ברמת העיקרון יש להבחין בין שני מישורים כאשר אנו מבקשים לדון על הנהגה וחוק. החוק הוא כללי, ציבורי, ומשום כך הוא מתעסק -כך או כך- בשאלות המוטלות על הכלל. ומאידך, ישנו האספקט הפרטי, האינדיווידואלי, זה העוסק בפרטנות יתר בהכרעות המוסריות או האינטלקטואליות של הפרט. חלוקה זו די ברורה. בדרך אגב ברצוני להוסיף, (-דיבור על נושא זה יוקדש לבמה אחרת-), שבאופן כללי, ניתן לאפיין בצורה גסה ושטחית את החילוק שבין הדתות לבין המדינה ביחס לשני אספקטים אלו. בעוד שהגופים המדיניים מתעסקים בשאלת הפוליטיקה, היינו, באספקט הציבורי, הדתות, באופן כללי, עוסקות בהנהגה של הפרט. אולם, אבחנה זו דורשת ניתוח מעמיק יותר שלא כאן מקומה.
כאן רציתי לגעת באבחנה אחרת, נסתרת. בקשר לחוק אנו יכולים לזהות שני מצבים שונים, את מצב החקיקה עצמו מחד, היינו את פעולת החקיקה, כינון חוקה, חוק המסור לשופטים, דיינים, פרלמנט וכדומה, ומאידך, ישנו מצב החוק עצמו, היינו, עובדת היותו, עובדת היותו מחייב, (החילוק בין 'חקיקה' לבין הקטגוריה הכללית של משפטים). גם תהליך החקיקה וגם מצב החוק נתונים לדיון, אלא שהם מכילים דיונים מסוגים שונים לחלוטין. ביחס לחקיקה דנים אפוא בשאלות אתיות, מוסריות, פוליטיות ופרקטיות ראשוניות, ולאור עיון מופשט באידיאות אלו באים למסד אותן לכדי חוק פורמאלי ומהוקצע. ואילו, לגבי החוק עצמו שייך הדיון היישומי, ההיקשי, הפרשני, אשר מפעיל את החוק הלכה למעשה. (ואינני נכנס לשאלה הפרשנית או היישומית עצמה).
אבחנה זו הניעה אותי בכדי לגשת לעניינה של תורה שבעל פה. אמת הדבר שהתורה מסורה לחכמים ושהם אלו שקובעים את הדינים עפ"י הגיונם ושכלם השיפוטי, אולם החקיקה עצמה, הדינים הקמאיים של התורה (אינני רוצה לומר החוקה), היא קבועה ועומדת. דיני שבת נחקקו בסיני (או איפשהו, זה לא כ"כ רלוונטי), ומשם ואילך עוסקים חכמי התורה בהשוואות והיקשים, פרשנויות ויישומים ברובד המשפטי. העירוב של שני התחומים אינו עולה יפה. חכמים מעולם לא התכחשו להלכה אלא רק 'הסתדרו' עמה. הראיות לכך הן רבות, וזו, אגב, גם טענתי נגד הרפורמה, במישור ההיסטורי, הרפורמה טוענת שהיא ממשיכה את היהדות במובן ההיסטורי על סמך הטענה שתורה שבעל פה היא כל כולה רפורמה ושהקביעות ההלכתיות נעשים עפ"י השיקולים הספציפיים של העוסקים בשאלות, טענה זו איננה היסטורית משום שהדיון בתושבע"פ, ולו יהא הדיון ה'רפורמי' ביותר, אינו אלא ברמה המשפטית הנ"ל ולא ברמת החקיקה. החקיקה היא קבועה לחלוטין וכל מה שמשתנה זה היחס המעשי, הפרשני והעיוני.
הנקודה שרציתי להדגיש בשורות אלו ושהעירה את תודעתי, ניצנצה אגב עייני בגמרא המפורסמת במסכת מכות (ז.), 'ר' טרפון ור' עקיבא אומרים אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם, רשב"ג אומר אף הן מרבין שופכי דמים בישראל. ובגמ', היכי הוו עבדי? ר' יוחנן ור' אליעזר דאמרי תרווייהו, ראיתם טריפה הרג שלם הרג? אמר רב אשי, אם תמצי לומר שלם הוה, דלמא במקום סייף, נקב הוה!...'.
ראשית, היגד זה הוא אנטי חוקי בעליל. לקבוע מראש שלא היה נהרג אדם מעולם זו הטיית המשפט בתואנות חיצוניות, שופט טוב אומר שהוא מבקש לבחון את הדברים בצורה אובייקטיבית, אבל מעולם לא יאמר שהוא יטה את הדין מלכתחילה לכף זכות, (ואכן ישנם ראשונים ההמומים מתעוזה זו שניסו למתן אימרה זו פחות או יותר, ראו בריטב"א למשל, אבל פשט הדברים איננו משתנה), ה'תירוצים' שהם משתמשים בהם כתואנות הם אכן כאלו שאינם יכולים לחייב משום שאין כל דרך להוכיח כך או כך. אז ברור שישנה מגמה מסויימת שלא לחייב אנשים במיתה וזאת באופן עקרוני ומוצהר. איך ניתן להבין זאת בהיגיון מוסרי של חוק?
האבחנה הנ"ל משמשת לנו ככלי הבנה בסוגיא זו. הרובד של החקיקה הוא רובד אידיאלי, מבחינה אידיאלית אדם זה חייב מיתה ולא ניתן לזכות אותו משום שברובד זה החקיקה היא מוחלטת ועניינית. לעומת זאת, כאשר הדיון עובר למישור הריאלי כבר לא מתעסקים בחקיקה אלא בהכרעה מעשית. הכרעה מעשית מתחשבת ביחסים שלא נמדדו ולא יכלו להימדד בעיני החוק כשלעצמו (וזה כבר קשור לאבחנה הראשונה בין חוק ציבורי, פוליטי, לבין המישור הפרטי החשוף לרבדים אחרים). במישור הריאלי השופט או האדם המכריע צריך לשקלל בשיקולו נתונים השונים מן הזווית האידיאלית, נתונים המסוגלים לבוא לידי ביטוי רק במישור הריאלי והמעשי.
יש להדגיש שמה שבא כאן לידי ביטוי הוא ששני הרבדים הללו הם הכרחיים ולא ניתן להתעלם מאחד האספקטים, האספקט האידיאלי מגלם את מהותו של החוק, את הקטגוריות המוחלטות שלו ואת האבחנות שהוא יוצר, (במובן עליו מדבר הרב סולובייצ'יק ב'איש ההלכה'), אספקט זה הוא הכרחי בבחינת מובנו של החוק, ומאידך, קיים האספקט הריאלי, שבהרבה פעמים הוא מנוגד לאספקט האידיאלי לכתחילה משום שהוא מתחשב בקטגוריות וברבדים אחרים לגמרי הדנים בשאלות יישומיות, הקשריות, שאלות הנתונות לתוך הקונטקסט הספציפי שבו הן מופיעות. מן הבחינה הזו ר' עקיבא ור' טרפון מגיבים לאתגר הגדול של יישומיות החוק. הם מדגישים את ההיבט הריאלי שלו השונה במוצהר מן הרובד האידיאלי שלו. ברובד הריאלי אין להמית אנשים, אפילו אם החוק באופן אידיאלי מחייב כך, (זכרו, אגב, על איזו תקופה אנו מדברים...), משום שהחוק האידיאלי איננו מתחשב בהוצאה לפועל אלא בקטגוריה הקונצפטואלית. ישנם כאן שני מישורים הבאים לידי ביטוי בשני אופנים שונים ובשני הבעות שונות. החידוש שלהם (או ליתר דיוק; ההכרה שלהם, התודעה שלהם),הוא שאין לערבבם זה בזה.
נקודה נוספת; על אף האבחנה המחודדת הזו, ההפרדה בין המישור האידיאלי למישור הריאלי (ושוב יש להזכיר בהקשר זה את אבחנותיו של הרב סולובייצ'יק, ראו למשל 'מה דודך מדוד', וכמובן, איש ההלכה), אין היא מאפשרת חירות אימפולסיבית (במובן השרירותי). הם לא יכולים לטעון שהדין הוא רק במישור האידיאלי אבל במישור הריאלי אין לו כל משמעות. ישנה עדיין זיקה הדוקה לאידיאלי אף ברמת ההכרעה הריאלית, וזיקה זו מצריכה את ה'תירוצים' שלהם (טריפה, נקב וכיו"ב), זאת אומרת, שבאופן דיאלקטי למדיי, הם מכירים בחדא מחתא באיסור הריאלי להמית אדם, ובחובה למסור דין וחשבון כלפי המישור האידיאלי. לא ניתן להתחמק ממתן תשובות, משום שהמישור האידיאלי בא לידי ביטוי מעשי, (בעצם כך שחייבים למסור לו דין וחשבון).
וכאן אני מעוניין להדגיש את האבחנה האחרונה העולה מעיון זה. ראו באיזו קלות מצליחים ר' עקיבא ור' טרפון להכריז על אקסיומה זו! מה שבעולם המערבי היה מצריך מהפכות גדולות, שינויי תרבות ומנטליות ומרד עממי, בא לידי ביטוי באמירה ובפסיקה הלכתית קלה. דווקא החלוקה הזו, (שלא מחודדת דיה מחוץ לעולם היהודי), מביאה לידי ביטוי את החוסן המוסרי הנוקב הקיים בהלכה. כאשר רוצים לשנות הנהגה מסויימת בהווי ה'חילוני' שלנו אנו מסתבכים בעודף של בירוקרטיות ופרוצדורות מדכאות, מזעזעים את המדינה על שינוי חוקה או חקיקה פרלמנטרית וכו' וכו'. בעולם ההלכה אמירה קטנה מכילה עולם מלא של הכרעות מוסריות.
ובכן, דווקא חוסנו של החוק, המחוייבות המוחלטת שהוא תובע, החיצוניות שלו, ההבעה ההטרונומית שלו, היא זו המאפשרת לאבחן ולחדד את החילוק שבין המישור האידיאלי למישור הריאלי, ומשום כך היא מאפשרת קלות וחירות מוסרית ברמה גבוהה הרבה יותר מאשר זו הנובעת מחקיקה אנושית אוטונומית אשר בה כל שינוי ותמורה בשיקול המוסרי המבקש לבוא לידי ביטוי, מחוייב להימרק תחת גודש של פרוצדורות וניסוחים קונצפטואליים. בעולם ההלכה אינך נתקל אלא בדין וחשבון אידאי שאתה מחוייב לספק למבנה המהותי של החוק. אין ספק שבאה כאן לידי ביטוי אחת החירויות המוסריות הגדולות של עולם ההלכה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה