שירה ותחייה

תניא, אמר ר' מאיר; מניין לתחיית המתים מן התורה? שנאמר; אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה', שר לא נאמר אלא ישיר, מכאן לתחיית המתים מן התורה-

(סנהדרין צא:)

*

המסגרות המסדרות והמאורגנות של ההווייה האנושית, של המבנים החברתיים, של הקודים האתיים, הנורמות הקובעות, המהקצעות, המחטבות, המשרטטות, את המיקומים, ההשתייכויות, האפיונים השונים בהם האדם נמצא, חי, פועל, הן ההווייה הראשונית של כל מחשבה, היצע, הרהור, פעילות וביצוע. האדם שייך, מכיר. הוא יוצא מנקודת מבטו, מבטו שלו, הנקודה ממנו ובעדה הוא חש את שליטתו במרחב הסביבתי, את האחיזה ההדוקה שבינו לבין המציאות. ריאליזם!

את המציאות הוא מארגן, מסדר, מחטב. הוא קובע לה חוקים, רציפויות, קשרים, סיבות. מריאליזם לרציונליזם. המבנה של ההווייה כפי שהוא מופיע בפני האדם הוא המבנה המסודר, המסווג, בו לכל דבר ודבר יש את מקומו, לכל עלה יש עץ. הוא מחשב חשבונות, סטטיסטיקות, אסטרטגיות, והוא חורץ את גורלה של ההווייה כולה, במו ידיו. כאשר העלה מתנתק מן העץ הוא מזהה מרחק, כאשר הוא מתקרב הוא מזהה השלמה. החיים מסודרים. הרשעים לכלא. הטובים לשלטון. העלה לעץ. העץ לשורשים. שליטה. פיכחות. או, בשפתו של לקאן; המרחב הסמלי.

מציאות אוטונומית. ללא אל.

*

האל מגיח אפוא מן הקריעה. ניתוק הרציפויות, ביטול הקשרים, ריפוף החוקים. במקום בו אין לאדם שליטה. מחוץ לחוק. מחוץ לריאליזם. בשטח הריק. במקרה האחד שלצדיק ולרשע, באיוב, בקהלת. במקום זה מופיע האדם כקטוע, כשבר, כפתח, כנהייה לקראת-, כקריאה, כשאלה, כהבעה. אין כל סדר. הרעים בשלטון. הטובים בכלא. ההווייה איננה מאורגנת, איננה מחוטבת, היא זולגת, מתפרצת, משתוללת, עולה על גדותיה.

במקום בו מופיע הקרע שבאירגון, מופיע האל. האל מציץ מן החרך הסמוי של האינסופיות. מעבר לחיטובים. מעבר לסדרים. מעבר למספרים, לרציפויות, לחישובים, לאסטרטגיות. הוא פתאומי. מבליח. קורץ בעינו. מגיע משום מקום. מנוגד למסגרת. הוא מתייצב בעמדת גיחוך. התרסה. אין כללים, אין מוסר, אין סיבתיות, אין נורמטיביות, הכל זולג, שוצף, גועש, מתפרע. בשפתו של לקאן; המרחב הממשי. הצחוק. הנגיעה ב-משהו שאיננו מתכונן ואיננו מסוגל למקם את עצמו במרחב הסמלי. ההבלחה הפתאומית.

מכאן, מציאות אנרכית, מות האדם.

*

ולעצור עם פוקו, זה כאן. רק לאחר מות האל המתרחש במדע העליז ובזרתוסטרא של ניטשה, ורק לאחר מות האדם המאוחר יותר, בסוף המילים והדברים, ניתן לדבר על תחיית המתים. לאחר הקונסטרוקציה של הנאורות, של הרציונליזם, של ההשכלה, של הצו הקטגורי, של האוטונומיה הרציונליסטית של האדם, של אל-טבע השפינוציסטי, מבליחה הדקונסטרוקציה, מות האל, מות האדם.

הישנה רקונסטרוקציה? לא ולא. רקונסטרוקציה תעזוב את הממשי ותשוב למסגרת המחוטבת של הסדרים והארגונים הסמליים. המרחב נותר בדקונסטרוקציה. אבל כאן מבליח ממד אחר. לא שלב, אלא ממד. ממד המופיע כראשוני. אם אפשר, ממד האחרות. לא קומה נוספת, לא גובה, אלא מעבר, מחוץ.

תחייה.

תחיית המתים.

סוף דבר הכל נשמע את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם, אומר קהלת ומסכם. העמידה בממשי, פירושה, השתאות, השתוממות. סימן שאלה. האדם איננו מכונן את עצמו במרחב מוכר מסויים, בהווייה גודשת ומשורטטת. האדם לא נח. הוא פעיל. הוא לא יודע, הוא תוהה, והתהייה שלו היא אינסופית. הוא לא נבלע באדמה מסויימת, במלחמות קדושות, (כמו קורח). הוא לא מובל באמצעות האינרציה של מוות. איזה מוות שיהיה. הוא לא מסמן גבול, סוף, נקודת ציון, נקודת תכלית, כמו הווייה לקראת המוות של היידגר. המוות הוא דווקא פרוץ בעיניו. פתח פעור. משם הוא יכול להחיות את עצמו, תחיית המתים. משם הוא מכונן את עצמו. מן הבלתי ידוע.

*

קריעת הים. שמעתי מידידי אלי שיינפלד; מה שמאפיין את קריעתו של הים הוא העובדה שהקרע נעשה בדבר זולג, נשפך. אין כאן קריעה של נייר, של אובייקט. האפשרות לעצור את הזולג, את המתפרץ, היא הנס. האפשרות להדוף את האינרטי, להעמיד בסימן שאלה את המובן מאליו, את השכל הישר, מעבר לכל שכל ישר, מעבר לכל היגיון, היא נס. מחוץ לטבע, כמו שמציין המהר"ל תכופות. נס שהוא השתאות, השתוממות, הלם. להיוותר במרחב הממשי. בצחוק המתגלגל. צחוק על כל הרצינויות הפתטיות של האנושי.

או אז, מתפרצת לה, השירה, הפואמה, אז ישיר משה, שירת התורה. שירת האזינו. מעבר לכל היגיון, מעבר לכל שכל ישר, ממד הטרונומי. השירה היא הביטוי של הממשי, הביטוי של מה שלא ניתן להסבר מהוקצע, מה שלא מופיע בפני ההיגיון הבריא והשרטוט הרציונלי. השירה היא הבעה. ההבעה בעצמה. הבעה ללא מילים. המילים של הפואמה מסמנות עקבות. הן לא מסמנות מסומן, אלא מסמנות סימון. השירה מתפרצת, מתגעשת, מתפלאת. רק פליאה זו, התגעשות זו, בכוחה לעמוד מול איתן הטבע, התגעשותו של הים. רק זו יש בה כח של קריעת ים. המוכנות לשאול. לתהות. לא להיסגר. לא להינווט. להדוף את האינרציה.

שירה. תחייה. אמונה.