וידוי כתפילה וקירבה לאל

הווידוי הוא במטבע של תפילה, בקשה: "אנא ה' ". הגמרא (יומא לז.) לומדת זאת מווידויו של משה על חטאו של עם ישראל "אנא חטא העם הזה חטאה גדולה". מדוע הווידוי הוא תפילה? לכאורה הוא הפללה עצמית, ההיפך מתפילה. היה מובן אילו אחרי הווידוי היינו מבקשים רחמים בכל זאת, או אף בזכות הווידוי, אבל מדוע הווידוי עצמו הוא תפילה? הרמב"ם אף הפך את זה לחלק מ'עיקרו של ווידוי'. הווידוי דווקא שם אותנו במקום רחוק.

אולם ווידוי אינו רק הפללה עצמית, בלשון חז"ל גם 'וידוי מעשר' הוא וידוי, בווידוי זה מתוודים על כך שעשינו הכל כמו שצריך: "שמעתי לקול מצוות ה' אלוהיי, עשיתי ככל אשר ציוויתני". בווידוי זה דווקא מדברים על העובדה שהיינו בסדר, מדוע אם כן זה ווידוי? הודאת בעל דין? הסגרה עצמית?

התשובה היא שווידוי הוא פעולה של דיבור. הנביא הושע אומר: "קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ". "ונשלמה פרים שפתינו". השפתיים הללו הם הווידוי, וכך אומר הזוהר. הפעולה של תשובה לפי הנביא הושע מתרחשת על ידי דברים. במה דיבור הוא פעולה של תשובה?

בעבר  זיהו את 'דיבור' ו'דבר' כעניין אחד. ה'דיבור' יוצר 'דברים'. דיבור פירושו להוריק את מה שיש בתוכנו אל החוץ, להפוך את המעורפל, את המתרוצץ בתוכנו ללא הבחנה, לדבר מובחן, לאובייקט. זה פירושו של וידוי. וידוי אינו בהכרח פעולה של הפללה אלא פעולה של הבחנה, כאשר אני מדבר אני מבחין, אני מעמיד דבר מובחן, הופך את המציאות המשוטטת ל'דבר', לאובייקט מובחן. ההלכה קובעת ש'דברים שבלב אינם דברים'. מהותם של 'דברים' הוא להיות בחוץ, לא בלב. (דין 'דברים שבלב' אינו בעיה של חוסר נאמנות אלא בעיה של חוסר העמדה, חוסר הבחנה, הדברים לא היו ברורים. דברים שבלב אינם יכולים להיחשב לדבר מובחן, הם מתרוצצים אנה ואנה, חסרי יישוב, חסרי חיתוך, חסרי חיטוב. 'דברים' חייבים להיות בחוץ, לא בלב).

הפעולה של ווידוי אם כן היא פעולה של 'אמירת הדברים'. החטאים משוטטים בנו, אנו יודעים שאנו חוטאים, שאנחנו לא בסדר, וזה חלק בתוך הזהות שלנו, אבל אנו לא 'אומרים' זאת, לא הופכים זאת למובחן. כל חוטא יודע איך אחרי החטא החטאים מתרוצצים בו, תובעים אותו, הוא מתייסר עם עצמו, נע בחוסר נוחות. הגמרא אומרת "רשעים מלאים חרטה", חלק מהחטא זה החרטה שלו, החרטה האינטנסיבית היא חלק מהאופי של החוטא. משום שאין כאן ווידוי. להתוודות הרי זה להבחין, להעמיד דברים, לומר אותם בפה מלא. האמירה הופכת את החטא לחטא.

החרטה יכולה להיות עדיין חלק מהחטא כל עוד היא מתרוצצת יחד עמו. בני אדם מתוסבכים עם התסביך הפנימי שלהם, החטא והחרטה, הטוב והרע, 'מתבחבשים' עם עצמם, מתפתלים. הפעולה הראשונה של חזרה בתשובה היא האפשרות לומר. לומר: חטאתי. וזה עיקרו של ווידוי. לומר את החטאים. לומר מה עשינו. להפוך את זה למובחן. כל עוד לא אמרנו זאת אזי החטאים מתרוצצים ביחד עם עצמנו, עם הפסיכולוגיה שלנו, ואנו אף פעם לא אשמים, אלא מרגישים, ותמיד מוּנָעים מטראומות ופוסט טראומות, ממצבים חברתיים שונים, מחינוך ומאילוצים, מתאוות וממענות ותירוצים. הווידוי פשוט מנתק את החטא מההקשר הביוגרפי, המתוודה מוכן לומר: כן, זה היה רע. נקודה. כמו דוד המלך. האמירה הזאת היא היא עיקרה של התשובה. אני לא מסביר, לא משייך זאת לאווירה, להקשרים, לסיבות, אלא פשוט מבודד את זה ואומר: טעיתי. בלי להוסיף על זה מילה. זה הווידוי. יש כאן חטא, פשוטו כמשמעו, 'אובייקט' מובחן של חטא.

שונה הוא הווידוי בפני אדם, בפני בית משפט, שהוא בעיקרו פעולה של הסגרה עצמית, גילוי סוד, הנכחת מה שהיה צפון אצלי וגילויו למי שלא ידע, לווידוי בפני בית דין של מעלה. הרי זה אבסורדי: אנו מתוודים, כאילו 'חושפים' את מה שטמון אצלנו, בפני בוחן ליבות וכליות, בפני זה שיודע הרבה יותר טוב מאתנו מה עשינו ומה לא עשינו, מה חטאנו ומה לא חטאנו. אבל האדם הוא טיפש, והוא בורח מה' אנה ואנה, הוא חושב שה' לא יתפוס אותו. כמו אדם הראשון, כמו קין. הם בורחים. וזאת טיפשות, לברוח מן השקיפות. אנה מפניך אברח.

אבל האמת היא שכשאנו חוטאים אנו לא בורחים מה', כי אי אפשר לברוח מה', אלא אנו בורחים מעצמנו. אנחנו לא מסוגלים לעמוד מול עצמנו כמו שצריך. ואנחנו עושים 'כאילו'. חוטאים ואומרים, 'לא, זה היה בסדר', 'לא, זה היה הוא', 'לא, לא יכולתי אחרת', 'לא, המורים וההורים שלי אשמים', 'לא, יש לי טראומת ילדות', 'לא, הייתי עייף', 'לא, הייתי חייב', 'לא, הוא עצבן אותי', וכו'. אלו הבריחות שאנו בורחים מעצמנו. ה' רואה אותנו, אנו לא רואים אותו, לא רואים את חטאינו.

לכן, בניגוד לווידוי בפני בית משפט, ווידוי בפני ה' הוא הפוך לחלוטין. מי שיודע את האמת זה ה', לא אנחנו. כשאנו מתוודים אנו לא מגלים למי שלא יודע כמו בבית משפט, אלא שבים, מודים, מפסיקים לשחק משחקים, מוכנים לומר למי שמתמיד כבר ידע. מפסיקים לברוח. אנו מבטלים את המחיצות שבינינו לבין הקב"ה ופשוט אומרים את הדברים שלא יכולנו ולא רצינו לומר. אנחנו אלה שלא ידענו, לא ה'. הווידוי שלנו לא הופך את בית המשפט ליודע, אלא אותנו ליודעים. התהליך הוא הפוך לחלוטין.

הווידוי הוא הסרת מחיצות בין האדם לבוראו. ולכן הוא בראש ובראשונה פעולה של תפילה. 'אנא ה' '. עצם הגישה לה' בווידוי זאת פעולה של תפילה. אנו מפסיקים לשחק משחקים עם עצמנו ומעמידים את הדברים בפני יודע כל. אנו לא בורחים מהקב"ה, אלא מישירים מבט. הורסים את המחיצות בינינו. לכן התשובה וההתקרבות לה' חד הוא. לחזור בתשובה הרי זה להפסיק לברוח מה', להיות מוכן לומר חטאתי. והיא היא פעולת האמונה. העמידה בפני ה'.

גמר חתימה טובה!