אפשרויותיהן של תמונות עולם: פרק שני. פוסטמודרניזם. מה זה באמת?

א. אחת מן הדעות הקדומות הרווחות היום טוענת שהפוסטמודרניזם מאפשר את 'נוכחותה' או את 'אמיתותה' של כל תמונת עולם אפשרית. כל המיתוסים קמים לתחייה, הפגאניוּת, הדתות, האמונות, העולמות הבדיוניים למיניהם, תת תרבויות וכיו"ב. כל אלו הם 'לגיטימיים' ו'אמיתיים' מנקודת מבטם. הפוסטמודרניזם אינו שופט והוא מצדד ברלטיביזם מוחלט המבקש לטעון שכל תמונת עולם היא אפשרית, 'ויש בה אמת', משום שהיא שייכת ל'אמת' של המאמינים בה. כל אלו הם בסופו של דבר 'אחרים', ויש לכבדם ככאלו, ובשל כך הם גם 'לגיטימיים'. אין כזה מושג פטרנליסטי בשם 'שטויות', כמו זה שהמודרנה ניסתה לאמץ. כל תיאוריה יכולה להיות אמיתית.

דעה זו מבינה את הטענה הפוסטמודרניסטית מתוך השלילה. הפוסטמודרניזם מעוניין באנרכיה של החכמה. הוא מקעקע כל תמונת עולם מדעית, לוגית או מודרניסטית המבקשת להתחפר בשבלונה של עצמה ולראות את העולם רק מבעד למה 'שמוכח'. לפי הטענה הזאת, הפוסטמודרניזם 'מנצל' את העובדה שהרבה דברים אינם יכולים להיות מוכחים ומשתלט על המרחב הזה. במרחב הזה יש כמו אנרכיה. כל תיאוריה היא אפשרית, וכל 'למה לא' נעשה בסופו של דבר ל'כן'.

דעה קדומה זאת היא די שטחית בהבנת הפנומן של הפוסטמודרניזם. היא ממשיכה לנסות להבין את הפוסטמודרניות על סמך התדיינות אינסופית עם תמונות עולם מודרניסטיות ו'מדעיות' מקובלות. כפי שראינו בפרק הקודם, הטענה הפופולרית היא ש'השקפת עולם מדעית' מדברת על עולם 'מוכח', עולם שניתן להפרכה, עולם רציונלי, ואילו מה שאינו מדעי נידון להתבלבל במערבולת הגדולה של תיאוריות חסרות בסיס. בין זה לזה הפוסטמודרניזם בחר לכאורה בצד השני. אבל לדברים הללו אין שחר.

ב. מה הפוסטמודרניזם כן מבקש לטעון? כפי שכבר ראינו, המודרנה ביקשה לבסס תמונת עולם אוניברסלית, אחידה על סמך הרציונליות. ניקח לדוגמא את קאנט. קאנט טוען שתמונת העולם 'האמיתית' היא רציונלית לחלוטין, משום שבניגוד לאנרכיה שהותיר יוּם במחשבה, אנרכיה הנוצרת כתוצאה מכך שאנו לא מכירים שום דבר באופן סיבתי וממילא כל העולם עומד לכאורה על כרעי תרנגולת משום שאנו לא יכולים לעגן אותו באופן הכרחי, מבקש קאנט לטעון שיש להסתכל על העולם מבעד לתופעה עצמה ולא מבעד לשרשרת הסיבתיות העומדת מאחוריו. קאנט טוען, הלחם שאנו אוכלים הוא מזין משום שזה הלחם אותו אנו מכירים, לחם אחר, שאינו מזין, שייך לעולם בדיוני, הוא לא שייך לעולם שלנו. העולם שלנו נשען על תמונה מגובשת שאמנם לא נסמכת על סיבתיות אבל היא נסמכת על עצמה באופן מוחלט. אנו מכירים את העולם ולכן אנחנו גם לא מסופקים כלפיו.

הדיון המודרני אכן סובב סחור סחור סביב השאלה 'המדעית', דוד יוּם טען שלא ניתן לדעת כלום על המציאות משום שאין אנו יודעים את הסיבות העומדות מאחוריה, ואילו קאנט טען שאין אנו מתעניינים בסיבות של ההוויה בכדי לדעת עליה, על ההוויה אנו יודעים באופן בלתי אמצעי, מה שבפנינו זאת ההוויה כמות שהיא. בשל כך טוען קאנט שישנה אכן תמונת עולם אוניברסלית אחידה שנכונה 'לכולם' בשל היותה התמונה של העולם 'שלנו'.

במקום הזה באה הביקורת הפוסטמודרניסטית וטוענת שאין תמונת עולם שהיא אוניברסלית. הטענה של הפוסטמודרניזם היא שהניסיון לדבר על עולם 'שלנו' הוא ניסיון לא נכון, משום שתמונות עולם מתחלפות לפי רקע סוציולוגי מוקדם. שימו לב לטענה: הטענה אינה ששום דבר אינו מוכח ולכן הכל אפשרי. זאת הטענה של דוד יום. הטענה של הפוסטמודרניות היא שגם אחרי הביקורת של קאנט הטוען, -ובצדק-, שהעולם איננו בנוי על רקע סיבתי מוקדם אלא על עצמו, אין כזה דבר 'עצמו' של העולם. הפוסטמודרניות מבקשת לחשוף את השורשים של ההיכרות שלנו עם ההוויה ומוצאת שההיכרות שלנו משתנה לפי העמדה שלנו כסובייקטים ולפי הנתונים החברתיים המעצבים והמציירים לנו מראש 'תמונת עולם' נתונה זה מכבר.

בעוד שהמודרנה ניסתה לדבר על מה שמאחד את כל האנושות לכדי תמונה אחת, הפוסטמודרניות מבקשת לפרק. היא מבקשת להראות שאין רציונליות העומדת בתשתית העולם שלנו והמחזיקה אותו בכל קצותיו, אלא העולם שלנו הוא מפורק לגורמים והוא מופיע בצורות שונות על פי מרקעים שונים. בתוך העולם 'שלנו' שעליו מדבר קאנט עדיין יש מקום לתמונות שונות, משום שאנו מבחינים שתמונות אינן נקבעות על פי צורה קבועה של הסתכלות, אלא ההסתכלויות שלנו הינן תוצאות של רקע מוקדם שיש לנו, ולכן בפני כל אחד מאתנו מופיעה תמונת עולם שונה.

ג. כאן אנחנו ממוקדים כבר יותר. בניגוד לדוגמטיות המדברת באופן של מדעי / לא מדעי. תמונת עולם 'מדעית' היא כזאת 'המוכיחה' ו'המבססת' את דבריה באופנים 'רציונליים', ותמונה בלתי מדעית היא כזאת המקבלת תיאוריות שונות 'שאינן ניתנות להפרכה' ולכן אפשר לקשקש כמה שרוצים, אנו נמצאים בזירה שונה לחלוטין. הזירה שבה אנו נמצאים מתדיינת על העולם 'שלנו', לא על העולם 'המדעי' שפורק לחלוטין על ידי דוד יום. השאלה היא מה הוא העולם שלנו, המודרנה טענה שהעולם שלנו הוא פשוט, חד ממדי וברור מאוד, הפוסטמודרניזם לעומת זאת טוען שזה לא נכון, העולם 'שלנו' הרבה יותר מורכב ורב ממדי.

לכן כל כך לא נכון לתאר את הפוסטמודרניזם בקלישאות הרווחות כלפיו. הפוסטמודרניזם אינו מבקש לטעון שבאנרכיה של 'אמיתות' ניתן ללקוט מה שרוצים בלי שום ביקורת, אלא הוא טוען שבעולם שבו אנו יודעים שהדברים מתרחשים בצורה הרבה יותר מורכבת ורב ממדית יש להתייחס בהתאם. לא מדובר באנרכיה של אמיתות או ברלטיביזם שטחי, אלא מדובר בתמונות העומק המופיעות בפנינו באופן חיובי. אין כאן סתם הפרחה חסרת אחריות לאוויר, 'הכל לגיטימי', אלא יש כאן משהו מאוד ממוקד, אנו לא יכולים להתייחס אל 'האחרים' בצורה מבטלת אם אנו יודעים שמה שיוצר את 'אחרותם' אין זה חוסר האפשרות שלהם להתבונן על העולם 'כמו שצריך' אלא העובדה שה'כמו שצריך' שלהם הוא שונה ביסודו משלנו.

אפשרויותיהן של תמונות עולם: פרק ראשון. על הריאלי ועל הבדיוני.

להלן סדרה קצרצרה בנושאי בסיס המעסיקים רבים וטובים, נושאים המגדירים תחומי עניין, מדע, ריאליזם, רציונליזם, והמדברים על אפשרויותיהן של 'תמונות עולם'. הפרק הראשון יבקש להבחין בין הבדיוני לריאלי. הפרקים הבאים יעסקו באפשרות לדבר על כל אחד מהם בשפתו. הסדרה הזאת לא תחדש דבר מה ולא תחרוג מן 'הדברים הפשוטים', היא אך תבקש לרענן, לחדד ולהזכיר.

א. אז אמנם 'תפיסת עולם מדעית' הינה תפיסה המקבעת את רוחבה של ההוויה במקום צר ורזה, (ראו בפוסט: על שמונה הבלים אליצוריים), ואמנם, מדע איננו יכול להיות 'תפיסת עולם' משום שמעצם הגדרתו הוא מתעסק בעובדות ולא בחיים, בערכים, בהתייחסויות ובעצמה של ההוויה, אבל כל זה אינו אלא הצד השלילי. ובמקום הזה נפתחת השאלה, שנוכל לקרוא לה השאלה 'החיובית', שתבקש לשאול איך, אם כן, 'מסתכלים' על העולם?

משום שהשאלה הזאת כלל אינה ברורה מאליה. רבים אלו המטיפים נגד 'תפיסות עולם מדעיות' בכדי 'לאפשר' את נוכחותם וקיומם של אלמנטים לא ריאליים במובן ריאליסטי, כמו שדים, מלאכים, מכשפות וכיוצא באלו. כאילו שכאשר פינינו את העולם מן הטוטליטריות של המדע, הותרנו לעצמנו עולם שבו הכל אפשרי, עולם שבו, -מכיוון שהכל יכול להתרחש-, הכל גם מתרחש. הטענה ידועה: אין שום הכרח 'רציונלי' שלא קיימים שדים, ממילא, 'הכפירה' בהם היא מטופשת. כאילו שאם סיימנו עם ההכרחים, עם העולמות הלוגיים, הפורמאליסטיים והמתמטיים של הוכחות והפרכות, נותרנו בהכרח עם עולם אנרכי, מבותר, מבולגן, המציע כל מרכולת אפשרית 'שאין לה פירכה רציונלית'.

אולם, לאמיתם של דברים, אין אמונה עיוורת ב'מדעניזם' יותר מזו. כל תמונת העולם של טועני טענות אלו מתמצה ונסגרת בשאלה האם דברים הם 'מדעיים' או 'בלתי מדעיים'. יש הבוחרים לעצמם את הצד 'המדעי', שעל פי התפיסה הזאת עניינו לטעון ש'רק מה שרואים, חשים וממששים הוא קיים', ויש הבוחרים לעצמם את העולם 'הבלתי מדעי' שבו יש עולמות פרועים המשתוללים בחוץ שקיימים משום ש'לא רק מה שרואים, חשים וממששים הוא קיים'. הכל מסתכם סביב השאלה הכל יכולה הבאה: ניתן להוכיח או לא ניתן להוכיח? כמו פן מסוים של הפילוסופיה האנליטית המנסה לצמצם את כל ההוויה לשאלה מתמטית, כך שאם למשל יתעורר דיון על דטרמיניזם תוכיח הפילוסופיה הזו שלא ניתן להוכיח כך או כך ותצא ידי חובתה. במקרה הטוב, היא גם תשקלל סטטיסטיקות ורמות מסוימות של הסתברות ותקבע נחרצות אמירות 'קוהרנטיות', אמירות 'שאין בהם סתירות'. וכמו, כאשר פתרנו חידות מתמטיות אלו, הותרנו עולם שלם, רווי וגדוש.

ב. אבל העולם איננו מסתיים במקום של ההוכחות המתמטיות, להיפך, הוא מתחיל משם. ההוויה איננה מתגמדת לכדי אמירות מדעיות, להיפך, ברגע שהגדרנו את גבולותיו של המדע או אז ניתן להתחיל להתדיין דיון רציני על ההוויה. וכאן מוצאים את כל אותם לוגיקנים משקללי הסתברויות והוכחות לוגיות, נאלמים דום. פתאום ההוויה זרה להם. פתאום הכל ריק. לפתע מהדהדת הביקורת הנוקבת של היידגר על עולם הפילוסופיה בצורה פרועה וכואבת: אבל היכן הייתם עד היום? היכן נעלמה שאלת הישות? דומה שהעסק החשוב היחיד מבחינתם הוא העיסוק בגבולותיה של הישות אולם תוכנה של הישות עצמה הוא חסר משמעות, משום שהוא מעבר לעולם של הוכחות, לוגיקות ופירכות.

הפילוסופיה הקונטיננטלית הצליחה להפיח רוח חיים חדשה במשמעותה של הישות. מחשבה, בעיניה, איננה מחשבה המצומצמת ל'מה שניתן להוכחה ולפירכה', אלא מחשבה רצינית היא מחשבה החושבת את ההוויה, חושבת את מושג ההוויה, לא רק מגדירה את המקום החופשי שנותר לנו להתגדר בו, אלא גם מתגדרת בעצמה בתוך העולם הזה, מביטה ושואלת את עצמה. הפנומנולוגיה למשל הצליחה להתחיל לחשוב את הפנומן, את מה שמופיע, לא את מה 'שמוכח', אלא את העולם שבו אנו מושלכים, במערומיו.

ואמנם, אלו הרואים את עצמם תחובים בתוך עולם סגור של הוכחות ולוגיקה, מלגלגים כאומרים, אין כאן כלל פילוסופיה, אין כאן אלא הגיגים, רעיונות, שירים, פסיכולוגיות בגרוש וכיוצא בזה. בכך מחצינים הם את אטימותם וקהות חושיהם אל הפנומן הגדול של מחשבה, אבל בעיקר אל ההוויה. כל מה שאיננו סגור ותחום בתוככי עולמות לוגיים הוא חסר משמעות בעיניהם, וכך לאלתר הוא נפטר כגיבובי נפש 'בלתי מחייבים'. אולם הפילוסוף מבקש לשאול את השאלה הנוקבת והתהומית: מה היא בכלל מחשבה? וזה מה שעומד כאן לפיצוח. להבדיל מן הפסיכולוגיה למשל שעניינה מאוד מקומי, הפילוסופיה מבקשת לחשוב את מה שפונדמנטלי, שיסודי בהוויה. הפסיכולוגיה מתעסקת במקום המצומצם של חוויות ותחושות הפסיכי, אולם הפילוסופיה מבקשת לעסוק במה שמניע את הנפש, בשאלה הכללית של ההוויה, בניסיון לחשוב את העולם שלתוכו אנו מושלכים. מה שבעלי 'רוח מתמטית' אינם מסוגלים לחשוב. מה שבעלי 'ההוכחות והלוגיקות' הצליחו לסרס מעצמם, עד ששאלת ההוויה נשמעת בעיניהם סינית, אבל מכיוון שהם מתיימרים לדבר את כל השפות שבעולם ומוצאים את עצמם לא מבינים מה היא הסינית הזאת, אזי הם פוטרים אותה כבלתי רלוונטית.

ג. כאן עולה השאלה, מה הוא העולם שאנו מושלכים לתוכו? יש כאן עולם ממשי, קונקרטי, ממוקד, ואנו מעוניינים לעמוד על טיבו. אלפי מתמטיקאים שיסבירו שעולם עם שדים הוא עולם 'אפשרי' ולא מופרך מבחינה 'רציונלית' לא יעזרו ולא יועילו לדיון הזה במאומה, משום שהדיון הזה מחל במקום בו כבר אין ללוגיקה ולפורמאליות מה לומר. הם נותרים כאן במבט בוהה, מטומטם ואטום.

ובמקום הזה אנו צריכים לנסות ולצייר לנו את עולמנו. מצד אחד, אנו יכולים לראות את עצמנו בעולם מיושב, ריאלי, שבו כל תופעה נראית כתופעה וכל דבר שאיננו תופעה איננו מוגדר כתופעה, ומצד שני, אנו יכולים לראות את עצמנו חיים בעולם בו שוצפות ישויות נעלות מעִמנו, המסתתרות מאחורי קליפת הקיום המאוד 'פיזית' שלהם, (אמנם יאמרו כאן 'רוחנית', אבל נפטור זאת במילה 'פיזיקליות רוחנית'), עולם של דמונים, של ישויות ערטילאיות ובריות משונות, שאין אנו יכולים לראותם אלא לדבר עליהם בלבד.

העולם הראשון הוא העולם שאותו אנו חיים בפועל; כשקר לנו אנחנו לובשים סוודר; כשאנחנו חולים אנו פונים לרופא; וכן הלאה. העולם הזה ניתן לנו בצורה גלויה, מפוכחת, הוא לא חושש לסדרים אחרים המתנהלים בקומות אחרות של ההוויה. העולם השני, לעומת זאת, הוא עולם שבו אם קר לנו אנו יכולים לגרד ברגל משום שיש כאן סיבתיות 'נעלמת' מאתנו בעולם המרחף כמה קומות מעלינו, ואם אנו חולים נפנה לאיזשהו קרדינל שיפצח לנו את תעלומת העב"מ שהתנחל בתוך גופינו. יש להדגיש: גם העולם הראשון וגם העולם השני אינם מופרכים מבחינה 'רציונלית', שהרי לא ניתן להפריך את האפשרויות הללו. הכל אפשרי בעולמה של הלוגיקה, כל עוד זה לא סותר את העולם המצומצם של עצמה.

אולם השאלה כאן איננה אם הכל אפשרי בעולם של הלוגיקה, אלא השאלה היא האם הכל אפשרי בעולם שלנו. והרי אנו מושלכים לתוך עולם בנוי זה מכבר, לתוך עולם שנדמה לנו כמוכר, לתוך עולם עם כללים. אף אחד לא יטמין את ידו באש, משום שהוא יודע היטב שאש שורפת והוא לא יחשוש לצד 'שלא ניתן להפרכה רציונלית' שעל פיו האש הספציפית הזאת איננה כמו כל אש, אלא יש סיבה אחרת הנעוצה בגחמתו של איזשהו שדון מקטר. זה מה שעומד בתשתית הפילוסופיה של קאנט למשל, הלחם שאנו מכירים הוא הלחם המזין, לחם שאינו מזין אינו לחם ולכן גם אין מקום לחשוב עליו על אף שהוא 'אפשרי' מבחינה 'רציונלית'.

ואם כן, ניתן לחשוב מחשבות בעולם שלנו, וניתן לחשוב מחשבות על עולם אחר, בדיוני. אולם בכך, לא יהפוך העולם הבדיוני ללא בדיוני. 'רכבת הטסה באוויר' שהייתה אבסורדית בימי הביניים הייתה אכן שייכת לעולם הבדיוני, זה כמובן לא סותר את העובדה שזה שייך לעולם הריאלי שלנו, שהרי רק מי שמבין דברים בצורה מדעית, פורמאליסטית קרה ויבשה, מרגיש טוב כאשר הוא מלגלג על חכמים בימי הביניים המבטלים עולם עם 'רכבות טסות באוויר' כעולם בדיוני, שהרי מבחינתו העולם הזה הוא באמת עולם בדיוני, על אף שהעולם שלנו שונה לחלוטין.

משום שעולם 'ריאליסטי' איננו חסין מטעויות ומהתחדשויות. הוא גם לא חושב שהוא כזה, הוא לא חושב שהוא יודע הכל. אבל הוא בסך הכל מבקש לחיות פחות או יותר בעולם שהוא מכיר, בעולם 'נורמלי' שבו תתכן שיחה שפויה בין בני אדם, שיחה שבה בני אדם מדברים על אותם דברים, שיחה שבה בני אדם נאמנים לעולם שלפניהם.

לעומת זאת, העולם הבדיוני המשרטט לעצמו הוויה המנווטת את עצמה לפי כללים 'אחרים', לפי כללים שאינם שייכים לעולמנו, אלא לפי כללים השייכים לעולם שונה, שבו דברים מתנהלים אחרת, מקבע את עצמו אמנם במקום חסין מביקורת אבל גם במקום שאיננו שייך לכאן. על עולם כזה לא ניתן לחשוב מכיוון שהוא לא נתון למחשבה אלא לאינפורמציות, (ממש כמו הדוגמטיות של המדעניזם), והאינפורמציות הללו ידועים לבעלי האינפורמציות ובעלי האינפורמציות נקבעים לפי הסתברויות וסטטיסטיקות במקרה הטוב ולפי אמונות שרירותיות וגחמות אקראיות במקרה הגרוע יותר. כך שעולם זה ממש לא רלוונטי לעולמנו אנו. הוא מתרחש אמנם בשר הטבעות ובהארי פוטר אבל לא מתרחש בעולם שאותו אנו מכירים.

כך שאם אנו מעוניינים להיות נאמנים לעולמנו אנו אמורים לדבר על מה שניתן לדבר עליו. כל ילד יכול לשרטט לו עולם משלו, אולם הבוגר הוא זה המצליח להכיר עולם שאיננו העולם הבדיוני שלו אלא העולם 'הניתן' לו. כך שעולם המתרחש 'אי שם', שכמובן, באמצעות משיכה בחוטים, גם משפיע על העולם כאן, הוא פשוט עולם לא רלוונטי. זאת בעצם האמירה הגדולה של הנאורות ושל המודרנה.

*

בפרק הזה שללנו את הבדיוניות ודיברנו על תמונת עולם 'נאורה' והעולם האפשרי מבחינתה, כפי שקורא לה קאנט. בפרק הבא נבקש לערער גם על תמונת העולם הזאת. הפוסט מודרנה מבקשת לחשוב מה בדיוק יוצר את תמונת העולם 'שלנו'? האם יש בכך דבר מה אוניברסלי? כללי? בלתי משתנה? אחיד? האם אכן יש כזה דבר עולם 'שלנו', או שמא יש עולם שלי ושלו? זאת הביקורת הפוסטמודרניסטית שפוסעת פסיעה אחת קדימה, שמבקשת לטעון שגם ה'נאורות' יסודה בדוגמטיות מסוימת, והיא תעסיק אותנו בפרק הבא. אולם הרווח עכשיו הוא נקי: כאשר אנו מדברים על פוסטמודרנה אנחנו כלל לא מדברים על עולם שבו כל תיאוריה היא אפשרית, משום שאם אכן היו הדברים כך זה היה שייך לעולם הבדיוני ולא היינו יכולים 'לחשוב' פוסטמודרנה. הרווחנו עכשיו לפחות שאנחנו נמצאים בעולם מוכר, בעולם הזה אנחנו יכולים לדבר, וברגע שיכולים לדבר אפשר גם להתקדם. בפרק שאחריו נבקש לחשוב על אפשרות של מחשבה חיובית בעולם מבותר וגם על מקומה של מחשבה יהודית. מכאן ואילך נעלה לדיון מחדש מושגים המעסיקים לאחרונה רבים וטובים באשר למהותה של פילוסופיה יהודית ועולם של אמונה יהודית.