כעלעלי בימים האחרונים בפרשת השבוע, פרשת משפטים, נחשפתי, כמו כל שנה בקריאה זו, לאתגר הגדול שבכינון משפט עברי, יהודי הלכתי. (אגב, אני אוהב את המושג 'הלכתי', הרבה יותר מאשר 'דתי'). נחשפתי מחדש לדיאלקטיקות, לאנטינומיות ולפרדוכסים האופפים אותו, הגודשים אותו עד למחנק. הם זעזעו אותי כתמיד.
מה הוא באמת, אחת ולתמיד, משפט עברי, הלכתי?
אסביר את הבעיה שלי. מבחינה דתית קל להבין את המשמעות של ציווי ריטואלי פולחני. קל להבין באיזה מובן הדת מחוקקת חוקים הנוגעים ברבדים רוחניים שונים בצורה כזו או אחרת, קל להבין באיזה מובן או תחת איזו כותרת מבקשת הדת לצוות על שבת, כשרות או מילה. קל משום שכל אלו, ניחנים מעיקרם באופי פולחני - דתי מובהק, אשר לאורו ניתן להבין את ההקשרים הרחבים של משמעויות רוחניות כאלו או אחרות. אבל במה, משפט, ההסדר הסוציאלי שבין אדם לחברו, מקבל ביטוי דתי משמעותי? וכי הסדר זה איננו שווה לתאיסט כלאתאיסט באותה מידה? וכי הסדר זה מתאפיין בריטואל דתי כזה או אחר? הקטגוריה של משפטים היא קטגוריה חילונית לחלוטין ולו מצד עצם העובדה הטריוויאלית שהיא מתעניינת ביחסים הסוציאליים של החברה, וביחסים שבין אדם לשכנו. יחסים אלו אינם מכילים כל מובן דתי, הם נצרכים למען ההסדר כשלעצמו. אין הם נובעים מאמונה או מהשקפה, הם נובעים אך ורק מתוך הצורך הפרגמטי לסדר, אשר כידוע, בלעדיו, איש את רעהו חיים בלעו! צורך אנושי בסיסי וראשוני.
במילים אחרות; במה שונה, מבחינה מהותית, המערכת המשפטית הדתית מכל מערכת משפטית אחרת? מה העניין המיוחד המאפיין אותה דווקא בניגוד למערכות משפטיות אחרות? האם עצם העובדה שיש לה חוקים אחרים? קנסות אחרים? סנקציות אחרות? האם כל ההבדל בינה לבין אחרות הוא בכך שאלו 'נמסרו למשה מסיני'?
אינני מתכוון להציג כאן שאלה רטורית בעלמא. כל התורה שבעל פה, כל הדיונים התלמודיים, כל ההכרעות והפסיקות של ההיסטוריה היהודית, אינם מסתמכים כלל על מסורת בנויה 'למשה מסיני'. כל הדיונים הללו מהווים אוסף פירות ההגות של החכמים שעסקו בשאלות הללו. אין בדיני המשפט התלמודיים אינפורמציה על מה ש'ניתן בסיני', ישנו דיון ענייני רחב ופורה, כזה היוצר והגובל במו ידיו את דיני המשפטים. במה מאופיין הוא משפט זה? במה הוא תורני דווקא?
נוסף לכך, גם במישור העקרוני, במישור של החוקה, אין כל חילוק מהותי בין המערכת המשפטית ההלכתית לבין כל מערכת משפטית אחרת. להלכה אין חוקה מוגדרת, שרטוט כללי המנחה את השאלות הקטנות. ישנם כללים משפטיים מסויימים, כללים אותם יצרו החכמים בכוחות עצמם, כללים עליהם הם מתדיינים ומתווכחים ויכוחים אינסופיים, אבל אין מתודה ייחודית. יש 'דרשות' מפסוקים בתורה, אולם דרשות אלו אינן מתיימרות לפרש או לייצג, ודאי שלא באופן פילולוגי, את כוונת התורה כשלעצמה, אלא הן דרשות 'יוצרות', מכוננות. (אני יודע שהרבה לא מסכימים עמי על כך, אקדיש לכך בעז"ה פוסט מיוחד בהמשך). על כל פנים, לכאורה אין משהו מהותי המאפיין את המשפט העברי כעברי דווקא. הוא עברי באופן מקרי, לא באופן עקרוני. אז, מה טמון כאן סוף סוף?
אבל, כולנו מכירים את דברי חז"ל שרש"י מצטט בתחילת פירושו ל'משפטים'; ואלה, מוסיף על הראשונות, מה אלו מסיני אף אלו מסיני. ובכן, אני כבר יכול להתנחם בכך שלחז"ל גם כן דגדגה אי נוחות זו. הם מוצאים צורך בהדגשה ייחודית המעניקה תוקף מוחלט, במובן הדתי של המינוח, למשפט היהודי. תוקף הזהה לעוצמה ההחלטית והנוקשה של הר סיני. (וכמובן, הר סיני איננו רק מקום גיאוגרפי אלא בעיקר 'מקום' רעיוני ורוחני. חז"ל אומרים; כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה מסיני, הם מבקשים להדגיש שהר סיני הוא הר נייד ולא סטטי). מה הוא אפוא תוקף זה?
ר' סעדיה גאון באמונות ודעות, מציע אבחנה ידועה בין מצוות 'שמעיות' (פולחניות 'דתיות' במובן זה, כשרות, שבת וכו'), לבין מצוות שכליות. במובן הזה ישנו כביכול סטטוס מיוחד למצוות ה'שכליות', לכאורה בכך שהן אוניברסליות, ולא מצומצמות כביכול לד' אמות של הלכה. במובן דומה מציע הר' שמעון שקופ בספרו שערי יושר הצעה דומה; דיני ממונות שבתורה לא באים לידי ביטוי במובן הדתי הקלאסי, הם מתחייבים מערך אוניברסלי מוקדם, מ'שכל אנושי', כ'תורת משפטים הקדומה לדיני התורה'. ובכן, לדעתם של אלו ועוד רבים אחרים, המשפט העברי הוא אכן אוניברסלי וכללי ולא מצומצם למובן דתי ספציפי וייחודי.
כשלעצמי, אינני יכול לקבל השקפה כזו. היא מנוגדת באופן מוחלט לכל רוח ההלכה. ההלכה מדברת על משפט דתי, פולחני, לא על מערכת משפטית חילונית ואוניברסלית בעלמא, ההלכה מצווה על כך, אם היה כאן רק עניין משפטי, 'שכלי', אוניברסלי, במה התורה מצווה על כך? באיזה מובן בדיוק? מדוע צריך אותה? מדוע דינים אלו מופיעים בשולחן ערוך בקונטקסט הלכתי ודתי מובהק?
שנית, באיזה מובן קטגוריה זו היא 'שכלית'? האם במובן של הכרה אוניברסלית? וודאי שלא! הישנה הכרה אוניברסלית אחידה בענייני משפטים? סוציאליזם, קומוניזם, אנרכיזם, קפיטליזם? מה בדיוק? אין אוניברסליות במשפטים, זה פשוט לא הגיוני (אגב, כמו כל השאלות של ערכים, ראו למשל ערך לייבוביץ'). הרמב"ם למשל, דוחה בשתי ידיים את השקפתו זו של רס"ג (בשמונה פרקים, פרק חמישי), הוא לא מסוגל לקבל אבחנה כזו מן הסיבות הנ"ל. (ואמנם, בדברו על טעמי המצוות במורה נבוכים הוא עורך חלוקה דומה, אולם זו חלוקה קטגוריאלית גרידא ולא מהותית, כמו זו שהוא מביא בשמונה פרקים שם).
אבל, למעשה, דומני שדווקא השאלות הללו מבליטות את ה'יהודיות' של המשפט ההלכתי. לתורה אין חוקה, אין אידיאולוגיה, אין מתודה. פשוט, במקום להציג זאת כתמיהה אני מבקש לראות בכך את המשמעות היסודית של המשפט היהודי. המשמעות של המשפט העברי נובעת דווקא מן האין אשר ממנו היא מבליחה. התורה לא עושה סוציאליזם, לא קפיטליזם ולא אנרכיזם. המשפט ההלכתי איננו נובע מהנחות יסוד, איננו נובע מתמונה מוקדמת, מנקודת מבט, גישה או דרך. המשפט ההלכתי מתפרץ מתוך עצמו, מתוך הקלחת של ההתדיינות כשלעצמה, ללא כל קווים וכללים מנחים.
נדמה לי שאבחנה זו מבליטה את הייחודיות של המשפט כמשפט עברי. זה קשור למונותאיזם משום שזה מבליט את הטרנסצנדנטיות של האל שאיננה מוכלת בכל קטגוריה שהיא. המשפט נובע מעצם העשייה, מן הרצון הקמאי לעשות משפט. המשפט העברי מחל מן הרגישות הבסיסית לעשוק, עני, גר, יתום ואלמנה. הוא מחל מן הרגישות עצמה, לא מהשאלה ה'אובייקטיבית' על צדק אידיאלי ועל חוק או משפט 'נכון', אלא מעצם הזעזוע שבשאלה המשפטית. ברגישות כשלעצמה.
דברים אלו עולים ממש בקנה אחד עם ההגות המשפטית התלמודית. התלמוד המשפטי איננו נובע אף פעם מהנחות יסוד, משאלות של מתודה, איננו נובע מכללים או מהנחיות מופשטות. הוא בנוי על הסברא. הסברא שונה במהותה מן ההיגיון המשפטי האוניברסלי משום שאין היא נובעת ממתודה ספקולטיבית, היא נובעת מן ההתפרצות הספונטנית של צד. היה זה בני לוי שבכמה וכמה מקומות עמד על הסברא כמכוננת בשיפוט ההלכתי / תאולוגי. הסברא היא אבחנה ראשונית; המוציא מחברו עליו הראיה, קביעה שרירותית לחלוטין המבליטה צד משפטי מזעזע ללא כל קשר לשאלה מסויימת של מתודה.
משפט זה, בניגוד למשפט אוניברסלי אחר (אם ניתן להעיז לקרוא לו בשם יומרני זה), איננו משפט הנובע מאסטרטגיה. אין במשפט היהודי כל תחזית אסטרטגית, התעסקות אבסטרקטית בשאלה המופשטת; איך צריכה להיראות המדינה? איזה משפט אפקטיבי בצורה היעילה ביותר למשאבים הכלכליים או לצרכים הסוציאליים של האזרחים? המשפט העברי איננו מכונן אסטרטגיה כלכלית, שיפוטית או מדינית במובן זה, הוא לא מכונן תמונת עולם סוציאלית או קפיטליסטית. הוא לא אידיאליסטי, הוא חף מכל ניסיון הפשטה לעבר המרחב האבסטרקטי של אידיאליזם. יהא אשר יהא.
ומעתה, אם להקביל את דברי רש"י הנ"ל לתיאור זה, הדברים יוארו פלאים. רש"י בעקבות חז"ל מכיר ביחס שווה בין ה'חוקים' ל'משפטים', את שניהם הוא מעטר בכתר 'סיני' המוחלט. יש כאן דימוי מעניין. הגדשה של המשפט, של היחס החברתי, הסוציאלי, במטען פולחני, דתי. ניתוק של פרשת משפטים מן הקונטקסט הבסיסי והספונטני שלה והתקתה למחוז דתי ריטואלי. האין כאן רצון קמאי להטעין את ה'משפטים' ביחס דתי, היינו, יחס אל חיצוניות? אני לא יכול שלא להיזכר בלוינס. לוינס מבקש להבליט לנו אתיקה 'דתית', דתית (לא במובן של ה'דתות' כלשונו של לוינס) בכך שיש לה יחס עם החיצוניות. האתיקה הזו איננה נובעת מן השאלה של ה'כוליות' אלא מן התשוקה לאחר.
משפט השונה בעיקרו מכל משפט הרואה במדינה, בפוליס, ובמנגנונים שלהם, את חזות הכל. משפט שאיננו מוסר את המושכות לידי פילוסופים ו'מבינים' למיניהם כמו המשפט האפלטוני. משפט שאיננו מבוסס על ההנחה של הובס 'אדם לאדם זאב'. משפט שאיננו נובע מן ההתנגדות, האסטרטגיה והרצון לסדר, כמו אצל הגל או מרקס, אלא משפט הנובע מפולחניות, מן הרגישות הבסיסית והיסודית לעשוק, מעצם הרצון לפעול. לא כפתרון גאוני, כאסטרטגיה נבואית, אלא כעשיה מוסרית.
באיזה מובן המשפט ההלכתי הקונקרטי מכיל זאת, באיזה אופן שייך לדבר על משפט תלוש שכזה ומה היא, בסופו של דבר, השייכות המשמעותית של זווית זו לאמונה היהודית (מלבד הרמיזות הקצרות המוגנבות כאן)? על כך ועוד בפוסטים הבאים על משפט עברי.
תודה על הדברים המעניינים.
השבמחקאני מתרשם שהייחודיות של המשפט העברי אינה נובעת מהמונותאיזם ואף לא מן האחרות, ואעז לומר שאף לו מהרגישות לעשוק. היא נובעת מעובדת התבססותה על הסברא, על חפותה מיומרת האסטרטגיה והחשיבה המופשטת. ייחודיותה מסתמנת באופק קמאיותה, בראשיתה הנעוצה בעידן הטרום-פילוסופי. סביר שאם דת פולותאיסטית כלשהי היתה מורישה חוקה משפטית כתובה עד לדורנו, היא היתה דומה בעקרונותיה למשפט העברי.
כפי שציין רודולף שטיינר חשיבתו של האדם בעידן המיתי היתה אימגנטיבית עד שהומרה בהמשגה כך שאני מסכים עם מנחם שהפולותאיזם אכן מאפיין ונתון בתוך תמונה מסוימת בניגוד למונותאיזם. מאידך לומר שהמייחד של המשפט העברי היא הרגישות לעשוק מתקוממת ולא מנסחת אינו כ"כ מדויק. אפשר לכאורה להראות בעולם ההלכה עולם מושגים יחודי שאיננו נובע מרצון לסידור החברה [כבמשפט החילוני]
מחקאך מאידך אינו קשור לרגישות ראשונית. עקרונות כמו כלתה קניינו, לאחר ל', דבר שלא בא לעולם , תנאי מלתא אחריתי וכיוצ"ב ממחישים עולם מושגים שונה בו לקניין ולמעשה הקניין יש ערך מעבר להסכמי ומעבר לפן הרגיש והמתקומם. [רמז מסוים לתפיסתו של הרב סולוביציק אם כי לא מסכים איתה לגמרי]
כשכתבתי רגישות והתקוממות ראשונית לא התכוונתי לסוג של טמפרמנט או סנטימנט קל, התכוונתי להדגיש את הממד השונה של משפט הנובע מתוך עצמו, לא מתוך המערך הכללי של כלכלת ההווייה או הסדר המדיני, אלא מתוך תגובה, בין אם תגובה זו 'משוכללת' בין אם לאו, אין זה נובע מתוך או לשם מבנה סידורי מסויים.
מחקהדוגמאות שציינת מביאות לידי ביטוי דווקא את מה שאני טוען (וע"ז כנראה ארחיב בפוסט הבא שאכתוב על משפט עברי), ניתן לזהות כאן מערכות של הכרעות 'סברתיות' שאינן קשורות כלל לאפריורי משפטי או למצע משפטי או מדיני מסויים. הלא הדוגמאות הללו עצמן, הן אלו שהניעו אותי לומר מה שאני אומר, הרי מזהים כאן סברא, היינו, היגיון משפטי, ה'זורק' לחלל האוויר סברא הדנה בשרירותיות מפתיעה ביחס ל'לאחר ל'' או דבשלבל"ע וכיו"ב, על מה מבוססת סברא זו? הלא אם יש כאן היגיון זה אמור להיות מובנה באופן סדיר ביחס לשאלה איך אנו חושבים שצריכה להיראות ההווייה והסדר המדיני אם לא זה לא הגיוני, ודווקא רואים כאן יחס שאיננו נובע מכך, אלא נובע מהיגיון 'באוויר', היגיון זה מביא לידי ביטוי את מעמדה של הסברא ולא השיטה כמכוננת.
במובן הזה יש קירבה מסויימת לפולותאיזם משום שגם הוא ראשוני ולא מושגי או טוטלי, אבל כפי שציינת אין זה דומה משום שלפולותאיזם ישנה תמונה בתוך ההווייה, בניגוד למונותאיזם הטרנסצנדנטי, ואת החילוק ביניהם אני רואה בעיקר בעובדה שהפולותאיזם הוא 'נכנע' משום שהוא עוסק יותר בדסקריפציה מאשר בכינון ויצירה. עם זאת ברור שיש ביניהם מכנה משותף מסויים.
תודה.
הערתך מעניינת ומפתיעה ובמידת מה אף צודקת לגבי כוונתי. בכל זאת לא הייתי מנסח זאת בצורה זו. ואינני חושב שישנה נקודת השקה מסויימת בין הדברים לבין משפט פולותאיסטי, אם אכן היה אחד כזה. הפולותאיזם הוא מאפיין, על אף שהוא לא משתמש בהמשגה פילוסופית, המונותאיזם לעומתו איננו מאפיין דבר משום שהוא מכיר בטרנסצנדנטיות אינסופית. הדגשתי זאת בדברים ולכן גם הדגשתי את העובדה שהיא נובעת מן הרגישות לעשוק, זאת משום שרגישות זו איננה מנוסחת אלא מתקוממת. עם זאת, יש בקמאיות הקדם פילוסופית הזו דבר מה משותף. זו הערה באמת מעניינת.
השבמחק