הלכה של תוכן למול הלכה של פסקנות

ההיסטוריה היהודית ההלכתית בנויה לכל אורכה על ציר של שני זרמים: מחד, עולם ההלכה העיוני, מאידך, פסיקת ההלכה המעשית. ההבחנה הזאת נובעת מכך שלעולם ההלכה יש שני ממדים שונים הבאים בה לידי ביטוי. הממד האחד הוא הממד של 'רצון ה''. השאלה מה הקב"ה רוצה מאתנו? מה הדרך שהוא מתווה בפנינו? מה המושגים המתנהלים לאור נוכחותו? שזה נושא שנתפס כנושא 'תיאורטי' יותר, מכיוון שהוא קשור לשאלות של הבחנות מושגיות, הוא מתווה 'דרך' בחיים, 'תמונת עולם' וכו'. הממד השני הוא הממד הפרקטי, זה הקשור לשאלות המאוד ספציפיות ונקודתיות: 'מה עלי לעשות'? 'אסור או מותר'? ממד זה אינו קשור כלל ל'הלך הרוח' של ההלכה, אלא הוא קשור למעשה הטכני. מותר לאכול או אסור לאכול? מותר להדליק או אסור להדליק?

לממד הראשון, העיוני, יש תשובות מורכבות, פנימיות, כאלה החושבות על המושגים עצמם, על המשמעויות והתכנים של ההלכה. לממד השני, הפרקטי, חשוב מאוד הקיצור, אי הנימוק, המילה הנחרצת. אסור; מותר; כן; לא; עניין; קולא; חומרא; וכן הלאה. הממד העיוני עסוק בטעמי המצוות, בדיון התלמודי, ובשאלה של 'רוח הדברים'. הוא עסוק גם כן בהיררכיה של ההלכה, מה חשוב יותר, מה חשוב פחות; מה מבטא מה; מה שייך לאיזו קטגוריה; מה היא מצוה שבין אדם למקום ומה היא מצוה שבין אדם לחברו; מה דאורייתא ומה דרבנן; מה שייך לטומאה וטהרה ומה שייך לאיסור והיתר; מה שייך לממונות ומה שייך לאיסורים; מה היא מצוה חיובית ומה היא מצוה קיומית; מי הטוען ומי הנטען; מי המוציא ומי המחזיק; מה דין, מה חומרא, מה עניין ומה מנהג; וכו' וכו'. אלו שאלות הקשורות לתוכן הפנימי של ההלכות, ל'כוונה' שלהן, למגמה שלהן. הממד הפסקני לעומת זאת מתעלם לחלוטין מכל זאת. הוא נחרץ הרבה יותר. הוא מדבר בפסקנות: אסור; מותר; מצוה. נקודה.

מטבע הדברים יש גם הבדלים מבחינת המתודה של הדיון. הממד העיוני מטבעו יותר פונה אל שכל האדם, אל הבנתו, אל שיפוטו, אל עיונו ואל כוח החידוש והיצירה שבו. הוא פחות סמכותני, יותר יוצר. הממד הפרקטי קשוב הרבה יותר לסמכות, למסורת, להלכה הפסוקה, לכוח הפוסק, לקביעות המוחלטות של רבנים ובעלי סמכות, למקורות ולאסמכתאות.

ספרי הלכה רבים שמו דגש על הממד העיוני יותר: בראש ובראשונה התלמוד, מפרשי התלמוד, וגדולי בעלי העיון בכל הדורות. לעומת זאת, קטגוריה רחבה אחרת של ספרים עסקה יותר בממד הפרקטי: בראש ובראשונה המשניות, ועמם ספרים כמו משנה תורה לרמב"ם, ארבעה טורים, וכמובן, שולחן ערוך.

ברצוני לטעון שההבחנה הזאת היא מלאכותית, לא נכונה, ובעיקר, מזיקה. ההלכה היא הליכה בדרכיו של הקב"ה. אין בה הבחנה בין הממד העיוני תיאורטי לממד המעשי והפרקטי. הבחנה כזאת יוצרת דימוי ומצג שווא שהמטרה היא המעשה, הפעולה, והעיון הוא בסך הכל אמצעי בכדי להביא אותנו למסקנה הנכונה מבחינת השאלה המעשית. אולם, זאת טעות נוראה. התורה היא בראש ובראשונה אורח חיים פנימי, קיומי. היא מבקשת באמצעות ההלכה לעצב את הנפש, את המידות, את הסגנון האישי, את המנטליות ואת הלך הרוח.

אם אנו לא קשובים ל'פנימיות' של ההלכה אלא רק לפורמליות המשפטית והמאוד טכנית שלה, אז אמנם אנו אזרחים שומרי חוק, אבל אנו לא יהודים שומרי הלכה, אנו לא יהודים העוסקים בעשיית רצון ה'. חשוב להבחין בכך שההלכה איננה חוק (נומוס) במובן הפורמאלי של המושג, היא לא מבקשת לגדל אזרחים שומרי חוק גרידא. ההלכה היא דתית בראש ובראשונה, ולא ניתן לנתק את דתיותה ממנה. היא מכוונת אל רצון ה', אל הטוּב, אל הכוונה הטובה ואל האישיות. לכן היא לא רק אזרחית חברתית, אלא רוחנית.

לא מדובר כלל בשני חלקים, העיון והמעשה. מדובר בחלק אחד בלבד: ההלכה. ההלכה היא התהלכות בפני ה', וההתהלכות הזאת היא בנייה של אישיות המבינה, והמתנהגת בצורה שיש ה' בעולמה. זה עיצוב כללי ורחב. אי אפשר לנתק את ההלכה ממגמותיה ואת הפסיקה המעשית מתוכנה העיוני. לא רק בגלל שהם מחוברים כל הזמן זה לזה, אלא בגלל שאין הבחנה בין הדברים. יהודי שמקיים הלכה כ'מעשה קוף' בעלמא או כ'מתעסק', לא עשה כלום. על אף שהוא אזרח שומר חוק, הוא עדיין לא קיים את ההלכה.

ההבחנה הזאת הביאה לעיוותים בשני הצדדים. מחד גיסא היא הביאה ריקנות של 'מעשה' בעולם הישיבות הלמדני שהפך להיות כולו עיסוק עיוני בתלמוד באופן מופשט, כפלפולים מנותקים מן המציאות החיה והממשית, בחילוקי דינים וסברות שאינן חשות ו'ממששות' את היומיום, את ה'חפץ' ההלכתי, את ה'שפיר ושליא' של החיים. אבל מאידך גיסא, העיוות היותר חמור, הנעשה רווח יותר ויותר כיום, הוא העיוות של ה'הלכה הפסוקה'.

ספרי הלכות פסוקות ולא מנומקות הפכו להיות בימינו פופולריים יותר מתמיד, והם פרים ורבים בקצב מסחרר. ספרי הלכות אלו מתחרים על קיצור הדברים, על כתיבת הפסק בלבד, בצורה הערומה ביותר שלו, אוסף בלתי נלאה של פרטים ופרטי פרטים, שיטות ותתי שיטות, בכל שאלה מינימלית אפשרית, איסוף חומרות מן הגורן ומן היקב, מכל הבא ליד, כיד ה' הטובה עליהם, ועוד ועוד. הנזקים הכרוכים בכך הם רבים מאוד.

ראשית, עודף המשפטיזציה של כל סיטואציה. כל סיטואציה הופכת להיות מעשה טכני הלכתי שיש עליו תשובה. אם אדם רוצה לדעת אם לגרד בראשו ובאיזו שעה, הוא הולך לרב לשאול. אם אדם רוצה לדעת האם עדיף ללכת לישון בשעה עשר וחצי או רבע לאחת עשרה, הוא הולך לשאול, וגם מקבל תשובה ברורה. מתחברים חיבורים של פסקי הלכה אינסופיים על נושאים ספציפיים. חיבורים עבי כרס על ברכת שהחיינו; על ברכת אשר יצר; על שילוח הקן; על לשון הרע; על מים אחרונים; ועוד ועוד. עודף המשפטיזציה הזה גורם לבני אדם שלא לפעול יותר מתוך אישיותם אלא לפעול כרובוטים צייתנים. ההפך מכוונת התורה. כל תנועה קטנה הופכת להיות שאלה טכנית שיש עליה 'פסק'. ברמה כזאת אין כבר עיצוב פנימי של האישיות, הכל הופך להיות פעילות טכנית אובססיבית הטרודה על כל צעד ושעל אחרי 'פסיקה'. מגמת ההלכה היא עיצוב אישיותו של האדם, הליכה בדרכי ה'. ניסיון ליצור אישיות מלאה ומשמעותית ההולכת באופן פנימי לאור התורה. תופעות אלה גורמים להפך הגמור.

שנית, ההלכה הופכת להיות כלי של הגנה מסכנות. כפי שאמר מי שאמר, פעם היו תרי"ג מצוות, כיום יש תרי"ג בעיות. תפיסת ההלכה על פי המגמה הזאת היא תפיסה של סכנה. כל סיטואציה היא מסוכנת ולכן עלינו לשאול איך אנו אמורים לעשות. ההלכה איננה יצירת משמעות פנימית המשרטטת דיוקן בעל משמעות של פעולה, אלא היא מהווה אזהרות חוזרות ונשנות מפני כל מיני סכנות. שאלות הלכתיות תמיד מחביאות מאחוריהן הד של סכנה, של ריחוק, חשש מחיכוך בסיכון. לא לחינם שמעתי פעם מרב מסוים שהנחת היסוד של יהודי צריכה להיות 'הכל אסור', ואחרי שהוא הניח כך הוא יכול לבוא בחשש ולשאול מה מותר. זאת חוויית חיי הדת כחיי הימנעות מסכנה. חוויה הנושקת כמובן למאגיה דתית. מכאן גם נובעת אינפלציית החומרות של ימינו. עשיית חומרות נתפסת באופן אוטומטי כיראת שמים יתירה מכיוון שהממד של סכנה נוכח בה יותר, האדם מתרחק כמה שיותר מ'אזור הבעיה'. זאת תמונת עולם שבה המציאות בכללותה היא 'בעיה' הזקוקה לפתרון מתמיד. עלינו תמיד להתרחק מהמציאות במקום לחיות אותה. אולם, כל מי שעוקב אחרי התנ"ך, אחרי התלמוד, אחרי שורשי ההלכה, יודע היטב שההלכה רוצה שהאדם יחיה את המציאות בצורה מסוימת, שינכיח את אלוהים בעולם, שיעניק משמעות וחדווה דתית דווקא לקיומו של העולם, לתיקונו, לשיפורו. ההלכה לא מעוניינת בבריחה מתמדת מן העולם, בנתק, בחשש, ובספק. היא מעוניינת בחיים בעלי משמעות ותוכן, חיים מלאים, חוויה של חיים.

אבל לא רק חומרא. במגמה זו יכולה להיות גם מגמה ברורה של "כוח דהיתרא עדיף". מגמה שלכל אורכה מבקשת להקל. מכיוון שתפיסת ההלכה כפסקנות לא מתעסקת במשמעות הפנימית של ההלכה עצמה אלא בחיצוניותה, ממילא השאלות הן תמיד חיצוניות, ובשל כך הן יהיו, האם המגמה הכללית של ההלכה היא להחמיר או להקל? בעיני בעל ההלכה אין להלכה מגמה להקל או להחמיר, יש לה מגמה לחתור אל האמת, אל משמעות אמיתית. רבים מנפנפים בגישות הלכתיות 'מקלות' כדי לדבר על 'הלכה יפה', שעה שכלל אין כאן הלכה, אלא פסקים הנוטים להיות פחות מוטרדים מה'סכנה' שבדת, מזעם הגהינום, והם מוכנים להיות 'אמיצים' יותר, ולהתקרב יותר לחיכוך עם האש.

זאת גם מגמה אגואיסטית של הלכתיות ולא ערכית. מכיוון שהאופק שלה הוא תמיד הסכנה אזי היא מתנהלת כל הזמן באופן מאוד אינדיווידואליסטי וסטרילי. בהלכה כזאת פעמים רבות האדם דואג לעצמו במקום לדאוג להלכה. האדם דואג ש'הוא יצא בסדר'. אבל אלו כבר השלכות מרחיקות לכת, שאמנם נפוצות מאד, אבל הן כבר שלב אחד קדימה.

בעיה נוספת היא המסקנות המעוותות שמגיעים אליהן בדרך הזאת. מכיוון שאין הבחנות פנימיות, שהרי הכל מתנקז לשאלה הצרה והמעשית, אזי המסקנות נותרות שבויות בידי השאלה 'מי אמר', 'היכן זה כתוב', ו'מותר או אסור'. אין כלל עיסוק בעקרונות הפנימיים של ההלכה, בשאלה לאן היא חותרת, במגמה, בהבחנה בין עיקר וטפל, בין מנהג יפה לבין איסור דאורייתא, בין דבר שקשור להנהגה חברתית וחברותית למצווה הקשורה לפולחן, אין הבחנה של סדרי עדיפויות, ובכלל, אין מחשבה, יש רק ציטוטים. הגמ' בסוטה (כב.) מדברת על אותם מבלי עולם הפוסקים הלכה מתוך משנתם, בדיוק בהקשר הזה. אלו אנשים שאינם יודעים לפסוק ולהורות מכיוון שאין בהם יכולת לדון מתוך סברא ואבחנה שכלית אלא רק מתוך ציטוטים פסקניים ריקים. חז"ל לא דיברו רק על פוסקי הלכות, אלא על מורים ומחנכים, ואף על האדם לעצמו. זאת לא רק שאלה 'איך פוסקים', אלא זאת שאלה איך מורים הלכה. אי אפשר להורות הלכה, לחנך, ללמד, מתוך תפיסה הלכתית פסקנית. זה מוביל לסירוס ההלכה וסירוס מגמתה.

אולם הבעיה המרכזית והעיקרית ביותר במגמה הזו היא הבעיה של הנתק. נתק מן המשמעות ההלכתית, נתק מן הרצון ההלכתי, מרצון ה', ממשמעות העשייה. הלכה כזו יוצרת רזון אישיותי, רזון פנימי, רזון רוחני, דיכוי רוחני. כולה סובבת סביב השאלה של אסור ומותר, בלי להתעסק כלל בתוכן, במשמעות. דנים באופן פרטני עד לזרא לגבי השאלה על איזה פרי מברכים שהחיינו ושוכחים שברכת שהחיינו היא הודאה על הטוב ועל החדש. מדקדקים על פרטי פרטים ביציאה של מניין לשני עצים כשרים בכדי לברך ברכת האילנות ושוכחים לחלוטין שההלכה מדבר על יציאה ספונטנית בימי האביב הנתקלת בלבלוב ובפריחה והמתעוררת לברכה והודאה. מתעסקים בזכוכית מגדלת באורך השרוולים והגרביים ושוכחים שההלכה מדברת על צניעות ועל ענווה. והדוגמאות רבות מספור.

ההלכה הופכת להיות עקרה, הוראה של פעולות נטולות ממשות, רזות וצנומות להחריד, שאין בהן נפח של אמונה, של דרך ה', אלא רק פרטנות טכנית היוצרת מכונות חיות. ברור אפוא שמגמתם של ר' יהודה הנשיא, הרמב"ם, ר' יעקב בעל הטורים, ר' יוסף קארו והרמ"א, לא שאפה למקום הזה. הם ביקשו בסך הכל להנגיש את ההלכה, לרכז אותה, לאסף אותה, לסדר אותה, אבל בוודאי שהם לא ביקשו להמיר אותה לרזון המחריד הזה של הלכה שאינה אלא פסקנות מעשית. ספריהם היו "עת לעשות לה', הפרו תורתך" במובן זה שהם הגישו בפני ההמון על מגש של כסף את ההיקף הגדול של עולם ההלכה, זאת מתוך מגמה של הנגשה, אבל לא מתוך מגמה של רזון ומעשיוּת ופסקנות עיקשת. המהר"ל אומר שאם הם היו יודעים מה עושים ההמון מספריהם, היו מתחרטים על כך.

התפקיד של בעלי ההלכה, במיוחד בימינו, הוא אפוא לנסות להשיב להלכה את כבודה הראוי, את ממדי התוכן שלה, לשוב ולהורות הלכה הקשורה בקשר הדוק עם המשמעות הפנימית, עם תוכן הדין, עם הסברא, השיפוט, הניתוח השכלי, ובעיקר, ראיית מתוך עולם הרואה את ההלכה כבניין מפואר ומסותת של דרך ה' במקום כהוראות פרטניות אינסופיות.

***

נספח

תלמוד בבלי, סוטה, דף כ ע"א:

הוא (ר' יהושע) היה אומר: חסיד שוטה ורשע ערום... הרי אלו מבלי עולם. (ובמקו"א הגירסה היא "מכלי עולם").

שם, דף כא ע"ב.

...היכי דמי רשע ערום? (מה היא הדוגמא לרשע ערום?)

... עולא אמר: זה שקרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים.

[רש"י: "שקרא מקרא, ושנה משנה, ולא שימש תלמידי חכמים ללמוד סברת הגמרא בטעמי המשנה מה הם. רשע הוא שאין תורתו על בורייה ואין ללמוד הימנו, שעל ידי הטעמים יש חילוק באיסור והיתר ובדיני ממונות לזכות ולחייב, ובטהרות לטמא ולטהר, כדאמר בכמה דוכתי (כמו שאומרים במקומות רבים) "מאי טעמא אמר מר הכי ומר הכי" (מה הטעם אמר רב פלוני כך ורב פלוני אחרת), ואמר "מאי בינייהו, איכא בינייהו כך וכך" (מה החילוקים וההבדלים בין השיטות? ומתרצים, יש ביניהם חילוק כזה וכזה). וערום הוא, שהשומע את קולו שונה משניותיו, כסבור הוא שבקי בטעמיהם, והנוהגים בו כבוד כתלמידי חכמים"].

שם, דף כב ע"א.

"יְרָא אֵת ה' בְּנִי וָמֶלֶךְ, עִם שׁוֹנִים אַל תִּתְעָרָב". (משלי כד, כא).

אמר רבי יצחק: אלו ששונים הלכות.

[רש"י: ששונין הלכות, שלא שימשו לתלמידי חכמים ולא הקפידו על טעמי המשניות].

תנא: התַּנָּאים (אלו שמורים הלכה מתוך המשניות הפסוקות ולא מתוך טעמיהם), מבלי עולם הם!

מבלי עולם סלקא דעתך? (וכי יתכן שאנשים המורים הלכות הם מבלי עולם?)

אמר רבינא: שמורין הלכה מתוך משנתן!

תניא נמי הכי (שנינו גם כך במקום אחר): אמר רבי יהושע: וכי מבלי עולם הן, והלא מיישבי עולם הן, שנאמר: "הליכות עולם לו"? אלא – שמורין הלכה מתוך משנתן.

[רש"י: שמבלין עולם בהוראות טעות, דכיוון שאין יודעים טעמי המשנה, פעָמים גורמין שמדמין לה דבר שאינו דומה. ועוד, יש משניות הרבה דאמרינן, הא מני? פלוני הוא! ויחידאה היא ולית הלכתא כוותיה. (יש משניות רבות שעליהן אנו יודעים לומר: זאת המשנה, לְדַעת מי היא שנויה? לדעת פלוני! ומשנה זו היא כדעת יחיד ואין הלכה כמותה). ועוד, שאינן יודעים במחלוקת תנאים הראשונים הלכה כדברי מי, הלכך מורין הוראות טעות.]

מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התורה פרק טז.

"...כי המשנה היא ראשית לתלמוד והתחלה אליו, אבל אין פוסקין הלכה מתוך המשנה, שהיא עשויה לתלמוד, כי התלמוד הוא פירוש המשנה... והראשונים, כמו הרמב"ם ז"ל והטור ז"ל, אף על גב שגם הם חיברו הפסקים בלא בירור, לא היה דעתם רק להורות סוף ההלכה ואשר הוא עולה מתוך התלמוד. אבל לפסוק האדם מתוכה בלי שיידע מאיזה מקום יוצא הדין, רק הלכתא בלא טעמא (הלכה ללא טעם), לא עלה על דעתם ועל מחשבותם... ואילו ידעו המחברים כי החיבורים ההם יהיו גורמין שיהיו עוזבין את התלמוד לגמרי ויהיו פוסקין מתוך החיבורים, לא היו מחברים אותם. כי יותר ראוי ויותר נכון שיהיה פוסק מתוך התלמוד, ואף כי יש לחוש שלא ילך בדרך האמת ולא יפסוק הדין לאמיתו שתהיה ההוראה לפי האמת, מכל מקום אין לחכם רק מה שהשכל שלו נותן ומבין מתוך התלמוד, וכאשר חכמתו ותבונתו תַּטעה אותו, עם כל זה הוא אהוב אל ה' יתברך כאשר הוא מורה כפי מה שמתחייב מן שכלו, ואין לדיין רק (אלא) מה שעיניו רואות, והוא יותר טוב ממי שפוסק מתוך חיבור אחד ולא יֵדע טעם הדבר כלל, שהוא כמו עיוור בדרך. ובאולי יאמר: אם כן, בדור הזה שאינם בקיאים בתלמוד ולא ידעו אותו, איך נפסוק הלכה? הלא בוודאי קשה הוא דבר זה שנשתכחה תורה ואין אנו ראויים לפסוק הלכה, וכל זה מה שאין חוזר על תלמודו להיות בקי ורגיל בלימודו...