היי! שחיתות!

אני מבקש להיות אקטואלי יותר מתמיד (זאת בעקבות שיחות ארוכות שניהלתי בימים האחרונים עם כמה מידידיי); אני מדבר על השפה הפופולרית הרווחת כיום בשורותינו, והנעשית, אט אט, לחם חוקינו, שפת ה'שחיתות'.

יותר ויותר, אנו נחשפים לפרשיות 'שחיתות' אצל אנשי צמרת, פוליטיקה ומנצנצים אחרים. מזעזעים אותנו ללא הרף ברגשנות ובצדקנות נוזלת ושוצפת על עתידו של העם, עתידה של המדינה; נשיא הנשלח לכלא, עשרות שרים החשודים בלקיחת שוחד, במינויים אינטרסנטיים, בהלבנות הון, רבנים הנחשפים כשודדים ורמאים וכו' וכו', ואנו, כדון קישוטים מלאי מרץ, מסתערים על הפרשיות הללו בהתלהמות ומקוננים בצדקנות ובזעקות שבר על ה'שחיתות' המציפה את מדינתנו ומוסדותיה, על השבר המוסרי האיום והחולני המתפשט כאבן נגף בכל מקום ובכל חלקה טובה.

אנו נעשים לפתע, שליחי הצדק והמוסר, קולות החוק והיושר, מדקדקים על קוצו של יו"ד, על כל שערה, בוחנים היטב בזכוכיות מגדילות, ומנבאים מן הקתדרלה אוסף נבואות זעם. אנו אוספים פרטים עד לעייפה, עוקבים אחרי שברי תזוזות של 'חשודים', ודואגים להוציא את האמת לאור עולם בכל מחיר. מדשדשים ולועסים, הופכים וחולטים את הנושא מכל כיוון, ודואגים לכך שהחשודים ייענשו בכל חומרת הדין.

אני מבקש לגשת מיד לתהייתי, ללא הקדמות מיותרות; האם השליחות האלוהית הזו שאנו מעטים על עצמנו בהתלהבות כה מלטפת, איננה ביטוי להתלהמות אימפולסיבית החוטטת בנו? האם שפת השחיתות שאנו כה מתהדרים בה, איננה משחיתה אותנו, בסופו של דבר?

דומני שנעוצה כאן בעיה. אנו כל כך מתלהבים לעשות זאת, כל כך מסתדרים עם הצד הנקי, הצחור, הישר והמלטף המזמין אותנו לפתחיו, אנו כל כך זורמים עם הקטע, מצפים בהחבא לכל הזדמנות נאותה בכדי להיות שוב השופר הרועם של הצדק ושל היושר, אנו מתעטפים באדרת משי כה עדינה, כה ענוגה, כה חסודה, זועקים זעקות שבר וקינות אבל על כל צעד ושעל. האם אנו לא אמורים לחשוד במשהו? האם אנו לא אמורים להעמיד בסימן שאלה נוקב את הדחף האימפולסיבי הדוחק בנו בתאווה כל כך אגרסיבית?

כל כך קל לסמן 'אשמים', לסמן את הפושעים ה'אמיתיים', להגדיר את מיקומם. איך אומר חורחה הזקן בשם הוורד של אומברטו אקו; אנו זקוקים לשטן בשביל להאמין באלוהים! הרי קל כל כך לסמן את הצד של 'הרעים', זה מאפשר בחדות יתר לשייך אותנו לצד של 'הטובים', הנקיים, הישרים, הבוהקים ללא רבב, תראו איך מזמינה ומגרה כיום ההצהרה המרתקת 'פוליטיקה נקיה'; אנו קובעים גבולות, משרטטים את המיקומים, את המקומות המתאימים; המושחתים לכלא, הטובים לשלטון.

האם הנהירה ההמונית הפופוליסטית להוקעת המושחתים, לכיכר העיר, לגיליוטינה הקרובה, איננה ביטוי מתלהם לתאווה אימפולסיבית של ההמון לחזות בעשיית הדין עם הפושעים! האם לא מבעבעים כאן רגשות נקם אגרסיביים ולוחמניים המעוניינים לתת לנו את ההזדמנות להתפרק על הראשים האשמים, על אלו ש'באמת מגיע להם'? האם אין אנו מבקשים בכך בסופו של דבר לפצות על החור שיש לנו אישית בכיס? האם אין אנו מוּנָעים מן הכעס והזעם האצור בתוכנו בגלל ההרגשה המעצבנת שעבדו עלינו? האם בסופו של דבר, אנו לא משרתים רק את עצמנו בכל הסיפור הזה?

באמצעות השיח הזה מתאפשר לנו להיות מוסריים בקלות. זה רווח נקי. אנו מתלהמים ונזעמים, מעטים את כל נפח האגו שלנו ואת הדאגה לכספנו ולשלומנו באדרת מוסרית צדקנית, ויוצאים מהעניין מורווחים. כל התלהמות כזו מצד אנשי 'החוק' מזכירה לי, שוב ושוב, את ז'בר הנוקשה בעלובי החיים, את האבחנה המדוייקת של ויקטור הוגו, כאשר החוק עובר את גבולות הצדק, ונעשה למכשיר פתטי 'לשמה' של חשיפת פושעים.

השערורייה המוסרית והטרגדיה הגדולה ביותר תהא התוצאה הרת האסון של התלהמות זו; התאוות האגוצנטריות ורגשות הנקם הבהמיים והשפלים ביותר יהפכו למעשי הצדק הנעלים ביותר! הטשטוש בין אגואיזם ברוטלי וגס, ההתבהמות האימפולסיבית, לבין שאלת הצדק, יוליד את הממזר הגדול ביותר. ההתייפייפות של הקתדרלה הנוקשת בעוצמה על שולחן השופט בגזר דין נוקב ובעשיית צדק מקורי, סופה ניוון וכליה, הידרדרות וכמישה. ימשיכו לראיין 'קרובי משפחה' על מידת הצדק של העונש המוטל על הרוצח, משום שהעונש הזה הוא ביטוי לנקמה ולא לעשיית צדק. נקמה זה רגש בהמי אימפולסיבי המחטט באדם, לא מדובר בצדק. צדק זה מעשה מחושב וזהיר.

אולי זאת עוד ראיה לבהילות הדחופה שבחינוך לחיי עיון ומחשבה פילוסופיים. אני לא רוצה להישמע אפלטוני יותר מידיי, אבל, סוף כל סוף, העיון האינטלקטואלי הישיר והעמוק, הוא היחיד שבכוחו לזהות את הסכנות המבעבעות מתחת לפני השטח, סרוס שאלת הצדק והמרתה בשאלת האגואיזם והנקמה, היא הסכנה הגדולה האורבת לפתחנו! הבה ניזהר! קל להיסחף בזרם הקולח והשוצף של האינרציה הנקמנית ה'צודקת', הקלות הזו דורשת דין וחשבון.