אברהם שולח את עבדו לארם נהריים כדי לתור אחרי אישה טובה ליצחק ממשפחתו. לגבי הכנעניים תושבי המקום אין תימה שאברהם מסרב בהם; בכל מקום מתייחסת אליהם התורה באופן שלילי ומציירת את תרבותם כקלוקלת. אבל מדוע לארם נהריים? וכי אין אלה עובדי עבודה זרה כמו אלה? ומדוע דווקא למשפחתו?
הורגלנו בעקבות המדרשים הרבים לראות את פרישתו של אברהם ממסופוטמיה כפרישה של איקונוקלסט זועם המחריב את פסיליה של התרבות המסופוטמית, והורגלנו לראות בתרח ובמשפחתו עובדי אלילים רשעים, ואת הציווי "לך לך" כציווי לעזוב את כל התרבות הזאת. לכך מצרפים תמיד את דמותו של לבן הנוכל כמשלימה את התמונה, כמובן את נמרוד המורד באל, את חוצפתם של אנשי בבל כלפי שמיא בדור הפלגה ועוד.
זאת פרשנות אחת, אבל נראה שאם אנו עוקבים אחרי דברי התורה עצמה אנו מוצאים רושם אחר. כאשר אברהם עוזב את מסופוטמיה לכיוון כנען הוא עוזב עם כל משפחתו, מתלווה לתרח אביו ולאחיו. על אם הדרך, בחרן, מתו תרח ונחור, המשפחה חוטפת משבר. את הפנייה של אלוהים לאברהם "לך לך" יש להבין כעידוד להמשיך במסע שהתחיל עם תרח אביו ומשפחתו. במובן מסוים, להיפך מן הפרשנות המסורתית הדורשת את "לך לך" כציווי לעזוב את תרח, על פי הפשט נראה דווקא שהדרישה היא להמשיך את מסעו של תרח. לעזוב את "בית האב" לא נגד בית האב, אלא על אף בית האב. זאת קריאת עידוד להמשך, לא קריאה לקריעה. הוא אוסף עמו את שארית משפחתו, את לוט שחצי מהסיפור יהיה עמו, ואת "הנפש אשר עשו בחרן", וממשיך על אף הכל.
האם התורה מציינת את מסופוטמיה כתרבות קלוקלת? לא ממש. המדרש היטה אוזן לשמו של נמרוד המסמל מרד בה', צירף זאת לפרשנות מסוימת לסיפור מגדל בבל, להבנה מסוימת של תרבות הציד, ואולי גם לקללתו של חם, אבל למעשה, אין שום זכר לכך בתורה. לדעתו של אבן עזרא למשל, נמרוד מעלה קרבנות לאלוהים, (ואולי הוא אף מורד באלילים?). מגדל בבל יכול להיות ביטוי לשאיפות התבונה האנושית ולאו דווקא לחטא של מרד כלפי האל. שוב עלינו לציין שעל פי פרשנים גדולים בלילת העמים והשפות לאחר נפילת מגדל בבל היא מופע חיובי המאפשר לאנושות להיות רבגונית ולהתקיים בצורה אנושית. (אמנם אנו יודעים ש"ויעבדו אלוהים אחרים", אבל האם היה מקום שבו לא עבדו אלוהים אחרים? עלינו לחשוב על זאת כניסיון לתיקון).
כאשר אנו עוקבים אחרי סיפוריו של אברהם אנו מוצאים אותו דווקא קשור מאוד למשפחתו המסופוטמית. הוא יוצא משם יחד עם כל משפחתו והוא תמיד נותר עמה ונאמן לה. הוא שולח את עבדו כה רחוק בכדי לקחת אישה ליצחק דווקא ממשפחתו. עם הכנעניים לעומת זאת הוא מסרב להתחבר, (וכך שוב בדיוק עם יצחק ורבקה המעוניינים לשדך את יעקב). בנוסף לכך, כדאי לעקוב היטב אחרי פרשיות בחייו של אברהם המתכתבות באופן מפורש עם הנורמות המקובלות בחוקי חמורבי, כמו בפרשת גירוש ישמעאל.
מדוע אם כן אברהם ומשפחתו עוזבים את מסופוטמיה לכיוון כנען? התורה שותקת בנושא הזה לגמרי, מה שמעניק הרבה פתחים לפרשנות. כידוע, יתכן מאוד שגבולותיה של "הארץ אשר אראך" היא בסופו של דבר גבולותיו של "גן עדן", אם נבין את "גיחון ושיחור" כהתפצלותו של הנילוס, וכפי שהבינו מפרשים רבים. והרי הארץ המובטחת היא מן הנהר הגדול, נהר פרת, עד נהר מצרים. במקומות רבים ניתן לראות שאברהם בסופו של דבר מבטא ניסיון לשחזור החוויה של גן שממנה גורש אדם הראשון. אולי הארץ התיכונית הזאת, מלאת היערות, השוכנת לחופי הים, היא אפוא מקום לחיים טובים יותר ואולי לתיקון תרבותי גדול יותר. כשאלוהים אומר לאברהם שעל צאצאיו להתעכב מעט במצרים בגלל ש"לא שלם עוון האמורי עד הנה", אנו לומדים על הקשר של עם ישראל לתיקון האזור הזה ממצבו הקטסטרופלי מבחינה תרבותית. ואולי, כאשר הקב"ה מבקש להחריב את סדום בשל פשעיהם, כשם הוא עשה במבול, בא אברהם כשליח של תיקון, הוא מבקש להחיות בִּמקום להחריב. אברהם מחיה נפשות בכל מקום. זאת אולי השליחות המרכזית שלו, "לעשות צדקה ומשפט". בכל מקום בתנ"ך שבו מופיע הצירוף "צדקה ומשפט" הוא מופיע בהקשר של הצלת עשוקים ודאגה לעניים וחלשים. אברהם רוצה להפוך את העולם לגן עדן, וזו שליחותו הרוחנית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה