ופעם נוספת; היכן היה אלוהים בשואה?

שוב ושוב, לחרוק פעם נוספת על ציריו של הבנאלי, על גבול המשעמם, ולכרות אוזן לתהיות המוכרות; היכן הוא היה בשואה? היכן הוא היה כאשר היו זקוקים לו לשמור את רגלי חסידיו? האל ה'אמיתי' הלא אינו יכול לתת לרוע כה ברוטלי וכה קיצוני להתרחש! (כביכול רוע קטן יותר אפשרי מצידו---), השואה היא ההוכחה הבוטה ביותר לאפאטיות האדישה של האל, לחוסר התעניינותו בעולם. בקיצור, הדרשות המוכרות, הנדושות. לקחת את השואה ולגוררה לאפיקים משעממים של אכזבה ושל לקיחת הגורל בידיים.

דא עקא, על פאות הגבול הדקיק של הנדוש, מופיעה דמותו של האל המונותאיסטי בעוצמה כבירה, הרבה יותר מן הטריוויאליות הנאיבית של תאולוגיית סחר מכר עסקית. אם כבר אין אנו מבקשים לחפש את האל מבעד לתפקיד פונקציונאלי כשר סיעוד או כעובד סוציאלי, אם אנו מבקשים להיות נאמנים יותר למובן המונותאיסטי המקורי של האלוהות, לראות את האלוהות, לא כקומה נוספת גבוהה יותר מן ההווייה המוכרת, אלא כהווייה ההווה מעבר לכל הווייה אפשרית, לבחון את דאגתו של האל להווייה, את ההשגחה, במובן רוחני שורשי, ולא כמצבו הטוב, -הכמעט אגואיסטי-, של האנושי, להבין את התערבותו של האל בהווייה מתוך המובן האלוהי הטהור שבו, אנו חוזים דווקא באור נוגה המבליח מתוך הבלגן האנושי המשווע של הסיפור הכל כך טראגי; השואה.

משום שכפי שמשתעשע לוינס, האלוהים שניטשה רצח הוא האלוהים שהתאבד בשואה. אלוהים פונקציונאלי, אשר מהותו באה לידי ביטוי בעוצמות האנרגטיות שהוא משחרר כלפי בני האדם, בהתערבויות היסטוריות, בהצדקת צד אחד, הוא אל מטורף ומתאבד. אלא שדווקא אלוהי העבריים הוא זה אשר מניח בפני בני האדם את האפשרות הקוטבית, החדה והברוטלית; הנה נתתי לפניך את החיים ואת המוות, את הטוב ואת הרע, ובחרת בחיים! האדם יוצר את עולמו! אם ברצונו של האדם להרשיע, עד כדי גיחוך, עד כדי העמדתה של האנושות והאנושיות באור חיוור, רזה וטפל, הוא יכול! אין שום כח אלוהי המונע ממנו לעשות כך!

השואה היא ניפוץ התקוות הגדולות שבאנושי, קריסת ההומניזם. האדם ביקש לסמוך על עצמו! על הטבע! לעשות את עצמו אלוהים! האדם ביקש לבטל את הצורך באלוהים, לקחת אחריות על ההכרה, להשתלט עליה, ליצור עולם פנתיאיסטי שפינוציסטי אשר בו האל מומר לטבע, האדם ביקש להפריח את ממד הקדושה ביחס לאנושי, הוא ביקש להבליט את הכח של האדם, הכח האינסופי, הכח היכול לתפוס אחריות כלפי המעשה האנושי, כלפי הצדק. הכח הזה כשל.

האדם אינו יכול לקחת את גורלו בידו. הוא יכול לקחת את החלטותיו, הכרעותיו, מעשיו, אבל לא את גורלו. לנוסס על נס הומניזם אוטופי משיחי, הרי זה לנפץ אותו ברעם לאחר מכן בוולגאריות מושחזת של האגוצנטריות. השואה מבליטה ומוכיחה יותר מכל את האלוהים, לאמור; שום דבר מן המוכר, מן העולם הזה, איננו אלוהי! השואה מנכיחה את אי הערבות שבשום דבר, את ההפכפכיות של האנושי, את ההידרדרות המופרעת והבלתי סבירה שלו, מחוץ לכל היגיון, נגד כל אנושיות.

השואה מנכיחה את האל, משום שהיא מוכיחה שוב ושוב שלא ניתן לסמוך על האנושי, על האסטרטגיה, על התכניות, על ערכי יסוד, על הומניזם, על השכלה נאורה. היא מוכיחה בלהט שאין כל ערבות לשום דבר. וכשאין ערבות לשום דבר, מבליח בלהט אורו של האל, האל האינסופי, המונותאיסטי, זה שמעבר לכל אידיאל אוטופי, מעבר לכל חזון משיחי, באירוניה אלוהית, מביט מלמעלה, ותובע את האדם לאחריות וזהירות.

האל קיים אפוא בקרבם של אותם מאמינים אפסי תקווה, אשר בתווך, בלב העשן האפוף של כבשני המוות, זעקו שמע ישראל. האל שלא מת משום שהוא לא יכול למות. האל הנמצא מעבר לכל מושג, מעבר לחיים ולמוות, מעבר לצודק וללא צודק. אל הקורא לאחריות, לזהירות. העשן המיתמר מעל לכבשני אושוויץ הוא העשן של האנושי העולה באש, ההומניזם הנאנק בין הלהבות, הצו הקטגורי המתמוסס לאפר. ניפוץ כל התקוות. ניפוץ כל האלילים. כל האידיאלים. במקום זה בדיוק, לאחר הניפוץ המשווע הזה, מציץ אורו של האל המונותאיסטי, בהסתר הפנים שלו, בחמקמקותו, בתובענותו, בישירותו.

מעבר לכל נאיביות. מעבר לכל התחכמות.