משמעותה של תפילה

אני פוצח כאן במזמור בנאלי לחלוטין, בשאלה מעוכה מרוב לעיסה: מה היא משמעותה של התפילה? אני יודע, אני מתפרץ. כביכול לא מתקוממים עלי כעת אלפי שברי קולמוסין ונתזי דיו מן ההיסטוריה היהודית, דוחפים אותי בבעיטה; כלך לך אצל יפות! כביכול אני הראשון בתהיותיי ומחשבותיי, כאילו גיליתי את פעימותיו של המשיח. ובכל זאת, ברצוני לעורר דבר מה, אולי חדש מעט, הרהור שהתפרע בי לאחרונה.

כמובן, אחל בהשטחה מובנת מאליה של מתחיה הקוצפים; ראשית, השערורייה המחוצפת הגלומה בה, זו המבקשת לגמד את המרחקים, לאפשר לאדם לדבר עם אלוהיו. זו ממש מקוממת. איך ניתן בכלל לגשת אל האלוהים? האין הוא בשמים ואתה על הארץ, כדבריו הרועמים של קהלת? איך ניתן לנפץ את חירותה האינסופית של הטרנסצנדנטיות ולהשחיל לתוכה ממד צר ומוגבל מן החיים האנושיים? איזה מובן יש לדיבור המתייחס לאל המשולל כל תואר? וכי איכפת לו להקב"ה אם מהללים אותו אם לאו, עד כדי כך שהוא ממש מתאווה לתפילתם של צדיקים? וכי הוא זקוק לאינפורמציה יומית על מעשי האדם? תחושותיו? הרגשותיו?

שנית, מה הוא מובנה הערכי של התפילה? האם מצע ערכי אינו אמור להיות משוחרר מן התועלתניות שבו? במה אפוא, ייסוריו של האדם, בעיותיו ומצוקותיו הם בעלי משמעות דתית? מוסרית? האם הברירה העומדת לפתחנו היא הדיכוטומיה הקשוחה של לייבוביץ' בין תפילה לשמה לתפילה שלא לשמה? במובן זה, התהא התפילה קריאה אקראית ויבשה של טקסט מוכתב? וודאי שלא. (אגב, זו גם לא כוונתו של לייבוביץ').

ומדוע התפילה מופיעה כטקסט מוכתב, בנוסח פורמאלי, קבוע ונוקשה, ובזמן מוגדר ומסויים? האין התפילה התפרצות ספונטנית של הנפש? האין היא אמורה לנבוע מעומק מבועי הלב? מן הרחשים הסוערים בתוכו, אלו המבקשים קירבת אלוקים בצימאון, ערגה וכיסופין?

זאת ועוד, באיזה מובן היא מופיעה בדברי חז"ל כעבודה שבלב? האין עבודה ולב שני מושגים שונים וחלוקים זה מזה לחלוטין? האין העבודה מגלמת את המאמץ, את היצירתיות המשוכללת, לעומת הלב, המבטא את הספונטניות ואת הזליגה המבעבעת? התפילה מציגה את עצמה על קו תפר, חבל דקיק ורעוע המחרה מחזיק בקושי את הדיכוטומיות, המתחים, השברים המקננים בקרבה. פעם בריסקאית, פעם חסידית, ופעם אקדמאית. בפינה אחת, ליבו של הלב, בשניה, יצירתיות אינטלקטואלית, ובשלישית, עסק קר של סחר-מכר. האין זו התלוצצות מפלצתית? התעללות סדיסטית בכל ניסיון אינטלקטואלי כלשהו? האין זו בדיחה?

אני עוקף את ההיסטוריה ההגותית המדשדשת כאן בעצלתיים. אינספור נוסחים ושיטות יכולתי למצוא לה לתפילה בארכיוניה המאובקים והמאובכים של ההיסטוריה היהודית. אחרי כל ההיסטוריה העיקשת וההירואית הזו, ניתן לסכם ובגדול שעזיבתה של התפילה בטישטושה ועירפולה, במקום בה היא עומדת באופן טבעי, תעשה לה את החסד הגדול ביותר. התפילה איננה מסכימה להתכרבל בשיטה כלשהי. היא עצמאית. יש לה לוגיקה משלה. אולי יש להכתירה בדבריו המזעזעים והנוקבים של לוינס; אפילו הובל הפילוסוף, במסלולו המוליך מראיה לראיה, אל ראיה החורגת מעבר לראיה, עדיין יצטרך לעמול רבות בהבנת התפילה. שיח היוצא מן העולם הזה אל 'מעבר ללשון' – האפשרי הוא?... המאמין הפשוט מסתכן, כמו הפילוסוף, בשערורייה. אין ביכולתו להתוודות על חוויית התפילה שלו... (ראו; חירות קשה, חינוך ותפילה, בתרגום העברי, עמו' 349, אגב, תתחילו לקרוא, לא תוכלו להפסיק, זה ממכר, מניסיון!). יש לי חולשה לדברים הנוקבים הללו. הם מציגים יפה יפה את הבעיה. הם לא מתחפרים. יש כאן בעיה, וקשה.

אז, על מה בכל זאת אני מפטפט כאן באובססיביות?

אינני מעוניין לנתח ולפשט. אבל ישנם שתי מצוות מכוננות המבטאות את הקשר החיוני שבין האדם לאל; תלמוד תורה ותפילה. יש בהם דבר מה ראשוני. תלמוד תורה, מחד, מן הבחינה העיונית והאינטלקטואלית. ותפילה, מאידך, מן הבחינה האמוציונאלית. ההנגדה של שני אלו מולידה בחווייתי הסובייקטיבית קִווקוּו מסויים. והתרשים הזה קורם עור וגידים כשאני קורא את דברי הרמב"ם; דע שכל המעשים האלה של עבודת ה', כגון קריאת התורה, התפילה ועשיית שאר המצוות אין מטרתם אלא שתעסיק עצמך לעסוק בציווייו יתעלה ולא בזולתו, כשאתה מתפלל בהנעת שפתיך בפנותך אל הקיר וחושב על מה שאתה קונה ומוכר, וקורא את התורה בלשונך, כשליבך נתון לבניין ביתך, מבלי שתתבונן במה שאתה קורא... מבלי להתבונן במשמעות המעשה הזה, ולא במי שממנו יצאה המצוה, ולא תכליתו של המעשה, אזי אל תחשוב שהגעת לתכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר עליהם; קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם...

דומני שדווקא התפילה מהווה במהותה הנעת שפתיים. אחרת היא שערורייתית. למה אפוא מתכוון הרמב"ם, אבי תורת שלילת התארים, כשהוא מדבר על כוונה בתפילה, אם לא לכוונה הפשוטה לצאת ידי חובה, אשר ההלכה גימדה אותה למשנית ביחס לתפילה, מכיוון שהיא דורשת כוונה אחרת, עמוקה יותר, למה בדיוק הוא מתכוון? האין הדיבור עם האל מתמצה בהנעת שפתיים בצורה אילמת? היש תוכן חדש הננפח כאן?

כרום זולות! דברים שבני אדם מזלזלים בהם! (ברכות ו:). אולי בגלל זה הם מזלזלים בה בתפילה. הניתן שלא לזלזל בה? האם זה אמנם יופיה? הנעת שפתיים הדורשת כוונה, ואין אנו יודעים מה ואיך? האם האילמות הזו היא היא המשמעותית? לעולם לא נוכל לומר! אנו חוזרים אפוא למה שאמר לוינס, לא ניתן לדבר על אפשרות לחריגה אל מעבר ללשון...

דומני שאין לחפש יותר מפלט. הכירבול של התפילה לכדי שיטה יגמד אותה ויטשטש את הברק המנצנץ שלה. אני מעוניין להקביל אותה לתלמוד תורה. תלמוד תורה הוא עיוני ואינטלקטואלי, התפילה לא. אבל למה מתכוון הרמב"ם כשהוא אומר שהתפילה היא הדיבוק השכלי שבין האדם להשי"ת? מה אינטלקטואלי בתפילה, אם לא פרשנות טקסטים, או הנעת שפתיים?

ובכן, התפילה היא לא אינטלקטואלית בעליל, אם להיצמד למובן הדתי וההיסטורי שלה, כמובן. אם הרמב"ם רואה בה דבר מה אינטלקטואלי דווקא, (לא מדמיונות ההמון, עבודת אלילים או עבודת האדם את עצמו), הרי זה משום שהוא מוצא בריטואל המייבש הזה, ודווקא ביבשותו האינטלקטואלית, משמעות אינטלקטואלית חריפה ביותר. וזה מה שמטריד אותי.

אז, קודם כל, כהרגלי, אני מנציח את עצם הרגע הזה. אני מעוניין בייבוש המכאני הזה, זאת משום שדווקא מחמת כך הוא לא מכאני בכלל, הוא הרבה יותר עמוק. התפילה מחצינה קודם כל, ממד של שאלה. של פניה. האדם פונה על ידי דיבור, אם הלל, אם תחינה, אבל דיבור, דיבור שהוא ממוען, לכאורה, כמו כל דיבור, אבל לא מגיע לשום מקום, ליתר דיוק, לשום מקום אנושי. ואז, באופן פרדוכסלי, לא ממוען אל מטרה, אלא ממוען אל האחר לחלוטין, ממוען אל האינסוף, אל הפרוץ, אל הבלתי מוגדר.

כאשר האדם חולה הוא פונה לרופא, משום שהרופא הוא זה שמסדיר את המחלה, היינו, הוא הכתובת לביטול המחלה, המכסה של הכלי. בתפילה האדם לא פונה אל המסדיר, אלא אל נמען שאיננו נמצא בטווח הסימטרי של בעיות האדם, הוא לא פונה לארגון הטבעי, לסדר הכלכלי (במובן הלוינסי של המושג), בתפילה האדם פונה. לא פונה אל, אלא פונה. עצם הפניה הופכת להיות משמעותית. מדוע הפניה היא משמעותית? משום שהיא מגלמת בתוכה את המתח ואת המטען שבין האדם להווייה. היא מחדדת את המרחק של האדם מן ההווייה, את התקוממותו, התמרדותו, ואז, באורח עקיף, את אי ההבנה, את ביטול האגואיזם. הכוליות לא נמצאת אצלו ביד.

כאשר האדם פונה, נושא בדבריו את מה שיש לו לומר, אולם, לא בכדי לקבל תשובה (עיון תפילה עליו מדברים חז"ל), אלא בכדי למשמע את הפניה בעצמה, הרי הוא מכונן יחס שואל אל ההווייה, הוא פתוח לשאלת הצדק, הוא לא מכיר בעובדות באופן יסודי, אלא מחווה אותן, מביא אותן לכדי הבעה, מוציא אותן מעובדתיותן, ממרק אותן, מטלטל אותן. העובדות לא מופיעות אצלו כמצב נתון אלא כהווייה, כהבעה. כאשר האדם חולה והוא פונה לרופא, הוא מפנה את הרצון שלו לפתור את הבעיה, כאשר הוא פונה, לעומת זאת, בתפילה, הוא נפנה לאי הסימטריה שבינו להווייה, למתח שבינו לבין האינסופיות, הוא מגלם את התקוממותו על אי ההתאמה, על הרצון האחר שלו, על האימבוולנטיות של ההווייה. הוא מטלטל את עצמו, ונחשף במערומיו בפני ערמומיותה של ההווייה. התביעה שלה לצדק קמאי, לא לסדר, אלא לצדק, להתנסות בשאלת הצדק, לנפילה המקימה.

אני מדבר כאן על חוויית תפילה מכוננת וידועה. התפילה מביעה כאב, לא כנרגנות, רוגז, תסבוך או תביעה, היא מביעה כאב כחוסר אונים. הרופא איננו מדגיש את חוסר האונים של האדם, להיפך, הוא נוסך בו ביטחון מושרש. לרופא אין כל תפקיד רוחני, יש לו תפקיד פונקציונאלי. התפילה ממוענת למשהו אחר, לא לרופא, אלא לרופא כל בשר, היינו למי שנמצא מעבר לרפואה, מעבר לבעיה הרפואית. היא פונה בענווה. הרשו לי להיות קצת היידגרייאני; אם נבחן כל הזמן את שאלת האמת, כהתאמה טרנסצנדנטלית בין הדבר לבין המחשבה, נפספס את הדבר עצמו, את ההווייה. ההווייה היא זו המוטענת במתח שבה, בהתקדמות שלה לקראת המוות. במילים אחרות; כאשר הרופאים מתייאשים ממצבו הרפואי של המטופל ומניחים לו לגווע בחוסר אונים, או אז, התפילה תגבר, תשָמע קריאת 'שמע ישראל' נזעקת. התפילה מהווה ביטוי לחוסר האונים, להתפרצות אל האין, לזעירות של האדם, זו המגלגלת אותו כגרגר אפונה נווד.

אמר עובד האלילים לניקולאוס קוזאנוס; למה אתה מתפלל? השיב הלה; לאלוהים, -ומי הוא האל שאליו אתה מתפלל? –אינני יודע. –הכיצד תוכל בכובד ראש כזה להתפלל אל מי שאינך יודע מי הוא? –מפני שאין אני יודע לכן אני מתפלל... שלילת התארים הופכת אפוא את התפילה למשמעותית, היא לא פניה לרופא הגדול ביותר, אלא היא פניה ותו לא. פניה שאיננה מאופיינת. פניה שעצם משמעותה הוא בפניה עצמה.

אני שב אל הרמב"ם. כאשר האדם מתפלל הוא מתעסק באל יתעלה, וחז"ל כבר אמרו שהאל מתפלל כל יום, משמע שהתפילה זהה עם האל במובן הרעיוני. כאשר האדם מתפלל, הוא לא מתעסק בעצמו, בחוויותיו, בעסקי ביתו, הוא מתפלל מתוך חוויותיו, משום שהוא מבין שאין לו ביטוי אחר מאשר חוויותיו, אולם חוויותיו אלו אינם אלא זורקים אותו אל האינסופיות, הן לא מתגמדות ומתכרבלות בעצמן, אלא מפנים הלאה, מחככים את האדם עם גבולותיו. התפילה היא יראת שמים, העיסוק בתפילה, לא בהלל, לא בתחינה, לא בחינוך, אלא בתפילה, בתפילה כשלעצמה, היינו, המשמעות העמוקה של הנעת השפתיים, היא המשמעותית. היא פורצת גבולות. אי הידיעה ואי השיטתיות של התפילה מפנים אותה לכדי מובנה המקורי, הפניה הקמאית. פניה שאיננה מאופיינת, איננה דורשת משהו מוגדר, היא פונה, היא רועמת, שואלת, תוהה. לכן היא לא שיטתית, ולא מסוגלת להכיל בתוכה שיטתיות כלשהי.

אבל אם היתה היא ספונטנית, מבוע הלב, יכלה להמיר את עצמה בבקשה אגוצנטרית ריקה. הטקסט הוא מוכתב, הזמן מקובע. לא האדם קובע את מה שהוא צריך, משום שאז הוא מבטא את צרכיו ולא את פנייתו, פנייתו של האדם באה לידי ביטוי דווקא כאשר הוא נשמע לתכתיב, באופן כזה הוא מגייס את מערכותיו לפניה בעצמה. הוא מצווה לפנות! מצווה להתפלל! אין כאן בדל של אגוצנטריות. האדם מעמיד את עצמו במקום הפניה, הוא לא עומד שם, אלא הוא צריך להתיק את עצמו למקום מוכתב. אם לא כן, הוא מתעסק בעצמו, לא באל.

זה הניסיון שלי לבטא את הפנומנולוגיה של התפילה. בסופו של דבר, היא זהה עם התפילה היהודית המקורית. האדם מתפלל תפילת חובה ובכך הוא משייך את עצמו לסדר מסוג אחר, הסדר של הפניה, של השאלה, לא הסדר של התירוץ והמסקנה. האדם מתפלל דווקא כשנגמרות לו המילים, כשאין לו כבר מה לומר. אכן, שערורייתי לכל פילוסוף...