המלחמה של חנוכה

שוב ושוב אנו שומעים דרשנים היוצרים סכֵמוֹת מוחלטות ובנויות מראש, שלל אבחנות בין 'תרבות יוון', 'חכמת יוון', לישראל ולתורה. מדברים על ניצחון של עם ישראל על 'תרבות המערב'; על 'הפילוסופיה'; על ה'לוגיקה'. מדברים על כך שהבלתי רציונלי של האמונה גבר על הרציונלי של ההיגיון; על פחיתות האמונה היוונית הבנויה רק על ההיקש, הידע והמישוש, לנוכח החכמה היהודית הבנויה על 'הבלתי ידוע'; על האמונה באלוהים במקום האמונה בטבע ובמדע; ועוד כהנה וכהנה פנינים. ואנו כמובן שומעים את הדרשות הנוצריות שהיו בפיהם של כמה כמרים בּוּרִים מימי הביניים על אריסטו שבבית בושת 'הוא לא אריסטו', (כרגיל, את ה'חוכמעס' האלה מאמצים אצלנו כמה מאות שנים בפיגור), על כך שאריסטו הוא 'יסוד הכפירה' והוא גם יסוד ה'חכמה' בלי מידות ובלי מחויבות להתנהגות אישית מוסרית. ועוד ועוד מרגליות לרוב...

מה שמגוחך הוא שהפנינים האלה נוטפים בדרך כלל מאותם אלה שמעולם לא פתחו ספר יווני בחייהם, רק שמעו על השם של 'יסוד הכפירה' אריסטו, (שהרמב"ם טעה אחריו), או ממתוחכמים יותר שרִפְרְפוּ בספר אחד או שניים כדי ללקוט ולגרגר טיעונים מטיעונים שונים. [אמנם, פעמים רבות נעשות אבחנות מהותיות ופנימיות יותר על ידי הוגים ופילוסופים רציניים (כל אחד בסגנונו, פסקל, ליאו שטראוס, בני לוי, ועוד הרבה, כל אחד בסגנונו הוא), אולם אבחנות אלה הן פילוסופיות יותר במהותן, (כמו גם סכמטיות מידיי), ונקצרות מהר מאוד כשלל רב בידי המון טורף וזולל שחווה מלחמת חורמה עם יוונים משלהם].

ובכן, חנוכה אינו חג של ניצחון על כל זה, ובחז"ל אין זכר ל'הגיגים' מזן זה. אנו אומרים "על הניסים" ולא מקשיבים מספיק. המלחמה של החשמונאים ביוונים נולדה מתוך התקוממות נגד האימפריאליזם היווני שכפה את העם היהודי להפסיק לשמור את התורה. הם כפו את היהודים להפסיק לשמור שבת; להפסיק לָמוּל את בניהם; להפסיק ללמוד תורה; להכריז שאין להם חלק באלוהי ישראל. הם השתלטו על בית המקדש, טימאו אותו, הכניסו לתוכו פסלים ואלילים ותבעו עבודת אלילים והשתחוויה לחזיר מתוך רצון לדכא את העם היהודי ולהשתלט על אמונותיו ועל אורחות חייו בכוח. זה, ולא שום דבר אחר גרם למרד החשמונאים.

אף לא מדובר ביוונים, מדובר ב'מתייוונים'. מדובר בממלכה הסלואקית שמוֹצָאָהּ בכלל בסוריה אלא שהייתה תוצר של התרבות ההלניסטית, שנים רבות לאחר כיבושיו היווניים של אלכסנדר מוקדון. אנטיוכוס הרביעי שגזר את אותן גזרות בלתי נסבלות על היהודים, הוא זה שקומם את המרד החשמונאי. לגזירות אלה אין שום קשר ליוונים המקוריים שהיו ידועים דווקא בַּמתינות שלהם, בחופש שהם היו מעניקים לדתות אחרות ובאווירת הסובלנות היחסית שהיו מַשרים, (עד היום אנו מנסים להבין כיצד המתייוונים הללו סטו כל כך מן הדרך היוונית). דורות של התייוונות בעם היהודי ושל התבוללות תרבותית, כמו גם דורות של השתלטות הסגנון היווני על המקדש בירושלים ועוד, לא הביאו לידי מרד. המרד נולד רק כאשר הייתה 'שעת שמד', כאשר יהודים לא הורשו לקיים את התורה. כאן התחילה מלחמה.

כלל לא היה מדובר בפילוסופיה, מאן דכר שמָה. אף לא היה מדובר בשאלה של התרבות היוונית הספורטיבית והאולימפית. מדובר היה במתייוונים מזן נחות וברברי, חסרי אינטלגנציה, שביקשו להשליט את האלילות, את הברבריות, את האגרוף, בשם האריסטוקרטיה היוונית כביכול. כל מי שיש לו יד ורגל במינימום של פילוסופיה יוונית יודע שהפילוסופיה (אם אפשר לקרוא לה בשם כזה) נלחמה בכל הבוץ הזה. היא נלחמה באלילות, נלחמה בברבריות העממית הזאת, היא נלחמה למען האתיקה והמידה הטובה, למען הסובלנות (ברוח אותם ימים). מי שדפדף ולו במעט את ספריו של אריסטו יודע היטב שאריסטו ביקש את הטוּב, את הצדק, את היושר. ושסיפורי בַּדים הנמכרים במנזרים מסיונריים עתיקים על אריסטו 'הפילוסוף' בהנגדה לאריסטו של 'החיים' אינם אלא קשקוש והזיה. אך את הרבה לא מעניינת המציאות, מעניין יותר המדע הבדיוני. שהרי, 'ה'פילוסופיה היוונית הייתה דווקא האופוזיציה לכל הסגנון היווני שנגדם לחמו החשמונאים, והחשמונאים (שהם עצמם היו מושפעים מן התרבות ההלניסטית) לא היו כלל במלחמה עם הפילוסופיה היוונית, אם כבר להפך. זִכְרוּ שיוון העתיקה, בזמנו, הוציאה להורג את סוקרטס, מורה הפילוסופים, באשמת קלקול הנוער.

אבל ההיסטוריה עצמה מעולם לא עניינה את הדרשנים הפופולריים שביקשו מאז ומתמיד ליצור מלחמות מהותניות בינם לבן הצל של עצמם. בוודאי שלא הפילוסופיה.

***

במובנים רבים נס חנוכה מסמל את ההפך מכל זה. הוא מסמל את המאבק לשמירה על הבית, לשמירה על אורח החיים. נר איש וביתו, היכולת להאיר מן הבית, היכולת לשמור על המרחב הביתי, של המסורות והמנהגים, נגד האימפריאליזם הכובש. נר חנוכה מהווה את העדות האנטי לוחמנית הגדולה ביותר. הוא מבקש להאיר מתוך ביתו אל רשות הרבים לפרסם את הנס. הוא צנוע, עדין.

חנוכה הוא חג שבו מבטאים היהודים את רגשות השמחה שלהם, ההלל והודאה, על כך שהם יכולים לפעול בשטח משלהם, הם יכולים לשמור מצוות כאוות נפשם, והם מוכנים גם להיאבק על כך, מעטים נגד רבים וחלשים נגד גיבורים. העמעום והטשטוש של ההודאה הספונטנית הזאת, היפהפייה הזאת, שמקורה ממקום של רוויה פנימית, על ידי ניסיון ליצור דווקא מלחמת אידיאות כוללת, הוא יבש וחסר טעם. לא רק בגלל שאין מלחמה כזאת אלא גם בגלל שזה מלמד על רָזוֹן של אמונה יהודית.

אמונה יהודית רוּויה ומלאה בעצמה איננה זקוקה לפירוטכניקה המגלומנית הזאת. היא לא מעוניינת להפוך למגדל בבל. אין שום צורך ביצירת 'מלחמת אידיאות' מיותרת. אמונה יהודית מלאה ועשירה באה לידי ביטוי באמונה באלוהים, בקירבה לאלוהים, בהשתייכות להיסטוריה לאומית ודתית מסוימת, בשמירה על אורח חיים של ברית עם הקב"ה, תורה ומצוות. בכל אלה יש די והותר לבעל נפש רחבה. האם אין הניסיון להדגיש את המקוריות שלנו על פני האחרים בניסיון ליצור חידודים מפולפלים וסכמטיים מלמדת על רזון אמוני?

התורה איננה מאוימת מן המדע, להפך. המדע חושף מנקודת מבטו את עולמו היפהפה והמורכב של הבורא. לתורה גם לא הייתה בעיה עם הפילוסופיה. הפילוסופיה מייצרת את הטוּב ואת העומק שבצפונותיו של האדם ומחשבותיו. נכון, תמיד היו חכמים שנטו להתרחק מהעולם הזה, לפעמים כי ראו בכך בזבוז זמן ולא תועלת, ("לא יום ולא לילה"), ולפעמים בגלל שחשו שמבחינה פסיכולוגית ותרבותית הדברים הללו יכולים לדחוק לפינה את הנפש הסוערת של המאמין.

ברי, אין כאן ניסיון לטשטש כל הבחנה והבדלה, תהיה זאת סתם שגיאה לא טובה. היהדות בוודאי מציעה דרך משלה לקרבת אלוהים, להרגשה בנוכחותו של אלוהים, מחויבות לתורה ולמצוות, שלא תמיד עולים בקנה אחד עם היומרות האוניברסליות של המדע היווני. חז"ל סיכמו זאת במילים פשוטות: "חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין". המילים הללו אומרות דבר פשוט: תאמין, תתמסר, לתורת ה'. יש בה רב. אל תתמסר לתורה אחרת, שונה. אולם החכמה היא אוניברסלית, היא אנושית, מלחמה בה היא מלחמה בעולמו של האל. תתמסר לה, תאמין בה.

נכון, ניתן לדבר במישור רחב על ההבחנות הקיומיות בין חיי 'יוון', תרבות המערב, לבין חיי היהדות. לא כ'מלחמת אידיאות' הגליאנית, אלא פשוט כהבחנה וכמיון. התרבות המערבית חיה במושגים אוניברסליים מוחלטים, היא מבקשת את הידע, את ההבנה, את החשיפה, אולי גם את האותנטיות האינדיווידואלית ואת האסתטיקה, ואילו היהדות פועלת במישור אחר, היא פועלת במישור של קירבה מוחשית לאלוהים חי, קירבה קיומית, ברית ממשית, תורה ומצוות, לאומיות אזרחית דתית. מדובר בוודאי בהבחנה חשובה, אך לא ב'מלחמה'.

דרשנים המבקשים לעורר מלחמות תרבותיות חובקות עולם מציפים על פני השטח חשד מְצַעֵר. אולי ליהדות ימינו אין מספיק פנימיוּת בכדי להזין את עצמה מעצמה. היא זקוקה באופן אובססיבי לזריקות עידוד ותמריץ מן ההשוואות לאחרים: 'הם', 'הגויים', 'היוונים', 'הרשעים', 'החילונים', כל ה'אחרים'. היא זקוקה לעידוד עצמי בדמות יצירת מהוּיוֹת 'אחרות' מנוגדות כדי להרגיש טוב. כאשר בני אדם שייכים לַספֵרה של המלחמה, של המאבק, של ההתנצחות, של מצב החירום, הם חשים שיש להם שליחות, הם מתמלאים בְּפַּתּוֹס ובוורידים אדומים. הם לא חיים באופן 'סתמי' יהדות בנאלית, אלא הם חיים 'מלחמת אידיאות' חובקת עולם, מלחמה קשוחה שבה יש טובים ויש רעים. סימון האחרים כרעים תמיד מועיל להפיכתנו לטובים.

כל זה מסמן את ההפך הגמור מחנוכה. חנוכה הוא החג של הפנימיות, של ניצחון האור הפנימי, ניצחון המקום האישי, הנחישות והחיוניות של תורה משמעותית בעלת רלוונטיות מסדר ראשון. זאת המלחמה של החשמונאים באלה שמעוניינים לבטל את הקול הפנימי הזה. אולם בימינו עלינו לחשוד חשד סביר שמרוב שאנו מרגישים טוב, אף אחד משמעותי לא מאיים עלינו, אנו חיים במדינה שלֵווה יחסית, עם המלחמות הפנימיות שלה, מחויטים באופנת יוון מעודכנת, רוכבים על גבי טכנולוגיה יוונית מפוארת, נושמים מרחב תרבותי יווני בכל פינה, אנו מרגישים צורך בריענון חפוז ומלאכותי בדמות הקצנה והחרפה של מלחמת אידיאות שתנציח את הפער כדי שחס וחלילה לא יטושטש. ישנם הרבה שמסרבים לקבל את השלווה ואת העולם 'הרגיל', הם זקוקים למאבק מתמיד, למצב חירום בלתי פוסק. (אורוול ב1984 עמד בצורה יפהפייה על הצורך במלחמה ובמאבק תמידי, גם אם לא נגד אף אחד, הצורך בהימצאותו של שטן מעבר לנהר, בכדי לתחזק את האידיאולוגיה).

נס פך השמן הוא הנס שלנו. הנס של המועט המכיל את המרובה. אי הצורך במרובה, "כי לא מרובכם חשק ה' בכם", זה הסימן לניצחון פנימי, משמעותי, מהותי, קיומי, על פני ניצחון מלאכותי של 'אנחנו נגד כולם'. חג החנוכה קורא לנו לריענון דווקא בתחום הזה!