בלעמיות ופסבדו אדיקות דתית

בתודעתו של העם היהודי ובזיכרונותיו ההיסטוריים, מעורר השם בלעם בן בעור צריבה חריפה באוזן ובלב. הוא זכור לדיראון ולשמצה אינסופית בשל התנכלותו לעם, התקוממותו ומרדו כלפי מלכות שמים, ובשל היותו שליח נאמן לאנשי הרשע, בלק בן ציפור ושרי מואב. ברם, עיון נוסף בפסוקים, עיון טרוד, מעורר חוסר נוחות יסודית באשר הוא מסרב לכאורה לחשוף תדמית שלילית כלשהי על בלעם. בלעם זה, מוצג במקרא, שוב ושוב, כנאמן לדבר האל, ככנוע בפניו. עפ"י עדות הכתוב, הוא מסרב בעקשנות הרואית להצטרף לשרי מואב ולבקשתם. הוא מפגין, רצוא ושוב, נאמנות -דתית לעילא-, לציווייו של הקב"ה. הוא מרעיף על עם ישראל ללא גבול ברכות וטוּב, וכל זאת למורת רוחו השוצפת של בלק בן ציפור, משלחו, תחת נוכחותו המעיקה והבוטה, התובענית והדורסנית.

דא עקא, מלכתחילה התיאורים בפרשה זו תמוהים. בלעם שואל את הקב"ה אם הוא יכול ללכת עם שרי מואב, והקב"ה עונה; 'קום לך אתם, ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה'. הקב"ה מאשר לבלעם בצורה חד משמעית להצטרף אליהם. רגע לאחר מכן; 'ויחר אף ה' אלו' כי הולך הוא ויתייצב מלאך ה' בדרך לשטן לו...'. לפתע, הקב"ה כועס על בלעם. מה קרה פתאום? מדוע הוא כועס, הלא בלעם עשה בדיוק את מה שנצטווה?

ומה שמעניין הוא שבלעם מכיר בחטאו; ויאמר בלעם אל מלאך ה', חטאתי, כי לא ידעתי כי אתה ניצב לקראתי בדרך, ועתה אם רע בעינך אשובה לי', על מה הוא מתנצל בדיוק? הלא כל מה שהוא עשה היה על פי הוראותיו של הקב"ה, ופתאום, חוזר המלאך על אותה ההוראה בדיוק; 'ויאמר מלאך ה' אל בלעם, לך עם האנשים, ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר'. אותו ציווי בדיוק. מה היה קודם לכן? הרי גם קודם בלעם צוּוָּה באותו דבר וציית בצורה מוחלטת? איזה מין שיח חרשים מתנהל כאן? עצור ללא אשמה. עבריין ללא חטא.

רש"י על אתר מרגיש בקושי ומתוך כך הוא מפרש; ויחר אף ה', ראה שאין הדבר רצוי בעיני ה' ונתאווה לילך'. במילים אחרות, על אף שהקב"ה מתיר לו ללכת במפורש, אבל 'אין הדבר רצוי בעיני ה''. דומה שעולים כאן ממדים של עשיה דתית, של פעילות דתית שאינם עולים בקנה אחד עם התכליתיות היסודית של עבודת ה'. איך זה יתכן?

לכאורה, יש ציוויים מוגדרים, דינים קבועים, מותר, אסור, טמא, טהור, מצוה, עבירה, קדוש, חולין וכו' וכו'. יש קטגוריות מדויקות לכל דבר, הכל ברור, הכל מתוחם, מוגדר, חטוב. ההלכה קובעת בדיוק מה צריך לעשות, מה מותר ומה אסור. הקב"ה אומר את דעתו בפירוש. איך שייך להתווכח? איך שייך לטעון אחרת? איך שייך לחשוב שמה שהקב"ה אומר לעשות אינו מתאים לרצון ה'? איך יתכן שהחוק המוחלט איננו מוסרי?

למעשה, צריך לשוב לגרעינים הראשוניים של הפרשה כדי לחשוף את התמונה הכללית. הפרשה מספרת על בלק בן ציפור החרד מסירוס המפה הדמוגרפית בארצו בעקבות ההתקדמות של עם ישראל במדבר, (נשמע מוכר?), הוא ירא מהכנסת האורחים; 'עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה', הוא סולד מן הזולת, מן האחר; 'הנה כיסה את עין הארץ והוא ('ההוא', גוף שלישי, הבזוי ההוא), יושב ממולי'. שפתיו של בלק נוטפות ריר של שנאה ושל צרות עין כלפי הזולת, השונה. מתוך רוע וסגירות הוא מבקש לקרוא לבלעם בן בעור כדי שישתמש בכוחות מאגיים שיגרשו את העם האורח, ובכך לאשרר ולאפשר את דיחוי האורח וגירושו באישור שמימי מעודכן, (לגזור עליו דין 'רודף'...), כל זאת, במקום לארחו, לכבדו, להותיר לו מקום, להיפתח אליו.

המענה של בלעם הוא לקוני, רשמי; 'לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר ה' אלי...', 'ויבוא אלו' אל בלעם...' 'ויאמר בלעם...' 'בלק בן ציפור מלך מואב שלח אלי, הנה העם היוצא ממצרים ויכס את עין הארץ, עתה לכה קבה לי אותו, אולי אוכל להילחם בו וגרשתיו, ויאמר אלו' אל בלעם, לא תלך עמהם...', 'ויאמר אל שרי בלק לכו אל ארצכם, כי מאן ה' לתתי להלוך עמכם'. לאחר הפצרות מרובות ונשנות מצד שרי מואב, בתוספת תמורה כספית הגונה, -כמובן-, שב בלעם לדבר עם ה', דיבור בו הוא מוציא מה' 'אישור' ללכת עם האנשים.

כאן בדיוק גנוזה המנטליות הקלוקלת של בלעם. במקום להזדעזע מן הבקשה של בלק, במקום למחות על גסותו של בלק ולסרב בתוקף לבקשתו, הוא הולך לבקש אישור שמימי. כי זאת יש להדגיש; בלעם הוא אדוק ב'דתיותו', מה שמצווה אותו הקב"ה הוא עושה ללא עוררין ולאלתר. הוא גם לא מתווכח עם הקב"ה, להיפך, הוא מקבל את כל דבריו בצורה מוחלטת ומחייבת, הוא לא מחפש 'היתרים' או 'קולות', 'פרומקייט' במיטבו. יתירה מזו, הוא הולך לשאול, הוא לא מתחמק, הוא לא רוצה לעשות שטויות, הוא הולך 'לברר' מה 'באמת' ההלכה אומרת. מותר לקלל או אסור.

מנטליות של 'אישורים'. הוא צריך 'לדעת', 'לברר', אם זה מותר או אסור. הוא צריך לפתוח ספר, הוא צריך 'לשאול' האם מותר להרע ולהצר לזולת 'על פי הלכה', הוא גם מברר את ה'גדרים' ההלכתיים לעומק; בהניח שקללה אסורה, מה דינה של הליכה עמם? בלעם זה, איננו מזדעזע מן הרוע, איננו מתקומם, איננו מגיב, הוא 'דובר' לקוני של ההלכה הכתובה והממוסגרת. מה שכתוב הוא עושה, הוא לא שואל שאלות, הוא הולך לשאול את הרב ולעשות על פי מה שההלכה אומרת. הוא לא עוצר לרגע בכדי לתהות עם עצמו אם לשאול רב האם מותר לו להיות רשע?

בלעם יוצא עם האנשים, רכוב על אתונו, ולפתע היא נעצרת, רוטטת. היא ראתה מלאך. כאן כבר לא מדובר על ציוויו של ה', הלא מבחינת ה'הלכה' הפורמאלית אין בו שום עוון בבלעם, הותר לו במפורש ללכת עם האנשים. החטא של בלעם מנצנץ דווקא נוכח פני המלאך. המלאך הוא 'שליחו' של האל, ההדהוד שלו, הקול השני. הוא מבקש להגשים שליחות, לא להביע דעה, אלא לזעזע, לטלטל. אולם בלעם אינו מבחין בו, במלאך, הוא שקוע בעצמו. מי שנבהל ממראה המלאך, זו דווקא האתון, הבהמה, חסרת ההבנה. היא לא מצליחה להמשיך הלאה. היא נרתעת. מדוע האתון? משום שכדי לראות את המלאך צריך להיות פנוי מהרעיונות 'הגבוהים' המקרקרים סביב האנוכיות האגואיסטית של האדם. הבהמיות אין בה תוספת. היא לא מסוגלת 'להגות' חוצפה. לפלפל כשיש רוע. להתכחש לזוועה באמצעות דיון הלכתי עמוק. רק האדם מסוגל 'להתחכם', להערים, לחשוב שהוא משחק משחק מחבואים עם הערכים. הבהמה מזדעזעת ותו לא. בלעם לעומת זאת, מתחמק, הוא לא רואה את המלאך, הוא הרי קיבל אישור ללכת. מה צריך יותר מזה?

האתון נעצרת באמצע הדרך, הלומת רעם, ובלעם מכה אותה בקנאות קודש. יש כאן יותר מסמליות. האינרציה המדרדרת את בלעם במסלול המתגלגל הזה מחרישה אותו, מעוורת אותו. בלעם לא מסוגל להבחין במלאך. אלו שכן מבחינים בו, הופכים בידיו, מהר מאוד, לכופרים ואפיקורסים. והוא בטוח בזה, הרי הוא עושה את הכל 'על פי הלכה', ללא כחל ושרק, ללא התחכמויות. הלא ברור, אלו שמנסים להפריע לו הם אלו ש'נגד ההלכה', חסרי יראת שמים, כופרים, ספקנים, אפיקורסים. בלעם מכה את העומד בדרכו, מצליף במעצורים. הביטחון המאפיין את מעוותי היושר, אלו המתחצפים כלפי הערכים, מקנה להם כוח מיוחד, יכולת פנטסטית להכריע את כל מי שעומד בדרכם. לבלעם יש אישור, האישור הזה מקנה לו גם את היכולת להשתולל ככל העולה על רוחו, להצליף לכל הכיוונים, הרי הוא הולך בהיתר, הוא מתנהג עפ"י 'דעת תורה', עפ"י הלכה, מה הוא צריך יותר מזה? אז הוא מפלה באתון את מכותיו הנמרצות. ללא רחמים. ללא מחשבה שנייה. אולי עומד כאן מלאך? אולי ה'אישור' איננו מספיק? אולי צריך לבחון את הרקע? לשמוע את ההד? לא. הביטחון הוא כה טוטלי. כך כתוב. כך נפסק.

בפרשה זו אנחנו נתקלים בתופעה המעניינת הזו. ידו של ה'פרומער' הזה, בלעם, על העליונה. הוא יכול להסביר את עצמו בצורה הקולחת והרהוטה ביותר. אולם למעשה, עם שלם נאנק תחת ידיו. למעשה, לא היה איכפת לו לקלל אם ההלכה הייתה מתירה לו. לא היה איכפת לו לחבור לרשעים ולרוצחים, רק מה? ההלכה אסרה עליו. מסכן. המלאך, האתון, הם אילמים, לא יכולים לדבר. הזעקה והצווחה הנחנקת מגרונם היא צרחת השתיקה, הזעזוע, השיתוק. ערלי שפתיים וכבדי פה. הם לא יכולים להתנסח, לבטא את עצמם כיאות. אבל הם יודעים בתוך תוכם שמשהו כאן לא בסדר. בלעם מנצח בוויכוח, אבל הוא נשאר רשע. לא תמיד הצדיקים יכולים לנצח.

כנראה מסר חשוב לדורות על הדיבור הנלהב בשם 'ההלכה' או 'החוק'. האם דיבור חנוק כזה אינו מסתיר מאחוריו עוולות הרבה יותר גדולות ממנו? עלינו להטות את אפרכסותינו לצלילי קולו של המלאך. צריכים לחדד את הרגישויות. לדעת מתי מותר לשאול שאלה. לדעת להיות בני אדם.

"... למה קרה בלעם את אבותינו בשם 'ישרים' ביחוד, ולא צדיקים או חסידים וכדומה... בחרבן בית שני שהיה דור עיקש ופתלתל, ופירשנו שהיו דור צדיקים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמם, ע"כ מפני שנאת חינם שבלבם זה את זה חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה', שהוא צדוקי ואפיקורס... שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות, אע"ג שהוא לשם שמים... וזה היה שבח האבות... עוד היו ישרים, היינו, שהתנהגו עם אומות העולם, אפילו עובדי אלילים מכוערים, מ"מ היו עמם באהבה וחשו לטובתם באשר הוא קיום הבריאה ... " (העמק דבר, מתוך ההקדמה לספר בראשית)