מושלכות, נהיגה-

מכירים את השאלה הליברלית, האוטונומית, המופנית כטענה, בדרך כלל כלפי שמרנים למיניהם; אילו נולדת בהקשר אחר, בחברה אחרת, ההיית עושה את מה שאתה עושה כיום?

אכן. כולנו חיים במתח מתמיד. מצד אחד, אנו חושבים, מבקרים, כורים אוזן אל האוניברסלי, הכללי, הברור, האובייקטיבי. מצד שני, כאשר אנו מתבוננים בעצמנו, במערומינו, אנו מתמלאים חלחלה, נחנקים מבושה. באיזשהו מקום, ברור לנו שכל מה שאנו עושים נובע מן ההקשר שבו אנו מושלכים, מוטלים. מן החינוך שאפף אותנו, (אם כהזדהות ואם כריאקציה). אנו יהודים משום שנולדנו בחברה יהודית. אנו מערביים, דתיים, חילוניים, נוצרים, מוסלמים, אוהבים, שונאים, נלחמים, נישאים, מתוך עצמנו, מתוך ההקשר המטביע הקודם לנו. איך אנו יכולים לדבר על ביקורת, או על צדק?

המתח הזה הוא מתמיד. שני האספקטים הללו רודפים את האדם בכל מצב, משלבים ידיים. האדם טוען, מתווכח, ולפתע, בתוך תוכו, מתעשת, הוא יודע שבסופו של דבר זה נובע ממה שהוא מכיר, ממה שהוא חשב, אין לכך כל ערך אובייקטיבי. אבל, באותו רגע ממש, הוא טוען בלהט לצדקתה של טענתו. הוא רומס בגסות את טענותיהם של אחרים, מכתירם כטיפשות ואיוולת, מוכיח, מפרק, בונה. אוניברסלי לחלוטין.

בכל אדם מקננת תחושה אפורה שאיכשהו הוא מגיב כמו שהוא מגיב רק בגלל שהוא נולד במקום הזה. אם לא בו מקננת תחושה זו, הרי שכל הסובבים אותו בטוחים בה. בסופו של דבר, רוב אלו שנולדו יהודים נשארים יהודיים, רוב אלו שנולדו נוצרים נותרים נוצרים. אין חדש. מה שהאדם קיבל, הרקע שחינך אותו, הוא ראשוני במהותו. הוא קובע, מעצב.

לכאורה, לא ניתן לחמוק מהמצב הזה, הוא כובל באורח תמידי. רגל פה רגל שם. האדם מושלך בתוך ההקשר שלו, זאת עובדה. הוא מגיב עפ"י מה שהוא חווה והכיר, עפ"י הרשמים שהוא צבר במשך החיים באורח אינדיווידואלי וסובייקטיבי לחלוטין, ובה בעת, בחדא מחתא, הוא מעז לצדד בתקפות טענתו באופן אובייקטיבי ומוחלט. מה קורה אצלו? איך הוא מתפקד?

ברור לחלוטין שמתגלע כאן ממד אנטינומי ופרדוכסלי בהווייתו של האדם. אין כל אפשרות להיות בטוח בצדק מסויים, בהכרה מסויימת, תמיד נמצאים על הגבול, האדם לא יכול לצאת מעצמו, הוא לא יכול לראות את עצמו ממבט חיצוני ולדבר משום שמי שמדבר זה הוא.

על כל פנים, אנו חשופים מחדש למשמעותה של האפולוגטיקה. האם ישנו שיח שאינו אפולוגטי? שואל לוינס. אם אנו מדברים, פירושו של דבר, שאנו יוצאים מתוך עצמנו, לצאת מתוך עצמנו, הרי זה, בסופו של דבר, אפולוגטיקה. לעולם לא נוכל להתחמק מסוג של הצדקה, כזו או אחרת. לדבר הרי זה להצדיק. להצדיק הרי זו אפולוגטיקה. אפולוגטיקה היא קדימות השרירותיות הסובייקטיבית. מכאן, שאין כל דיבור בעל ערך ומשמעות במובן אובייקטיבי? איך אפוא ניתן לדבר? לטעון? להתווכח?

האם כל זה איננו אומר שבסופו של דבר, אנו 'מושלכים בתוך העולם', אנו אפופים בהווייה הקודמת לנו, המעצבת אותנו, היא אנו, היידגר צודק בסופו של דבר בעניין היחס הראשוני אל ההווייה, אל המושלכות. אבל, האם מושלכות זו לא תחתום את אפשרות הדיבור? הטיעון? הצדק? האמת?

מכירים משחקי מחשב שבו המשַחֵק עומד נוכח ההגה של הרכב ומצַווֶה לנהוג ללא טעויות, ללא כל מפה מעדכנת חיצונית? אז, הנה. האפשרות לדבר ולטעון איננה נעוצה ברמת הטענה, בצידקתה, בכושר הלוגי שלה, 'באובייקטיביות' שלה. זו הביקורת הגדולה שלנו, בני הדור הפוסטמודרני, על יומרנותה של הנאורות וגאוותה של ההשכלה. היומרה להשיג את האובייקטיבי, את המוחלט, את האידיאה וכו' וכו', היא יומרה שנידונה לכישלון מלכתחילה. זה מה שהטריד כבר את קירקגור, רוזנצווייג, ניטשה, סרטר, וכמובן, היידגר. אולם, מתוך פיכחות זו, אנו נחשפים לממד אחר לגמרי ביחס לשאלת האמת, אין אנו מנסים להכיר את ה'שָם' האובייקטיבי, המוחלט, אלא אנו חיים ומושלכים בחיי נהיגה. ומכאן גם הביקורת על היידגר.

עפ"י היידגר אנו מוטלים ומושלכים בהווייה ומשום כך ההווייה הופכת להיות הווייה 'לקראת המוות', אולם הווייה לקראת המוות איננה מצדיקה את עצמה, משום שבסופו של דבר, היא רואה אופק, היינו, היא לא מתכוננת ביחס לאי הידיעה, ביחס לעוצמתה של השאלה, ביחס למה שמעבר לכל זה, גם אם הוא לא בר השגה. ודבר זה מחייב, משום שאחת מן התכונות היסודיות והבסיסיות של ההווייה זו הפריצות שלה, היינו, העובדה שהיא מרגישה חסרת אונים, חסרת השגה. האדם מנסה שלא לעשות תאונות. הוא כל כך היה רוצה שתהיה בידו מפה פרטנית של כל סימטה, מפה שתסמן לו על כל שביל ועל כל דרך, להיכן הוא יגיע בסוף. אבל, אין לו לאדם מפה כזו, הוא מחרה-מחזיק בהגה בהרואיות משוועת. אבל, הוא מחזיק, שאם לא כן, הרי הוא מתנפץ לרסיסים, נחבל ומתפרק.

האדם נוסע. הוא אמנם לא יודע לאן הוא נוסע, הוא אמנם לא יודע לקראת מה הוא נוסע (גם לא לקראת המוות, המוות הוא פריצות, מעבר ליש ולאין, -עפ"י אבחנתו העמוקה של לוינס), אבל הוא נוסע. בנסיעה הוא מנסה שלא לעשות תאונות, שלא להיפצע. הניסיון שלו שלא להיפצע איננו נתמך במפה חיצונית, איננו נתמך בהנחיה או בשרטוט. האדם איננו יודע לצאת מתוך עצמו. אבל, עם זאת, הוא מופנה אל מה שבחוץ. הפניה זו היא המשמעותית. היכולת לטעון, לדבר בשם הצדק, מבוססת על ההפניה הזו, על האפשרות להיות ביחס עם האוניברסלי, להיות מופנה לעבר האוניברסלי. לא להיות בתוכו, אלא כלפיו.

ולכן, בניגוד לסיפור המרתק של קפקא בה המחפש רואה את הטירה אבל לא מסוגל להגיע עדיה, באמת, האדם איננו רואה את הטירה כלל וכלל. האדם איננו יודע אם ישנה טירה, איננו רואה כל טירה, הוא לא מסוגל לבנות לעצמו דרך, לפלס לעצמו שביל, משום שהוא לא רואה כל תכלית, כל מטרה. הוא ראשוני. מתקדם ולא יודע לאן.

ובדיוק מן הסיבה הזו תתכן ביקורת, אתיקה, ועשייה צודקת. משום שאם אין תכלית, אין מטרה, אין ייעוד, אין 'שם', אין אידיאה, אזי המדידה לא נעשית עפ"י הכלים המסורתיים של תרבותנו, עפ"י השאלה כמה התקרבנו לשם, עד כמה אנו מתקדמים לכיוון הטירה. אם אין טירה אז אין מדד כזה. היחס אל ההתקדמות אינו נעשה ע"י הנקודה הסופית אלא ע"י נקודת המוצא. המדד הוא השאלה הקמאית, האם האדם עשה תאונות או לא. מהיכן הוא התחיל, לא היכן הוא הולך לסיים.

אילו היינו ממשיכים את הקו המסורתי של נקודות התכלית והייעוד, היינו נאנקים תחת הגודש המפרך של אנטינומיות מכבידות, של אי אפשרות לדיבור, של אדישות ואפאטיות מוראלית כלפי ההווייה. אבל, ההווייה איננה לקראת המוות, איננה לקראת הטירה, איננה לקראת. ההווייה היא מכוננת, היא נוסעת, מתקדמת, מתפרצת, התפקיד של האדם הוא אפוא להימנע מעשיית תאונות. להסתכל סביבו, להביט לפניו.

והנקודה הנוספת החשובה לא פחות; הרכב לעולם דוהר. האדם מתקדם. תארו לכם אדם הנמצא במכונית דוהרת המבלה את זמנו בחיפוש אחר מפה! תוך כמה דקות הוא מתפרק ומתנפץ עם רכבו. אין לאדם זמן לחפש מפות, הרכב דוהר, הוא צריך להיזהר, לא לעשות תאונות, להביט לפניו, מה עומד לפניו, מה הולך לפגוע בו.

מה היא חובתו בעולמו.

אתיקה של חובה, לא של הכרה, לא של ידיעה.

ולסיום; האין זו, במילים מודרניות יותר, התאולוגיה השלילית של ימי הביניים? האין זו הכוונה העמוקה של הרמב"ם במו"נ א' נ"ד בדברו על תארי פעולות?