תוך וקליפה - ענייניות ופסיכולוגיזציית יתר

שמעתי לאחרונה דרשה על הבדל בין הגויוּת ליהודיוּת. הגוי עושה אבחנה בין האומר לבין דבריו, ואילו היהודי 'אומר דבר בשם אומרו', האומר ודבריו זהים לדידו. הגוי איננו מחוייב לדבריו, איננו מחוייב להטפותיו, ואילו היהודי אינו מוצא כל משמעות בדיבור שאיננו מחייב אותו, בדיבור שהוא לא מיישם אותו בפועל. לגוי ישנה אבחנה בין התאוריה לבין הפרקטיקה, מה שבעיני היהודי הוא זהה. מבחינת היהודי, עפ"י אותה דרשה, המעשים של האדם משפיעים על דיבוריו באופן מכריע. מעשים פסולים מטמאים גם את הדיבורים. הדרשה תובלה כמובן בסיפורים עסיסיים על אריסטו שנמצא מתהולל במקום בטלה וכאשר נשאל על כך אמר; עכשיו אני לא אריסטו! (סיפור שלא היה ולא נברא שהומצא ע"י כתות נוצריות בימי הביניים למטרות אפולוגטיקה).

אומר את האמת, לא אהבתי את הדברים והם לא קרצו לי בכלל מכמה וכמה סיבות. אבל, נזכרתי בגמרא המפורסמת במסכת חגיגה (דף ט"ו:) אודות ר' מאיר הלומד תורה והאומר דברי תורה מפיו של אלישע בן אבויה שיצא לתרבות רעה. הגמרא שואלת איך יתכן שר' מאיר למד תורה מפיו של אלישע בן אבויה, הרי צריך שמורו יהיה 'דומה למלאך ה' צבאות'? והגמרא מתרצת שר' מאיר דרש פסוק ממשלי, 'הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי', מכך שלא כתוב 'לדעתם' דורש ר' מאיר שמדובר ברשעים, ובכל זאת יש לשמוע לדברי חכמתם, ולעשות הפרדה בין דבריהם למעשיהם. בתירוץ שני הגמרא מחלקת בין גדול לקטן, (היינו, מי שיודע להפריד בין הדברים למעשים,  ומי שאינו יודע). לאחר מכן מצדיקה הגמרא את ר' מאיר ש'רימון מצא, תוכו אכל וקליפתו זרק'.

טוב, כבר רואים שההפרדה זו איננה 'גויית' אלא גם 'יהודית'. ר' מאיר במפורש מפריד בין האומר לנאמר. זאת אומרת, שעפ"י דעתו יש משמעות גדולה לדברי חכמה שנאמרו מפי אדם שלא יישם אותם או שבגד בהם. דברי החכמה אינם תלויים במעשי ההוגה אותם אלא בהגות עצמה. כביכול, יש כאן ממד אובייקטיבי מסויים. ר' מאיר טוען שצריך לדעת לעשות שיפוט אובייקטיבי. צריך לדעת להפריד בין דברים נכוחים לבין אומרם ולהימנע מערוב התחומים זה בזה.

אבל, בדעתו של ר' מאיר מובלע רעיון נוסף. מעשי האדם לא בהכרח משפיעים על דיבוריו. הגותו של אדם והרעיונות שהוא מגולל יכולים להיות בעלי אמת פנימית גם אם ההוגה עצמו איננו מושפע מהדברים, איננו מקיים את הדברים. אדם יכול לטעון לצדקתו של רעיון גם אם הוא לא מיישם זאת. הרעיון איננו קשור ליישום בשום פנים. פוגשים כאן לכאורה את הממד הרדיקלי והמבעית; 'יודע את קונו ומתכוון למרוד בו'. אבל, אולי גם, מאידך גיסא, ניתן למצוא כאן את דברי קהלת; 'אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא', לאמור, ניתן לדעת לאן שואפים, מה היא המגמה, אבל לא תמיד מצליחים ליישם זאת במציאות הפרקטית והיומיומית.

עמדות רציונליסטיות שונות ידחו את הדברים על הסף. דומני שניתן לומר שדעת הרמב"ם היא שאדם שאיננו מכריע עפ"י הגות נפשו הרי זה בגלל שהוא לא מכיר את האמת. הרבה בעלי מוסר יאמרו דבר מה דומה לכך, אם אדם אינו עושה את מה שהוא צריך לעשות, זה לכאורה סימן שהוא בפנימיותו ובתוך תוכו לא מודע לכך שזה מה שצריך לעשות. אילו הוא היה משוכנע בכך במאת האחוזים, לא היה לו כל מקום להימנע מכך, הוא לא היה מסוגל להתכחש לחובתו, עצם העובדה שהוא מסוגל להתכחש לכך הרי זה סימן שהוא לא משוכנע ולא כבוש על ידי חובתו. אבל ר' מאיר סבור אחרת, הוא טוען שתתכן הפרדה, יתכן לחשוב דבר מה ולעשות אחרת.

אנו יכולים ללמוד כאן משהו על טיבה של המחשבה. לטעון שמחשבה אמיתית כובשת את האדם, הרי זה לטעון שמבנה הנפש של האדם הוא הגיוני, מתוחם. כאשר האדם משוכנע במשהו, הוא בהכרח עושה אותו, הוא לא יכול לעשות אחרת משום שזו סתירה פנימית. מבנה האדם חייב להיות קוהרנטי, מקביל. ברגע שהוא מלא סתירות מכל כיוון, זה אומר שהעניין לא הגיע לידי מיצוי. לפיכך, חושדים בה תמיד בפעילות של המחשבה, אומרים שהיא לא מחשבה אמיתית אלא רק ביטוי למשהו שהאדם רצה לומר ללא הזדהות אמיתית, עושים פסיכולוגיזציה של האדם, מדברים הלוך ושוב על הסיבות והמניעים הדטרמיניסטיים המתארים בפרוטרוט ובמדעיות; למה האדם עשה כך וכך? מה הניע אותו לומר שהוא חושב כך? וכו' וכו'. המחשבה מאבדת מהר מאוד את תוקפה והופכת להיות כלי בדיקה אחר נפשיותו של האדם והפסיכולוגיה הסבוכה שלו.

גישה כזו היא גישה התוחמת את המחשבה. החשדנות אחר הניסיון לחשוב כה גדולה בגישה הזו, היא תמיד מרצדת מול העיניים, תמיד תופיע במחקרים ובוויכוחים, תמיד יאפיינו את החשיבה הזו, יאמרו, בידענות יתר, מהיכן צצה החשיבה הזו, אלו נתונים חברתיים גורמים לכל חשיבה להופיע, איזה טראומות פסיכולוגיות שוכנות בקרבו של כל חושב וחושב. גישה זו עושה כל הזמן פסיכולוגיזציה, כביכול האמת טמונה באותה פסיכולוגיה, משום שאם אין זהות בין הנפש לבין המחשבה, פירוש הדבר שהמחשבה איננה אלא 'תירוץ' לאדם לעשות מעשים מסויימים, או הבעה הנובעת מִצריכה מסויימת של הנפש.

במובן מסויים, גישה זו מגבילה את אפשרות המחשבה של האדם. האדם חושב רק כשהוא חושב מחשבה 'טהורה', מזוקקת מכל סיג אחר, אובייקטיבית לחלוטין, מנותקת מן ההווייה הנפשית והפסיכולוגית של האדם. חשיבה אמיתית היא רק חשיבה על עצמים מתמטיים. כמה בעיות גדולות קיימות בגישה כזו. ראשית, האם אכן תתכן חשיבה המנותקת מן המטען של האדם החושב אותה? האם חשיבה איננה יוצאת לפועל רק בגלל שהיא נפגשת בהווייתה בעצמים חיים מסויימים? זו אחת הביקורות הפילוסופיות ההיסטוריות הגדולות ביותר, שעד היום לא הגיעה לידי הכרע. האם החשיבה המתמטית עצמה איננה חשיבה של 'אדם' על כל מורכבותו, ולכן היא קונסטרוקציה אידיאלית של ההווייה שלו? אני לא יותר טוב מדקארט, לייבניץ וקאנט בכדי לענות על השאלות הללו, אבל אני לא מחפש לענות על כך תשובה אידיאלית משום שהפואנטה נמצאת במקום אחר לגמרי.

הבעיה היא שעם גישה כזו בטלה לה המחשבה מן העולם, משום שתמיד ניתן לחשוד בה במחשבה, שמא 'שד מתעתע' מסתתר מאחוריה, (כמו ה'שד המתעתע' של דקארט, הוא תמיד נמצא בפוטנציה). והרי המחשבה קיימת סוף כל סוף! (ושוב חזרתי על המהלך של דקארט. עם כל פירכא ופירכא הנובעת מן החשדנות מתגלעת בסופו של דבר הראשוניות האמיתית של ה'קוגיטו', היינו, של עצם המחשבה, אני חושב משמע אני קיים. זהות הקיום והמחשבה זה דבר כל כך פונדמנטלי וראשוני שלא ניתן לדבר כלל אחרת).

גישתו של ר' מאיר שונה מגישה זו ומבהיקה באור חדש, עמוק הרבה יותר. ר' מאיר אומר שמבנה האדם איננו קוהרנטי כלל וכלל. אין קשר ישיר בין המחשבה לבין מעשיו של האדם. המחשבה יכולה לנבוע מן הפעילות עצמה של המחשבה, מן ההיגיון, ואילו המעשים כשלעצמם יכולים לנבוע מממד אחר של הנפש. אין קשר הכרחי בין שני הדברים הללו.

גישה כזו בניגוד לראשונה, מפוכחת הרבה יותר משום שהיא לא מתייחסת אל 'אובייקט' המחשבה, אל 'מה שהיא צריכה לומר', (כאילו אנו יודעים 'מה צריכים לומר' מראש). היא לא מתייחסת אל המחשבה כאל ביקוש תוצאות, אלא היא מתייחסת אל הפעילות של המחשבה, שזו, בהכרח, מעצם טבעה, נפשית לחלוטין. השאלה היא לא מה תוצאותיה של המחשבה, משום שאלו הם אינסופיים, אלא השאלה היא האם קיימת פעילות מחשבתית ובאיזו מידה.

ברגע שהמחשבה מוגדרת כפעילות מחשבתית ולא כתוצאות אובייקטיביות של משהו, אזי הפסיכולוגיזצייה של המחשבה הופכת להיות אבסורדית. אנטי מחשבה. ברגע שמדברים על המניעים של מחשבה ועל התהליכים הדטרמיניסטיים המובלעים במחשבה, הרי זה לבגוד במחשבה, להתעלם ממנה, ולהיתפס לקטנות צדדיות. לפי גישתו של ר' מאיר, פעילות המחשבה כשלעצמה, (ושוב, הקוגיטו, הקיום, האני החושב), היא היא המחשבה. לפיכך, כל פעילות מחשבתית אמורה לדון בצורה עניינית לחלוטין בפעילות מחשבתית אחרת והסטיות לצדדים, הסטיות המנסות למצוא 'מה עומד מאחורי המחשבה הזו' הם סטיות אינטלקטואליות המעידות דווקא על בריחה מהמחשבה.

האדם זה לא דבר הגיוני, ולכן הוא יכול להיות משוכנע במשהו ולעשות בדיוק את ההיפך. הפעילות של המחשבה היא בשאלה, לא בתשובה, לא בניסיון התאמה. המחשבה איננה הזהות שלה עם אובייקט מסויים, כך שהעדר הזהות מטלטל אותה, המחשבה היא תנועה, מאמץ.

בסופו של דבר, המסר של ר' מאיר מתחדד. הניחו את השיפוט של מעשי האדם לבוחן ליבות וכליות, אתם, בני אדם, התעסקו במאמץ שלכם לשמוע דברי חכמה, ולא בפתטיות וביוהרה 'לשפוט' את בני האדם. לא ניתן להיות במקומם של האחרים. איך אומרים חז"ל? –אל תדון את האדם עד שתגיע למקומו. במובן מסויים, האדם אף פעם לא נמצא במקומו של השני ולכן אין לדון אותו אף פעם, אלא, 'הווי דן את כל האדם לכף זכות', זו האקסיומה.

ואני נזכר כמובן בלוינס. הניסיון לנכס את האחר ולהפוך אותו לזהה, הוא הניסיון של הזהה, לא של אחר. מעניין, ואולי יש פה משהו הרבה יותר ממשחק מילים, שאלישע בן אבויה נקרא בלשון חז"ל 'אחר', האחר הרדיקלי. בדיוק כלפיו אומר ר' מאיר את דבריו אלו. מעשיו אינם מעניינים אותו אלא דבריו. משום שלא השיפוט של השני הוא המשמעותי אלא הניסיון והמאמץ להגות דברי חכמה. ר' ישראל סלנטר אומר, הדאגה ל'רוחניות' של הזולת היא הגשמיות שלך, והדאגה לגשמיות של הזולת היא הדאגה לרוחניות שלך.