתוני השטח אלא בעצם משחק הביקורת. ישנה התאהבות מוחלטת בתפקיד המבקר. האנושיות הומרה לאובייקטיביזם ביקורתי. אין בני אדם, יש רק ביקורת חברתית. כך גם הומר הסובייקט לחברה, כך הומר האינדיווידואל שהנאורות כה התגאתה בו ושהביאה אותו לידי פיצוץ - לפּיוֹן סוציאלי.

זאת הסיבה שהפרוגרסיביזם הפופולרי הזה דואג תמיד לשימור של אנרכיזם תרבותי מוּבְנֶה שכל המשמעות התרבותית שלו היא העדר הנקודה הארכימדית, כך יוצרים אמנות שכל משמעותה היא פוליטית. כך עברנו מן המהפכות של הנאורות לנרגנות הפוסט קולוניאליסטית. הדבר היחיד שיש לו משמעות הוא האנרכיזם התרבותי המובנה הזה. (אין כוונתי כאן לאנרכיזם פוליטי אלא לאנרכיזם של התרבות, מקום שבו התרבות לא מביעה את עצמה בשום צורה, מדולדלת וריקנית, רק יחסי הכוח מניעים אתה), הדבר המטריד היחיד הוא העובדה שישנם גבולות, שישנם כוחות. כל תופעה הופכת להיות שאלה של כוח. ניתן לראות זאת למשל במגמות מסוימות של פמיניזם פופולרי, של ביקורת תרבות, אשר בהם עצם ההופעה של גבריות היא הופעה של דיכוי. וההופעה של אישה היא הופעה של מדוכאת. אין בני אדם, יש מדכאים ויש מדוכאים.

העובדה הזאת הופכת את ההוויה, את העולם, למקום שיש בו רק ממד פוליטי. כל תופעה תרבותית מומרת לממד הפוליטי שלה; כל דת, כל הבעה, כל רצון אנושי, כל יחסים בין בני אדם, מתורגמים באופן דחוף ובהול לנתונים פוליטיים ולמשחקי כוחות. פוליטיזציה מוחלטת של החברה ושל ההוויה.

וזאת גם הסיבה, עלינו לשים לב, לאובססיית הרוע הקיימת בחוגים אלה. העיסוק הוא תמיד בָּרוע, בשפל. וזאת באופן פרדוכסלי, דווקא מן השאיפה הגדולה לאופטימיות בלתי נלאית שבה השמאלנות מן הזן הזה מכתירה את עצמה. הדבר הזה מתחייב מעצם המגמה: במבט זה, רק היכולת לזהות כוח מדכא הופך את הזירה האנושית למשמעותית. הכוח המדכא הוא תמיד הצד הרע, ולכן רק חשיפת הרע הופכת להיות בעלת משמעות פוליטית, פסיכולוגית, תרבותית ואנושית. אלן באדיו עמד על כך שהפילוסופיה עסקה ברע כנקודת מוצא, הוא מציע להפוך את הקערה על פיה, (בינתיים הוא דואג להמשיך את המסורת הפילוסופית כדבעי, והוא מאלה שדואגים שהזן הזועף של השמאלנות המרקסיסטית והקומוניסטית לא ימוג). אם השמאלנות הזאת לא חושפת רוע היא הופכת להיות חסרת משמעות. אין לה חיים, אין לה קיום. העדר התופעות, העדר ההוויה, תחושת המציאות, מרוקנת את הטוּב, את הניתן, את העולם הנתון לנו, מכל תוכן. תוכן משמעותי אפשרי רק בחשיפה של מקור הרוע.

הזעם והכעס מן הזן הזה של שמאלנות, הנרגנות האובססיבית והאינסופית, הרטינה, הפנים המכורכמות, נבואות הזעם, זעקות השבר הנישאות בכל במה, המיזנתרופיה ושנאת בני אדם שעליה עמדו דוסטויבסקי וצ'סטרטון, זו הנובעת באופן פרדוכסלי מן האהבה המוחלטת לאנושות, הם מבנה הנפש של השמאלנות הזאת. אין לה לאן ללכת לאחר מכן. לא פלא שהאנטישמיות החדשה ניזונית מהזעם הזה. באירופה, השמאלנות הזאת הפכה להיות הכוח מאחורי האנטישמיות, הכוח ההופך את האנטישמיות לאפשרית כאשר אין כאן אלא ביקורת חברתית המזהה את היהודים ואת הציונות במקום של מדכאים. שיח הפוליטיקלי קורקט הכל כך מאוס, שגם הצליח להעמיד את טראמפ בנשאות ארצות הברית, מבטא את תמונת העולם הזאת שבתוכה אצורים רק יחסי כוחות ולא בני אדם.

אם ישנה מאיסה בשמאל הפופולרי הרי זה בגלל שאנשים רבים מעוניינים לראות שוב בני אדם, הוויה ותופעות, בממשיותם ובססגוניותם האנושית.