אתיקה- לחשוב אחרת עם אריסטו

א

המסורת האינטלקטואלית המערבית מתחבטת שוב ושוב בשאלת האתיקה בטרמינולוגיה מוחלטת, חוזרת על עצמה. היא מעוניינת, כל הזמן, למצוא את המאפיין המוחלט של אתיקה צודקת, ועל סמך אותו מאפיין, לכונן אתיקה מרחבית שתתפרס על כל שטחי החיים. כל המסורת הפילוסופית המערבית רווייה באבסולוטיזם זה ובחתירה אליו. מה הוא המעשה האתי האמיתי? אפלטון יאמר, המעשה הזהה לאידיאה העליונה של הטוב, שפינוזה יאמר, המעשה הזהה לתכונותיו של הטבע, קאנט יאמר, הצו הקטגורי, וכו' וכו'.

לכל אורך המסורת הזו אנו מבחינים בדבר אחד; ההידרשות למעשה האתי הצודק והנכון נעשית, שוב ושוב, במונחים של כוליות. המטרה היא תמיד לחשוף את המתודה, את השיטה, שתאפיין ותרקום את כל מעשיו של האדם בכיוון של הטוב, למצוא את הנקודה הארכימדית, זו המשנעת את ההווייה, המחזיקה בה ביסודותיה הבסיסיים והראשוניים, שהיא, בסופו של דבר, גם זו שתפיק את הטוב העליון במיצויו. תמיד נבחנה האתיקה ביחס של התאמה בין המעשה לאידיאה, ישנו טוב אידיאלי והתפקיד של האדם הוא להוציא אותו לפועל מבחינה ריאלית בצורה המושלמת ביותר.

אולם, אתיקה מעין זו לוקה בנאיביות מה. הבעיה היא, כמו שמעורר אותנו לוינס באופן קבוע לחשוב, שמחשבה המתיימרת למכלול קוטעת את עצמה. לא ניתן לכלול הכל, לא ניתן לעמוד על הגרעין היסודי של הטוטליות, ניסיון כזה מתנגד באופן מוחלט 'לתשוקה לאחר' העומדת בבסיס החקירה, קוטע אותה בעודה באיבה. האם באמת ישנו ניסוח אתי מסויים המסוגל לעמוד על הנקודה היסודית שתכיל את כל מורכבות ההווייה ותצמצם אותה לזירה אחת מוגדרת? האם, לאור אלפי שנות פילוסופיה, ניתן עדיין לחשוב שישנה אפשרות בסופו של דבר לחשוף את הממד המוחלט של ההווייה באמצעות חקירה עיקשת, כמו שחשב ראסל למשל?

האם בניסיון שלנו למצוא נוסחה אבסולוטית שתכיל בתוכה את כל הממדים האפשריים של אתיקה ותתאים אותם לאידיאה של הטוב, אנו באמת אתיים? במובן מסויים, עצם העובדה שאנו מצמצמים את האתיקה לאפקט מוגבל, זה מצמצם אותה לכלל מיפוי, או אז, כפי שאכן קרה, היא הופכת להיות אתיקה של זכויות האדם ולא אתיקה של חובות האדם. במוקדם או במאוחר, תבגוד אתיקה זו בעצמה. כאשר נקודת המוצא היא זכותו של האדם להתקיים באופן שהוא הבין, משום שהבנתו חברה לרצונו בסופו של דבר ואז נהפכה לאינטרס שלו, אזי עלולה אתיקה זו להתנפץ לרסיסים בידי מניעים אגוצנטריים שיחדרו אליה מן הדלת האחורית. אתיקה המתיימרת לכלול את הכל, הרי היא בהכרח מייחסת תפלות ל'פרטים שוליים' ולפיכך לא תעמוד על משמרתה כראוי.

ב

למעשה, הדיון האתי המתרחש במישור הזה באופן בו הוא מתפרס על פני אלפי שנה של מסורת פילוסופית, הוא דיון המוצף בטרמינולוגיה אפלטוניסטית מובהקת. כל השפה הפילוסופית המערבית רווייה, אף אם מבלי משים, בטרמינולוגיה האידיאליסטית של אפלטון. המניע של כל פילוסופיה, ביחוד זו המודרנית, הוא המניע של ההתאמה, הניסיון להתאים בין האידיאה לבין הריאליה.

בגישתו של אפלטון המונחלת לעולם המערבי כולו, ישנו מתח בין האמת כשלעצמה לבין ההווייה. על פי משל המערה המפורסם שבפוליטיאה האדם נמצא בחושך ועליו לחשוף את האור הנמצא מחוץ למערה. הניסיון הזה הוא הוא ניסיון ההתאמה, ההצלבה. ישנו מתח מתמיד בין מה שבחוץ לבין מה שבפנים, בין החומר לבין הצורה, בינינו לבין האידיאה. הטוב הוא אפוא האידיאה של הטוב, לפיכך להיות אתי הרי זה להתאים בין המעשים לבין אותה אידיאה כפי שהיא משורטטת ע"י הפילוסוף.

מאז, כל מי שמעוניין להיות פילוסוף יעשה בפועל את העבודה הזו. הוא יבין שישנו מתח בין האבסולוטיות הנמצאת אי שם במרחק, לבין הכרותיו החלקיות, הבנה זו תגרום לו לנסות לגשר בין שני העולמות ולצמצם את המרחקים. כאשר יוּם מחדד את המרחק הזה, בא קאנט ומחדד עוד יותר בכדי להיות קשוב לו, לאותו מרחק. החידוד נעשה באמצעות ההכרה בהפרדה הקיימת בין העולם כשלעצמו לבין עולם התופעות, בין הנומן לפנומן. הפרדה זו מוצאה בטרמינולוגיה האפלטוניסטית, המתח נולד מתוך ההפרדה, מתוך המרחק שבין הפנומן לאידיאה. הניסיון לחתור להתאמה הוא ניסיון אפלטוני מובהק, שבסופו של דבר, כל הפילוסופיה המערבית מונעת ממנו, כאשר שיא זה הוא בהגל, המחדד את ההפרדה עד לאבסורד.

הפרדה זו מבוססת על הנחת היסוד שהאידיאה הנמצאת בחוץ, באור, זקוקה להחשף. היא מבוססת על הנחת היסוד שישנם שני ממדים שונים ומנוגדים הנעים במקצבים משלהם והמחפשים את ההתאמה ואת ההשלמה. שהאמת נמצאת אי שם, שהחושך נמצא כאן, והתפקיד האינטלקטואלי של הפילוסוף הוא להשתלט על הפער הזה, על התהום שביניהם.

פער זה מקורו בהסתכלות הטוטלית על פני ההווייה. עפ"י הנחת יסוד זו, האמת הנמצאת שם, בחוץ, היא האמת האמיתית, היא המוחלטת והיא זו שכוללת את הכל. אם וכאשר נחשפים לאותה אמת אזי תפתרנה הבעיות הפרדוכסליות האופפות את ההווייה. אבל אמת זו כשלעצמה, היא טוטלית. מתוך טרמינולוגיה זו נולדו בשפה הפילוסופית המערבית אבחנות היסוד; סובייקט/אובייקט, אידיאליזם/ ריאליזם, אידיאליזם/מטריאליזם, נומן/פנומן, אימננטיות/טרנסצנדנטיות וכו' וכו'. כל הטרמינולוגיה הזו היא טרמינולוגיית הפער הזה, שבכדי להבין אותו לאשורו מחדדת ומעבה את האבחנות שבין השם לכאן, ובאמצעות חידוד וליטוש זה מנסה להבין יותר ויותר את מהותו של הפער, ובכך להתקרב אל האמת כשלעצמה, (ולו באמצעות המרחק).

ג

מבעד לאובך של השפה הזו המכילה את כל הטרמינולוגיה המסורתית של הפילוסופיה המערבית, נשתכחה לחלוטין הטרמינולוגיה האריסטוטלית ונבלעה באופק של פערים בשפת האידאליזם האפלטוני. כאשר מדברים על אריסטו בפילוסופיה, מתוך השפע והיבול הרב של השפה האפלטוניסטית, מדברים יותר ויותר על אריסטו כמצמצם הפער, ואז, בעקבות כך, כנאיבי. אריסטו נלחם על הממוצע שלו, על הסיבתיות והטלאולוגיה, על האושר, התבונה, הצדק, העצם וכו' וכו' בצורה הירואית ועיקשת עד שנוצר הרושם המקובע שאריסטו מצמצם את ההווייה, את המתחים שבה, את הקונפליקטים האופפים אותה לכדי בנאליות של 'תבונה ישרה'. הביקורת של אריסטו כלפי אפלטון הובנה תמיד במונחים הללו, הסירוב של אריסטו להכיר באידיאות האפלטוניות התפרשו לרוב, ביחוד בפילוסופיה המודרנית, כנאיביות אריסטוטלית, אשר (-ושימו לב לטרמינולוגיה האפלטוניסטית החוגגת כאן) בטוחה בכך שהשיגה את האמת עצמה ועיטרה אותה בכתרה במין נאיביות שעם הזמן נתבדתה. לשרות הפרשנות הזו נרתמו שלל דימויים ספרותיים על דמותו הקשוחה והקפדנית של אריסטו לעומת זו המרוככת והסקפטית של אפלטון.

סטינו מהעניין. הנקודה היא הטרמינולוגיה של אריסטו, לא הפילוסופיה שלו, אלא השפה שלו, שפה זו נשכחה עם הזמן. ננסה כאן ללבות אותה, לחשוב אחרת בעקבותיה, לחשוף ממד שאינו טוטלי ואינו זקוק לפער המדובר בכדי לחשוב. מה היא אפוא הטרמינולוגיה האריסטוטלית?

אני מתייחס בהזדמנות זו לאתיקה של אריסטו כי היא לב העניין. אריסטו, כידוע, פותח בחקירה סביב התכלית של מעשי האדם, ומגיע למסקנה, -כה בנאלית עפ"י ההיגיון המערבי האפלטוני-, שתכלית האתיקה היא האושר. סתם כך, אושר. חף מכל אידיליה עמוקה או ערכית יותר. בהיגיון קר הוא ממשיך לנתח ולחקור אחר האושר האמיתי של האדם, וקובע, -כמובן- שהאושר האמיתי הוא חיי העיון וההשכלה. לאחר מכן מנתח אריסטו בשפה הטלאולוגית שלו את התכליתיות של כל מקצוע ומקצוע ומגדיר את תכליתו של כל אחד מהם בכך שהם ממלאים את תפקידם, הנגר בונה ארונות יפים, הסנדלר עושה נעליים טובות וכן הלאה עד לאינסוף. ולאחר מכן אנו מתוודעים לקו האמצע, לשיפוט האמצעי במשנתו של אריסטו, הקובע את כל צורת תורת האתיקה שלו ומאפיין אותה. האמצעי מוכרז כמעשה הטוב ביותר.

כאשר קוראים אנו כל זאת בטרמינולוגיה אפלטוניסטית אנו רגילים לשמוע בצלילים אלו את ההדים של החוץ, של האור, אנו רגילים לומר שעפ"י אריסטו האמת היא האמצע, ומי שבצד קיצוני מסויים חוטא לאמת עצמה. מכאן מתחילות כל הביקורות הקשות כלפי אריסטו ביחס לנמהרותו להגדיר את 'הטוב העליון' כדרך האמצע וכו' וכו'.

קריאות מעין אלו הם טעויות קולוסאליות ביחס לטרמינולוגיה האריסטוטלית.

ד

האמת היא שאריסטו כלל לא מתחבר לשפה האפלטונית בדבר הפער שבין האידיאה למציאות הריאלית שבה האדם שרוי. אריסטו מבטל כליל את ההסתכלות האידיאליסטית הזו. מבחינתו, אין כל עולם אידאי הנמצא אי שם, הפילוסופיה בשבילו איננה ניסיון התאמה בין מחשבה לבין מציאות, בין אידיאה לבין מקרה, בין חומר לצורה, אצל אריסטו הם תמיד כבולים זה בזה, לא בגלל שאריסטו לא היה רגיש לפער שבין הדברים אלא מן הסיבה ההפוכה לגמרי, מן הסיבה הפשוטה שהפער הזה איננו מודד את האידיאה כשלעצמה, לכל דבר הצורה שלו אומר אריסטו, אין צורה כוללת לכל ההווייה. השפה של אריסטו שונה לגמרי, מבחינתו, הנחת היסוד האפלטונית בדבר המציאות הנמצאת מחוץ למערה איננה חיונית, הנחת יסוד זו מצמצמת את אפשרויותיה של הפילוסופיה לחתור אל האמת, היא מגדירה את הפנים ואת החוץ ומנסה להסביר את הפער באמצעות התאמה אולם לא מנסה לחתור באופן אינסופי עם היכולת האנושית.

מן הסיבה הזו, אריסטו מתחיל מן הדברים והרבדים הפשוטים ביותר, הוא נטפל למרכיבים הקטנוניים והאגוצנטריים ביותר הקיימים באדם, הוא לא מתחיל מן הגובה משום שהוא לא יודע אם ניתן להביט בו באיזושהי צורה, להיפך, הוא מתחיל מן המקום הנמוך ביותר, מן התחתית העמוקה ביותר של העיון, הוא לא מניח שום אופק שאליו הוא חותר אלא מתחיל מן המרכיבים הבסיסיים שיש לו. במקום זה בדיוק נכנס האושר כנקודת מפתח. אריסטו איננו יודע אם ניתן לדבר על ממד הגובה בהכרה ובחופשיות, הוא לא יודע אם ניתן לדבר על ערך מוחלט כלשהו, כל זה עדיין עמום ומעורפל, בכדי לדבר על פער יש להניח שתי קצוות, לאריסטו יש ביד רק קצה אחד, הקצה של ההתחלה, האושר.

מכאן מגיע אריסטו לתובנה העמוקה שלו; הצדק איננו בהתאמה בין מעשה לבין אידיאה עליונה של טוב אלא בעשיית מעשי צדק לרוב. ככל שהאדם עושה ומתחנך יותר ויותר לעשיית צדק, ככל שהוא מדשדש בשאלה זו יותר ויותר, כך הוא יותר צדיק, בדומה לנגר, מה שעושה את הנגר נגר זאת העובדה המעשית שהוא עשה נעליים.

אין כאן בנאליות כלל. מתוך שאריסטו אינו בוחן את ממד הגובה כלל משום שאין לו כל מידע עליו, אף לא קצה חוט, אז הוא מתרכז בממד התחתית, מה שנותר בממד התחתית זה העשיה בעצמה, לא ההתאמה, שהרי בכדי להתאים יש צורך לאחוז בשתי קצוות, אלא בעשיה בפועל. ככל שאדם חושב יותר על צדק כך הוא נהיה יותר צדיק. אין זו תוצאה או מסקנה שהוא מגיע אליה באמצעות העיון, אלא העיון בעצמו הוא הוא הצדקות. ככל שמרבים בעיון, בעשיית מעשי צדק לרוב, נעשים יותר ויותר צדיקים. הפירוש של צדקות הוא לעשות מעשי צדק.

קו זה מפתח אפוא בהמשך את דרך האמצע שבה דוגל אריסטו, וכאן טמון הכלב. אריסטו איננו מצביע על האמצעיות כ'טוב העליון' מבחינה אידיאלית. לא ולא! אריסטו איננו מכיר כלל את השפה הזו. מבחינתו, היתרון של דרך האמצע הוא אך בכך שהוא מאפשר לאדם לעשות כמה שיותר מעשי צדק.

מכיוון שבטרמינולוגיה האריסטוטלית אין כל ממד של גובה אזי לא ניתן לדבר על תכלית מסויימת או טוב עליון שיש ליישמו, לא ניתן לדבר על התאמה, על חפיפה בין האידיאה לבין המעשה בפועל. אילו היה כן אזי לא היה כל טעם הגיוני מספק בחיובה של דרך האמצע הזו, יתכן מאוד ומעשה קיצוני כלשהו יחפוף בצורה תואמת הרבה יותר לאידיאה העליונה של הטוב. מכיוון שאריסטו אינו מקבל את הקלות של ההתאמה, מכיוון שהוא לא אוחז בידו שום קצה של ממד הגובה, כל הפילוסופיה שלו מחלה בהתאם לכך בממד התחתית, בניסיון שלא לעשות תאונות. כאשר אין שום מכוון חיצוני המביע את עצמו מתוך ממד הגובה, או אז על האדם ליצור את עולמו המוסרי בעצמו ולאפיין את האתיקה כחיפוש ללא מוצא, חיפוש אינסופי. איך דבר זה יתכן? באמצעות רגישות אינסופית לכל הצדדים המופיעים בפני האדם, רגישות זו נעשית אך ורק, בהעדר הכוונה מגבוה, באמצעות הנאמנות הגבוהה ביותר ליציבות וריבוי הצדדים.

אמשול משל; כאשר אדם נוסע ממקום  אחד למשנהו, מביתו אל הטירה (אני שוב קורץ לקפקא), אם הוא רואה את הטירה, על אף שהוא לא מצליח להגיע אליה, מכל מקום הוא מצליח לבחון את עצמו אם הוא מתקרב אליה או לא באמצעות היחס שלו אל הטירה, המקום בו נמצא הבית שלו כבר לא מעניין אותו משום שהתכלית היא להגיע אל הטירה. אולם, אם הוא יודע שהוא חייב להתקדם אבל הוא לא יודע לאן, הנקודה הרפרטיבית היחידה שלו היא ביתו, הוא מודד את המרחק שלו מביתו, הוא מודד את ההתקדמות שלו עפ"י ממד התחתית, עפ"י כמות ההליכה שלו מן הבית. בנקודה זו מגיעה בהכרח דרך האמצע, אם האדם נוטה לכיוונים צדדיים, מכיוון שאין לו שום נקודת סיום המכוונת אותו, הוא ימצא את עצמו שוב ושוב סובב סחור סחור סביב ביתו ולא מתקדם לשום מקום, האפשרות היחידה שלו להתקדם היא באמצעות האמצעיות והאיזון, היינו, לנסות לשמור על קו ישר עם הבית וללכת. האינפורמציה היחידה של זה היא מידת המרחק שלו מהבית.

ה

אז, אולי נזנח מעט את השפה האידיאליסטית- אפלטונית, ונשים את ליבנו לטרמינולוגיה האריסטוטלית החפה מכל אידיאליזם והרגישה הרבה יותר לריבוי הממדים ולמרחק של החוץ, אם בכלל?

אינני יכול לסיים כאן אבל אני חייב לסיים כאן.

...כשאומרים אצל אריסטו; 'בכל פעם בוחרים את דרך האמצע', פירושו של דבר שאת האמצע הזה בדיוק איננו יכולים לקבוע לעצמו, מחוץ לסיטואציה בה אנו נמצאים, יתר על כן, כשאנחנו אומרים [על משהו] שהוא האמצע, הרי במובן מסויים איננו רוצים לומר מה יהיה הדבר הסביר לפני שהוא יקבע במסגרת המקרה המסויים. האידיאה של האמצע איננה מושג. האמצע מתפקד בתור אידיאה –אפשר אף לומר אידיאה של הבנה- יותר מאשר בתור מושג קובע. אין ביכולתנו להגדיר אחת ולתמיד את הפרופורציות (אפלטון עושה זאת) כיוון שלא מדובר כאן ב'אחת ולתמיד'; לכן יש לנו אך ורק אידיאה מכוונת וזה מאפיין את עמדת השופט...                              

(ז'אן פרנסואה ליוטאר, המצב הפוסטמודרני, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 88)

אני מבקש סליחה ומחילה. קיצצתי בנטיעות. סוגיא זו הרבה יותר ארוכה ומפרכת מן השורות האחדות שרשמתי כאן. אפצה את הקוראים בהפניה מרתקת. הספר הנ"ל של ליוטאר, קראו נא הכל מעמ' 79 עד עמ' 105 ותרוו נחת.

כמו כן, צרפו את הדברים כאן, לדברים בפוסט הקודם שפרסמתי; מושלכות, נהיגה.