המנהג והמסורת כעמדה אמונית ומוסרית

רבים מקדשים מלחמה נגד מושג המנהג לטובת ההלכה ה'עקרונית'. הם משרטטים תמונה שבה מתרחש עימות חזיתי בין עולם ההלכה, שבו הפסקנות, המקור, החוק 'האמיתי', הוא החשוב, לבין עולם שבו המנהג, מה שמקובל, מה שאנשים עושים, הוא החשוב. יצירת העימות הזה גורמת לכך שההלכה הופכת להיות איזושהי ישות אבסולוטית ומוחלטת, שיש לה איזשהו 'מקוריות אמיתית' ואנו צריכים כל הזמן להילחם ב'מה שקורה' ובטעויות ההמון לטובת ה'מקור' הזה. הנושא הזה נטחן עד דק ונשברו עליו קולמוסים של דיו, ובכל זאת, אני חושב שלא יהיה זה חסר תועלת לומר כמה מילים בהקשר יותר אמוני ומוסרי.

היהדות וההלכה אינם מתקיימים רק בזכות האמת הפנימית שלהם והחוק האלוהי הצרוף העומד בתוכם, הם מתקיימים בעיקר בגלל שיהודים רבים תופסים את עצמם כ'יהודים פשוטים'. בביטוי יהודים פשוטים אינני מתכוון לאיזושהי תמימות, חוסר היגיון, חוסר משמעות ואיזשהו סגנון פרימיטיבי, להיפך, אני מתכוון לדמותו של יהודי מסורתי שיהדותו באה לידי ביטוי בענווה כלפי המסורת, דמות האב, דמות הרב והציבור. זהו יהודי שמתפלל במניין משום שתפילתו נשמעת טוב יותר עם הציבור; היא לא רק זעקתו של יחיד הי עם עצמו אלא היא ענוותנותו של אדם פשוט המבקש 'להיבלע' עם רבים אחרים. ענווה זו איננה השפלה, איננה מחיקת הזהות או 'התבטלות' וכניעה, ענווה זו מבטאת צורת עמידה נפשית בהוויה, אדם שאינו תופס את עצמו כמרכז העולם אלא תופס את עצמו בסוג של שקט, של כבוד פנימי, צניעות ונתינה.

אם היהדות המסורתית הצליחה לשמֵּר את דמותה הרי זה משום שהיא טיפחה את הלך הרוח הזה. היא טיפחה 'יהודים טובים' החיים חיי יהדות מלאים ומשמעותיים, לא מתוך אגוצנטריות צועקת, אלא מתוך "הצנע לכת עם אלוהיך". זאת הפשטות הקסומה של אותו יהודי שקם בבוקר לתפילה במניין, שמתנהל ביושר עם הבריות, מתנהל בצדקה, מפזר מהונו לעניים, ומשרה בביתו אווירה של חום יהודי, אווירה של תלמוד תורה, נוכחות של שם שמים, צדקה, מידות טובות, תפילה ושבת. אין כאן רק תיאור רומנטי של אותה אישיות, אני מבקש להעמיד עובדות מדויקות: דמות זו של היהודי היא זו שעומדת בבסיס המסורתיות.

בעוד שבמרחב האוניברסלי אנו לומדים על ערכם של טיעונים טובים, של אמיתות ושל הגיונות, המסורת מלמדת אותנו על המבנה הנפשי של אדם החי בתוך הקשר ממשי. כאשר האדם חי רק מטיעונים והוכחות, בתוך עולם שבו הוא מושלך אל צווחות השוק ואל המרפקים, והוא צריך לחלץ את טיעוניו הביקורתיים משם בצורה מוחלטת, הוא גדל במקום שבו ישנו הלך רוח מתמיד של ביקורתיות. הביקורתיות היא תכונה מצוינת, אבל היא תכונה מצוינת מבחינה לימודית. כאשר היא הופכת לסימן ההיכר והזיהוי של האדם במצבי ה'חיים' שלו, כאשר היא הופכת לתכונת נפשו האישית והיומיומית שלו, היא הופכת בני אדם לצרי עין, מיזנטרופים, מרוחקים, חסרי חיוך וחן וחסרי חמימות.

ה'חמימות' של המסורת אינה רק עניין בנאלי של 'חום ואהבה', כזה המעניק אושר לאדם. המשמעות של המסורתיות הזו היא בעיקר בהלך רוח רוחני של האדם. הרוחניות שהמסורתיות מעניקה היא רוחניות שבבסיסה לא עומדת רק האמת הצרופה אלא גם הענווה וההקשבה. אי אפשר להקשיב כאשר המגמה התמידית היא ניסיון בלתי פוסק לשוב אל 'המקור' ולבקש את טעותם של כולם. 'המקור' אינו חשוב יותר ממנהג העולם. מנהג העולם, כאשר יש לו משמעות כמובן והוא לא רק איזושהי החלטה של סבתא מעניינת וכמובן כאשר הוא עומד בקריטריונים של מוסר והלכה, מבטא את היכולת לחיות מתוך ענווה ומתוך חברה. אני לא מדבר כאן על ערכים קהילתיים למען החברה וכו', אלא על ערכים של אמונה ורוחניות. כאשר אדם חי בתוך מסורת ומנהג, הוא חי מתוך הקשר, ובכך הקשר שלו להוויה, לרוחניות ולקב"ה, הוא קשר שיש לו זיקה לכלל, לסביבה, הוא קשר מתחשב, קשר מכובד, קשר של ענווה. זה לא קשר מתמיד של היחיד המיוסר בבדידותו, קשר כזה יכול להפוך למיזנטרופי ודוחה.

להלכה אין 'אמת מוחלטת', היא מעולם לא נבנתה על פי גישה כזו. לדעת הרמב"ם, בעל ההלכה הגדול שתרם יותר מכל למיסודה של ההלכה ולתוקפה המוחלט, ההלכה עצמה היא תוצר של מנהג, תוצר של העוּבדה שהדבר התקבל בכלל ישראל, והסיבה שיש ללכת אחרי ההלכה הפסוקה לנו כיום היא כדי "שלא יהיו אלף תורות בישראל". מאחורי הרעיון הזה אין רק רעיון שמרני המפחד מאנרכיזם, מתחבא כאן רעיון רוחני המבטא סוג מסוים של קשר בין האדם לבוראו. יש הבדל בין אדם התופס את עצמו כיחיד מוחלט המושלך בעולם של טבולה ראסה בפני האל, לבין אדם התופס את עמדתו בעולם במשקפת של חסד. אדם כזה תופס את עצמו כ"עפר ואפר" בפני האל, הוא חלק מציבור, חלק ממסורת, חלק מעם ומהיסטוריה, וככזה הוא עומד בפני האל ובכך מחצין את המשמעות הייחודית של הרוחניות הזאת: רוחניות של ענווה. המסורתיות פועלת מתוך הבנה שהענווה היא היחידה שיש בה גישה אמיתית לאל, משום שהיא בנויה על נתינת מקום כניסה לאחר, וכמובן לאל, אבל בעיקר משום שרק אדם עניו יכול להקשיב. ומה היא אמונה אם לא קשב למסתורי ההוויה, לזולת וצרכיו ולחידת היקום?

תוקפי המנהג אוהבים לראות בהלך הרוח הזה הלך רוח של כניעה והתרפסות, חוסר אינדיווידואליות ויצירתיות וחוסר ביקורתיות. זה אמנם יכול להתגלגל לשם כאשר התופעה הזאת לא מובנת, אבל העומק הנפשי של תכונת המנהג היא הפוכה לחלוטין. אברהם יכול להרשות לעצמו להתווכח עם האל בשם האל על גורלם של אנשי סדום ועמורה רק מתוך הקְדָמָה: "ואנוכי עפר ואפר". ההקדמה הזאת נחוצה ליכולת לפעול פעולה מוסרית. אדם שפועל פעולה מוסרית בחלל ריק, בתוך מקום שאין בו מרחב של רגישויות, צרכי ציבור, אנשים חיים ודרמות של שטח, לא יכול להיות אדם שמרגיש וממשש את העניין, הכל הופך אצלו לסדרת טיעונים ולהחלטות משפטיות וחוּקיוֹת. אדם שחי את חייו מתוך תובענות מוסרית אבסולוטית כלפי עצמו וכלפי אחרים, במרחב שאין בו זוויות אנושיות ודרמות נפשיות, אלא הכל קשור לחוק ולאות הכתובה כהווייתה, אינו יכול להיות אדם מוסרי ומאמין, משום שהמוסר והאמונה שלו מתרחשים בעולם ריק.

יהדות כזאת מתרחשת בעולם שבו האדם אינו הופך למגלומן, אינו הופך להיות מקור הכל ואבי הכל. הוא לא 'בעל הזכויות' כולן ובעל העקרונות כולן. בעולם שבו יש מסורת ומנהג האדם מבין את מקומו, חי מתוך פרופורציות מוסריות, עם כבוד לזקנים, למבוגרים, למשפחה, לרגשות הזולת, למנהגים שהוכרו ונעשו רווחים ופשוטים, עם כבוד לאווירה הקיימת ועם קשב לזִקנה ולאב. עולם שאין בו מנהג הוא עולם שבו הכל שב תמיד לממדים של תוהו, של מוחלטות אבסורדית וטבולה ראסה, ממדים שיש בהם אווירה מתמדת שהעולם נבנה שוב ושוב מחדש, עולם שבו כל סטייה מהתקן ומהעיקרון הופכת להיות טראגית. זה גם מביא לחוסר יחסיות וחוסר הבנה ורגישות היסטורית. כל מה שהיה עד אמש הוא מושחת וכל מה שאנו קובעים היום הוא צודק ופסקני באופן מוחלט וטוטלי. בעולם של מנהג לעומת זאת אין טוטליטריות ועקרונות מוחלטים ומייסרים, יש הרבה יותר יחסיות, קשב, הבנה, ענווה, ובעיקר עמידה משמעותית בפני עוצמתו האינסופית של האל.

אוסיף ניחוח תיאולוגי קטן לסיום: כאשר אדם עומד בפני עוצמתו הבלתי נדלית של האל, ומעז לדבר, לחוות דעה, לעשות משהו משמעותי, לומר כן ולא, לדבר על עקרונות, מתוך גאווה אנושית והחשבה עצמית מגלומנית אז הוא חצוף קטן וטיפש, שחושב שהוא עומד במקום אחד עם האל. הצד השני הוא אי הכרה בנוכחותו של האל או אדישות כלפיו. המנהג בנוי על "מידת הרחמים" שבה ברא האל –בסופו של דבר- את עולמו. הוא בנוי על תחושה של בְּנָהוּת, הוא חש מסוכך על ידי האל, הוא מסוגל לדבר עמו בגלל שהוא מדבר עם האל וחי בעולמו מתוך ענווה ונתינה, לא מתוך קפדנות ועקרונות מוחלטים. רק בצורה כזאת ניתן לומר: "כי יצפנני בסוכה ביום רעה, יסתירני בסתר אהלו בצור ירוממני". רק בצורה כזאת ניתן לדבר ברצינות ובפנימיות על מוסר, על עקרונות חיוביים ועל משמעות חיובית לחיים ולשפע שלהם.