...
מכיוון
שהתיאורים התנכיי"ם למלכות השמים (סליחה על הביטוי הנוצרי) הינם תיאורים מיתולוגיים
במהותם, יש אפוא להיזקק ברצינות לשאלה, האם ישנו הבדל מהותי בין המיתולוגיה
היוונית, המצרית או ההודית לבין המיתולוגיה היהודית?
העירוב
של מושג האל במציאות היום יומית, לא כמציאות מופשטת או כאידיאה אבסטרקטית כפי שהיא
מופיעה במסורות הפילוסופיות המאוחרות, אלא כקיום ממשי בטווח הקרוב ביותר של החיים
הקיומיים והקונקרטיים, מחייבת בחינה יסודית ביותר. במה הציור המיתי של האל
המונותאיסטי, התנכ"י, שונה במהותו מאלים מיתיים אחרים? האם יש כאן רק הבדל
כמותי, תיאורי או סיפורי? האם לא נשנה ביניהם הבדל מהותי ופונדמנטלי? אם כן, מה
פשר המלחמה העיקשת של היהדות בפולותאיזם האלילי? האם אין כאן אלא יריבות מספרית
כמותית בקשר לשליטה המרחבית?
זאת
ועוד, האין העובדה שהאל מעורב בקוסמוס בצורה פעילה, כבורא, כמנהיג, כמטפל, כמשגיח,
כאסטרטג עתידי, כמנחה היסטוריה, כבן שיח וכו', מתנגשת בעוצמה באידיאה המופשטת של
האל, זו אשר עפ"י הרמב"ם וממשיכיו משוללת כל תואר, בלתי נגישה, בלתי
מעורבת? מה אפוא פירוש הדברים בפועל? איך המושג האין סופי של האל חודר לתוככי
הקיום האנושי והקוסמי? המתח העתיק שבין הטרנסצנדנטיות לאימננטיות, בין 'קדוש קדוש
קדוש', ל'מלוא כל הארץ כבודו', קורם כאן עור וגידים מחודשים.
במה אפוא
שונה היהדות באופן מהותי מן המיתולוגיה?
ברצוני
להצביע כאן על כמה הבדלים מבחינה פורמאלית ולנתחם לאחר מכן מבחינה איכותית. ההבדל
הראשון הוא זה הבוקע בצורה בוטה למדיי, היחידות של האל. בעוד במיתולוגיות יש ריבוי
אלים, ביהדות, מלכתחילה יש רק אחד. הבדל שני, הנגזר מכך במידה מובהקת, הוא העובדה
שהאל איננו נמלך או נאבק עם אלים אחרים בכדי לכונן ולעשות את שברצונו, הוא לא האל
החזק ביותר מבין כל האלים, אלא הוא לבדו המחליט, בלי כל יחס לאלים אחרים. החילוק
בין שני ההבדלים הללו הוא אפוא החילוק שבין יחידות לייחודיות, עליה מדבר הרמן כהן
בספרו דת התבונה. ההבדל השלישי הוא שבעוד במיתולוגיות האדם הוא פסיבי, היקום הוא
פסיבי, בעוד שהם כולם נתונים לשליטתם המוחלטת של האלים ולשרירות ליבם, ביהדות,
האדם הופך להיות אקטיבי, פעיל ומכונן.
נתחיל
בפרשת בראשית. האל בורא את העולם, אין כאן כל מאבק על שליטה וניצחון, מה שהאל לבדו
מחליט זה מה שקם ונהיה. באמירה אחת האל מקים עולם ומלואו, אין מאבקים ומלחמות כמו
במיתולוגיה. אחר שנברא כל העולם, היחס הראשון של האל עם היקום, יחס דיאלוגי, הוא
זה שמתכונן עם האדם. אדם הראשון נטוע בגן עדן והוא מצוּוֶה. הוא עובר על הציווי
ומעורר מתח עם האל. קין הורג את הבל אחיו ומשחק מחבואים עם האל. האנושות חוטאת
בשחיתות והאל משמידהּ במבול. האל בוחר בצדיקים; אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן
וכו'. הוא מתגלה לאברהם ומכונן עמו ברית. מתגלה למשה ושולח אותו לשליחות לאומית.
הוא מתגלה לעם באמצעות ציוויים ותורה, וכן הלאה...
כל
ההבדלים מתגלעים כאן בתפרחתם. האל הוא יחיד בעולמו. הוא מחליט מה יהיה ואיך.
הדיאלוג היחיד שהוא מקיים הוא עם האדם. מתכונן יחס של מצווֶה ומצוּוֶה.
מעשיו של האדם ברי משמעות ותוכן. הם קובעים את מהות ההווייה ואת ההתכוונות שלה.
האל מתערב במציאות היום יומית, חובק כל נושא, לאו דווקא אלו הנוגעים אליו, או,
ליתר דיוק, כל נושא נוגע אליו, הוא לא תחום באופן שרירותי בעצמו ובשליטה שהוא
מחצין כלפי תחום מסויים. והנקודה העיקרית; לאדם יש כוח לקבוע, לשנות, לחרוץ גורל.
המושכות בידיו. האדם מצווה להתנהג בצורה מסויימת, הוא לא אפאטי, הוא לא שולי. הוא
מנווט, והאל מגיב למעשיו של האדם. נקודה נוספת, (אותה למדתי מלייבוביץ'), התורה
איננה מתעסקת כמעט במעשיו של האל כשלעצמו, תמיד הנקודה המרכזית היא היחס שבין האדם
לאלוהיו. פרשת בריאת העולם מסתכמת בכמה פסוקים ספורים, ולעומת זאת, פרשת בניית
המשכן, לדוגמא, מכילה הרבה יותר, היא הרבה יותר משמעותית והרבה יותר מרכזית מבחינת
הנפח והתוכן שבה.
הבדלים
אלו כולם כאחד מצביעים על המרתו של המיתוס הקלאסי במיתולוגיה מסוג אחר לגמרי. בעוד
במיתוסים הקלאסיים האדם מופיע כנכנע, כאדיש בפני הכוחות הגדולים ממנו, כיצור קטן
המנסה לרצות את האלים בקרבן ובמנחה, בעוד הוא מופיע כשבר כלי, כאפס, בפני ההווייה,
ביהדות הוא מצווה לכונן, ליצור. ביהדות הכל נקבע על פי מעשיו של האדם, (אני נזכר
ב'נפש החיים' של ר' חיים מוואלאז'ין, שם מגייס הרב את ה'עולמות העליונים' ליצירת
כפיו של האדם ומעשיו, אני נזכר במקביל בקריאה היפהפיה של טקסטים אלו, פרי עטו של
לוינס בספרו 'מעבר לפסוק'), בעת הבריאה האל הוא אבסטרקטי, אפאטי, משעה שנברא האדם
האל נכנס באקטיביות דיאלוגית לתוך התמונה. אדם מונח בגן עדן וחוטא, קין, דור
המבול, אברהם, פרעה, אבימלך, יצחק, הגר, יעקב, י"ב שבטים, משה, אהרן וכו'
וכו', לפתע מופיע האל במלוא עוצמתו, מעניש ונותן שכר, דורש, תובע ומבקר.
ייחודיותו
של האל באה כאן לידי ביטוי קמאי ומלכותי; האל אינו צריך לאחרים ואינו נאבק עם
אחרים. דווקא בגלל הסיבה הזו, הוא שייך בכל התחומים, בכל מקום. אין ריצוי ספציפי,
יש מעשים טובים ומעשים רעים. מכיוון שהאל איננו מוגבל לתחום מסויים כמו במיתוס,
(אל הים, אל היבשה...), אין הוא מוגבל בכוחו וברשותו, לה' הארץ ומלואה, הכל
שייך לו באופן מוחלט. בעלות טוטלית זו מחייבת את פעילות האדם, בעוד במיתוס הוא
נתון בעל כורחו לשרירותיות של האלים הממונים על כוח מסויים בהווייה, כאלו המקצינים
את כוחם זה עד לתכלית, עד שמתנגשים בכוח אחר, ביהדות, האל הוא אחד וייחודי, מכיוון
שכן, אין הוא להוט 'לשמור על כוחו', בכל מקום ובכל זמן מתגלע כוחו בפועל. גם
בהחלטה האנושית הקטנה ביותר.
תרגום
מושגים אלו לשפת המסורת הפילוסופית, תוליד לימים את האינסופיות, שלילת התארים,
בחירה, הלכה וכו' וכו'. מכיוון שבמיתוס האלים מוצגים כ'גדולים', הרי שהניתוח
הפילוסופי ינסה למדוד את הגודל, ומכיוון שבמיתולוגיה היהודית האל הוא ה'גדול
מכולם', בה"א הידיעה, יחיד וייחודי, לו הארץ ומלואה, הרי שהוא מתגלם באדרת
האינסופיות הפילוסופית, כמו גם ה'אחר לחלוטין' של לוינס. דווקא עובדה זו תמסור את
המושכות להחלטותיו המוסריות של האדם, משום שהיא לא מבליטה שום צד שליט בהווייה
יותר מצד אחר, האדם מכונן את הצדדים.
כתבתי
התחלה מזערית בנושא זה. באוזניי מהדהדים כעת בעיקר שתי כתיבות ייחודיות בנושא, אשר
יאירו את עיני הקוראים. הריני ממליץ עליהם בחום:
1. פרנץ
רוזנצווייג בספרו כוכב הגאולה, ספר ראשון, בעיקר מהקטע 'חיותו של אלוהים'
עד סוף הפרק, כמו כן בספר שני ושלישי שם, כדאי לעיין במקוריות המחשבה הכה מפתיעה
שלו.
2. הרב
יונתן זקס בספרו רדיקלית אז, רדיקלית עכשיו, עמוד 45-53 בתרגום העברי של
מנשה ארבל (הוצאת שלם), עמוד 54, ועמוד 74, מומלץ!!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה