יום חמישי, 16 בפברואר 2012

על המעבר ממיתולוגיה לפילוסופיה


א
המחשבה המודרנית, היוותה, ובמובן מסויים מהווה עד היום, אתגר קשה ומזעזע למאמינים ואנשי דת. פריחת הרציונליסטיות והריאליזם, הביקורות הנוקבות של שפינוזה או קאנט והתפשטות השיח המדעי הטהור גרמו לכך שהשפה הדתית ההיסטורית, השפה המשתמשת במושגים אי רציונלייים בעליל, במושגים מאגיים, מיסטיים או מיתיים על ה'קומדיה האלוהית', תשמע ארכאית, פרימיטיבית ואף, לדעת רבים, מטופשת. בשל כך נלחמו תנועות ההשכלה והנאורות השונות בדתות ובמה שהן מייצגות תוך שימוש בטענות הומניסטיות, אידיאליסטיות או רציונליסטיות שונות, בעקבות שפינוזה, נטו לביקורת המקרא על סמך הנחות אלו, לביטול המושג של האינטרוונציה האלוהית בהווייה ובהיסטוריה כפי שהיא מופיעה בתנ"ך, ביטול מושג הנס וביטול תקפותו של החוק האלוהי ה'שמיימי'. אלו, לפי קביעתו של שפינוזה ב'מאמר תאולוגי מדיני' משמשים כאוכל להמון העם, ואולם אין בהם דבר מבחינת התבונה, משום שהתבונה היא 'טבעית' ומכונסת באימננטיות של הטבע, משום כך, על איש התבונה למצוא את אלוהים בתוך הטבע ולנסות לעמוד בצורה המדוייקת ביותר על דברו של הטבע.
טענות מעין אלו נשמעות בבמות שונות עד היום כייצוג מסויים של הנאורות החילונית המבקשת לנוסס על נס דווקא את המיתולוגיה הדתית ולהציגה כמובן של הדת, בצורה זו הם מבקשים לדון את מובנה של הדת בתואנה הטוענת שמכיוון שמיתולוגיה זו והאמונה בה היא כבר 'פסה', זאת משום שהחברה המודרנית 'השכילה' להתייחס ל'דברים כשלעצמם' ולא לדמיון המיתולוגי, אין כל עניין בדת המבוססת על תיאורים אלו.
בשורות דלהלן אבקש לעמוד על פן מסויים של הדברים. אבקש לטעון שתאור זה של המושגים המיתולוגיים הוא מוטעה לחלוטין ולפיכך גם מטעה וגם שרירותי. אבקש להטעין מחדש את השפה הדתית ואת מובנה, להעניק מחדש ביטוי חי ותוסס לשאלות שלה, ולנסות 'לתרגם' את הארכאיות שבשפה המיתולוגית לכדי מובן עדכני.
לצורך זה אבקש קודם כל לנתח את המעבר ממיתולוגיה לפילוסופיה ובפוסט הבא להתייחס אל מובנה של השפה הדתית עצמה.
ב
ובכן, הנקע הוא כאן; מה קרה בדיוק בראשית הפילוסופיה? כולנו למדנו על תלס שלפתע מבקש לטעון שההוויה כולה היא מים או אנכסימנס הטוען שהיא כולה אוויר. הם והבאים אחריהם מיוצגים כפילוסופים הראשונים משום שהם הראשונים המבקשים 'להבין' מה קורה, הם מנסים למצוא את הגרעין, את הנקודה הארכימדית שתבסס את הגיונם ואת שיפוטם, הם מנסים למצוא, מבעד לערמות של הדימויים והייצוגים, את מה ש'אמיתי' 'באמת'.
ואולם, תיאור זה איננו מדוייק בעליל. בכדי לדעת מה 'אמיתי' אין כל צורך ללכת אחורה. מדוע לא ניתן לראות בכוס המונחת לפני או בממשותה של ישותי ודאויות מוחלטות ואמיתיות? מדוע יש צורך לחפש מה 'אמיתי' בכוס המונחת לפני? הלא הכוס ככוס בוודאי אמיתית ומוחלטת, שאם לא כן היא לא היתה כוס, מדוע כוס זו מעוררת שאלה סמויה נוספת המבקשת לעמוד על ה'אמיתות המטאפיסית' של הכוס. כפי שיטענו אלפי שנים לאחר מכן פילוסופים שונים, הוסרל או היידגר, ניתן לגשת אל התופעות או אל ההווייה באופן בלתי אמצעי, ניתן לעמוד על האמיתויות הנוקבות ביותר בעצם הייצוג של תופעה שבאשר היא מופיעה הרי היא 'אמיתית'.
האמת היא שהרצון הראשוני של פילוסופיה איננו להבין. הניסיון לעמוד על ה'אמת' של הכוס איננו אכן נהיר בצורה זו, מדובר ברצון עמוק הרבה יותר, לעמוד על אמת שהיא מטאפיזית, ראשונית, בסיסית, התחלתית. הרקע לרצון זה הוא אפוא הרצון למצוא את המרכיבים כולם, הלא הכוס עשויה מזכוכית והזכוכית מחול, החול מאטומים וכו' וכו' עד שאלות הממשות והקיום וכו' וכו', עד היכן? הרצון לפילוסופיה הוא רצון לעמוד על ה'היכן' הזה, לאן הדברים מגיעים בסופו של דבר, והיכן בדיוק טמון הגרעין היסודי המכיל את ההווייה בכללותה והמסוגל להחזיק בידו את כל המושגים ותתי המושגים הקיימים בהווייה. ז'יל דלז ופליקס גואטרי בספרם הנודע 'מה היא פילוסופיה', עומדים על כך שהרצון הראשוני של הפילוסופיה איננו להבין אלא דווקא ליצור מושגים ולעבד אותם, בשל כך, לטענתם, הפילוסופים הם כשמם, פילו-סופים, היינו, אוהבי חכמה, או ליתר דיוק, ידידי החכמה. הרצון לייצר מושגים הוא רצון לכלול כמה שיותר מושגים וכמה שיותר נגישות או קיצורי דרך ל'הוויות' השונות ולממדים והרבדים המורכבים שלהן. (במובן מסויים טריווייאלי למדי, זאת לכל אלו שביקשו לראות בפילוסופיה דבר מה אינפורמטיבי ונקודת משען אבסולוטית).
כפי שכבר טוען פרנץ רוזנצווייג ב'כוכב הגאולה', הפילוסופיה כולה, 'מיוניה ועד יינה', הינה פילוסופיה של הכוליות, של הטוטליות. מכאן האובססיה הגדולה של ההיסטוריה הפילוסופית לשאלת האחדות והריבוי, הסובייקט והאובייקט, הפרטיקולרי והאוניברסלי וכו'. הפילוסופיה היא ניסיון להכיל, לכרבל את הכל, את כל הממצאים, את כל הנתונים, לכדי אריג אחיד. כאשר תלס מכריז בפאתוס 'הכל מים', הוא מבקש למצוא את היסודות והמרכיבים הבסיסיים והראשוניים הקיימים בהווייה, הוא מבקש למצוא את הטוטליות שתוכל לכסות על כל השאלות, או, במובן מסויים, עניין של פרקטיקה ושל טקטיקה, להשיב תשובה אחת על מאה שאלות.  תלס, ובעקבותיו המסורת הפילוסופית כולה, כאשר שיא זה הוא בפילוסופיה של הגל, הכוללת בתוך הרוח שלה את האחר, מנסים בהרואיות למצוא את הדבר שכולל הכל. מה שיכול לתת הסבר מקיף לכל התופעות כולן, מכאן מתחילים כל הדיונים על המטאפיסיקה על האל ועל הנפש ועל כיוצא באלו. הדגש הוא על ההיקף ועל ההכללה, לא על טיבו של ההסבר.
ג
מה הוא השבר, הקרע, הנתק, השסע, שהתרחש בראשיתה של הפילוסופיה, זה שהניע אותה לשאול בצורה זו ולא להסתפק ב'הסברים' המיתולוגיים? ניתן כבר לומר דבר אחד בעקבות הנ"ל; לא מדובר בתהליך התפתחותי או בניסיון אנושי להסביר, מה שנעשה לאט לאט יותר ויותר רציני עד שהוא הגיע אל השאלות הבסיסיות של המתודה וכו' ובכך יצר מסורת פילוסופית ארוכה. לא מדובר ב'התפכחות' מן ההסברים המיתולוגיים ובהבנה שהסברים אלו אינם מספקים 'תשובות' אמיתיות לשאלות הגדולות. לא מדובר בעיון עמוק יותר ברעיונות, עיון אשר בעמקותו דוחה את 'הנאיביות' של המיתולוגיה.
האבחנה הנ"ל מאפשרת לנו להבין שמדובר דווקא בסוג אחר של עיון, בשאלות אחרות. הפילוסופיה איננה עונה תשובות 'אמיתיות' יותר לשאלות הטריווייאליות, אלא מתעניינת בשאלות מסוג אחר. בעקבות דלז ניתן לקרוא למסורת הפילוסופית ולפילוסופיה; האמנות לייצור מושגים. הפילוסופיה מהווה אתגר לשאלות מסויימות על אודות הראשוניות, הראשית, המטאפיזיקה, הנפש והאל.
מדוע נדמה, אם כן, שהפילוסופיה מתעסקת בשאלת האמת, אם אמיתות יש גם אחרות? זאת משום שהפילוסופיה מתייחסת לכוליות, וההתייחסות לכוליות מחייבת אפוא הכללת כל המושגים הקיימים בניתוח. מכאן המיון הקונספטואלי המיוחס ליוונים ולאריסטו, הפילוסופיה מבקשת למיין, לסדר, לקטלג, ליצור מסגרות ומאפיינים. הפילוסופיה חותרת אל הכל, אל הטוטלי, אל המוחלט. מה שלא מוחלט, טוטלי, ודאי, איננו פילוסופי. (האם הפילוסופיה 'שכחה' בעקבות כך כמה דברים בדרך? האם הרצון לכוליות לא גרמה לה לפילוסופיה להתייהר ולעצור בעמדות מנוחה ותרדמת? אליבא דרוזנצווייג ולוינס- אכן. אבל לא זה הדיון כאן).
ובכן, לא מדובר אפוא באמת עצמה אלא מדובר בשאלת הכוליות ובשאלה של יצירת מושגים, מושגים אשר יוכלו לכרבל בתוכם אוסף גדול ביותר של שאלות ותשובות, של פרספקטיבות ואמיתות. משום כך, יש להבין שהמעבר מן המיתולוגיה לפילוסופיה איננו מתרחש בזירה ההתפתחותית והאבולוציונית כלל וכלל, אלא הוא מעבר 'מושגי', מעבר המבקש לענות על צורך אחר לגמרי. את המעבר מן המיתולוגיה לפילוסופיה לא צריך לחשוף אפוא באמצעות הקשרים הארוגים מזו לזו, באמצעות ההשפעות ההדדיות או האכזבות מן הדרך הראשונה וכו' וכו', אלא דווקא באמצעות פרימת הקשרים הללו, באמצעות הנתק עצמו, באותה צורה בה מבקש פוקו בעקבות בשלאר לבחון את הארכיאולוגיה של ההיסטוריה.
משום כך יש אפוא להפריד בין השיח המיתי לשיח הפילוסופי, יש להבינם בנפרד ובמנותק כשתי קטגוריות המתעסקות בשתי בעיות שונות ופועלות בשתי זירות שונות. זה המפתח. כל עוד הניסיון יהיה להבין ולהסביר את הבעיות הפילוסופיות באמצעות 'תשובות' מן העולם המיתי, הדיון יהיה כושל מלכתחילה ולא יפיק את מטרתו. האפשרות היחידה היא להשתמש בדימויים, באלגוריות ובמטאפורות מן העולם המיתולוגי, ובעיסוק הפילוסופי לנסות לתרגמם לשפה הפילוסופית.
ד
הגורם המקנן באדם הדוחף אותו לשאול שאלות הוא גורם מעצב. מבחינת הניתוח שלפנינו הוא זה שזקוק לליבון ולמירוק. אינני מתכוון כאן להתעסק בהיקף הגדול של העניין, אולם ברצוני לעמוד על כך שבאופן עקרוני האדם הוא יצור מתקומם, יצור שואל, הוא מעוניין להבין, (אולי, עפ"י תפיסות מסויימות, בניגוד לבעלי החיים). השאלה נובעת מניגוד, באדם מתגודדים ניגודים ואנטינומיות ואלו יוצרים בתוכו רעש. רעש זה הוא השאלה. האדם מתמודד עם העובדה שהחיים אינם מאירים לו פנים, או שמאירים לו יותר מידי, הוא מתמודד עם כך שהטוב שלו איננו עולה בקנה אחד עם ההווייה, שיש מתח בין רצונותיו לבין המציאות וכו' וכו', ובעקבות כך הוא מתקומם. הוא מתמרד כנגד ההווייה והוא מנסה להרוות את התמודדויותיו באמצעות המשגה והסבר.
הפילוסופיה מנסה לחדור אל המרכיבים הבסיסיים והראשוניים ביותר בהווייה, בכדי למצוא את הגרעין הפנימי, בו הכל מסתדר באופן מוחלט וטוטלי. זו הדרך של הפילוסופיה להתמודד עם השאלה. היא מבקשת לאפיין, להמשיג, ובכך לחדור לעמקים ולרבדים הרחוקים ביותר הקיימים בהווייה. מן הבחינה הזו היא יצרה את האידיאות, העצם, הקוגיטו, המונאדות, הדבר כשלעצמו, הרוח, האקזיסטנציה, הפנומנולוגיה וכו' וכו', כל אלו הם ניסיונות למצוא את הגרעין היסודי שבתוכו משתוללות כל האנטינומיות והפראלוגיזמים החוטטים באדם.
באמצעות דרך זו הפילוסופיה מעוניינת כביכול לנחם את האדם, להגיש בפניו קרקע מוצקה, מקום מוחלט ובטוח שעליו ניתן לדרוך ללא חשש. האדם סובל סבל אישי ומתנחם באמצעות הכרה בטבעה של ההווייה ובצורתה, באמצעות ההתגמדות של הבעיה שלו לנוכח הבעיה המטאפיזית הגדולה. אינני מבקש לומר, כמו שטוען הפילוסוף הצרפתי לוק פרי שכל הניסיון של פילוסופיה ושל הגות (גם הדתות) הוא להביא גאולה לאדם, אינני יוצא מנקודת מבט קונסטרוקטיבית, כזו המבקשת לעמוד על כוונותיו הסמויות של האדם ועל הדחפים והמוטיבציות המניעות אותו, אלא אני מעוניין בדסקריפציה, בתיאור ההווייה כשלעצמה. ההווייה היא הווייה של שאלות והאדם מתעסק ומדשדש בהם בכל מיני צורות. אחת מהצורות זו הפילוסופיה.
המיתולוגיה, לעומת זאת, איננה ניגשת כלל אל המתח הבוער של השאלה (ובכוונה אינני משתמש במילה קיום או אמת וכיו"ב, אינני רוצה לאפיין, אלא לקטלג) באותה הדרך שהפילוסופיה ניגשת אליה. המיתולוגיה איננה מבקשת לחדור אל הגרעין היסודי של ההווייה, אלא היא מבקשת לתאר את ההווייה באמצעות תיאור המתאים לדימויים של האדם. אם האדם עירום נוכח סבלו, באה המיתולוגיה ו'מסבירה' לו שאל הכוח גבר על אל האהבה, באמצעות ההטענה הזו, ההתייחסות אל ההווייה בצורה דרמטית, חיה ותוססת, האדם מזדהה עם הדברים ומוצא את תנחומיו בהם.
המיתולוגיה איננה הסבר מדעי, באותו המובן שהפילוסופיה קשובה באופן מתמיד לשאלת האמת. המיתולוגיה איננה מתייחסת כלל לשאלה המטאפיסית של האמת, אלא מתייחסת לאספקט התיאורי והתוסס של ההווייה, אספקט אשר מבחינתה תורם לרעם הראשוני של השאלה. מן הבחינה הזו יש לנתק את הדיבור המיתולוגי מדיבור בעל משמעות ומטען 'אמיתי' ומטאפיזי, הדיבור המיתולוגי מדבר על מה שמזעזע את האדם מבחינה תאורית.
מפאת אורך הדברים אני עוצר את הפוסט הזה בליבו, ובפוסט הבא אמשיך לעבר השיח הדתי שבמידת מה מקביל לקטגוריות השיח המיתולוגי. אנסה בעקבות הדברים לנתח את משמעותה האמיתית של השפה הדתית.
...

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

יעקב ועשיו במחרוזת סיפורי בראשית

"וָאוֹהַב את יעקב ואת עֵשָׂיו שָֹנֵאתִי". מילים אלה של מלאכי מקפלים בתוכם פרשנות מסורתית ומדרשית מקובלת לסיפורי יעקב ועשיו. ...