ברצוני לעמוד כאן על ההבעה של ההלכה, לא מתוך פולמוס ווכחני אלא מתוך הצעה פנומנולוגית של זווית. נקודת המוצא כאן איננה ההתייחסות של ההלכה לבעיות האנושיות הקלאסיות וההתמודדות שלה עמהן, אין כאן תגובה לשאלות פילוסופיות, קיומיות או תאולוגיות או מענה להן, אלא הצגה והחצנה של ה'היות' ההלכתי, והצגתו לעומת צורת הקיום הטבעית והסביבתית שלנו, הקיום המערבי. הצגה זו תאפשר לבחון מקרוב יותר את המשמעות הפנימית שבפרקטיקה ההלכתית ואת נקודת המבט שלה על ההווייה.
כמה זוויות פרטיקולריות מיוחדות מאפיינות את העולם החי של ההלכה (זאת מלבד העניינים התאורטיים / עיוניים של עולם היוצר ההלכתי שאין עניינם כאן), נמנה כאן ארבע עיקריות; תודעת המחוייבות, הפולחניות, ההיקף והציות.
הזווית הראשונה היא תודעת המחוייבות, תודעה זו מושרשת בעולם ההלכה, עולם ההלכה –בתודעה ההיסטורית שלו- אינו עולם הנתון להחלטה אישית של האדם, הוא נתון כחוק, יש להכיר בו כחובה, לא כתיאוריה, ההלכה איננה תאוריה טובה על החיים או גישה מוסרית מקורית, אמצעי לחינוך טוב, ההלכה היא מחוייבות ולכן היא ראשונית, ה'נעשה' קודם ל'נשמע', ההלכה מחייבת, לא מציעה.
הזווית השניה היא העובדה שההלכה איננה 'קוד אתי', היא לא מתאפיינת בטיפול בבעיות חברתיות, (היא עוסקת בכך אבל לא מתאפיינת בכך), המובן שלה לא בא לידי ביטוי בעשייה אתית, אלא בעשייה הדומה יותר –מבחינת המושגים הקונטיננטליים- לעשייה פולחנית. עשייה פולחנית איננה עוסקת במה ש'מטריד את האדם' (-וכאן הנקודה החשובה), היא לא עוסקת בצרכיו של האדם וביחס לבני אדם אחרים, היא מוציאה את האדם מן המרכז, השאלה היא לא מה האדם רוצה, צריך או מעוניין, אלא השאלה היא שאלה פולחנית, נאמר; מטאפיסית, (הרמב"ם בדבריו על טעמי המצוות ועל תורה 'אמיתית', מאפיין תורה שהיא 'אמיתית' בכך שהיא לא מתעסקת רק בעניינים של הסדר החברה אלא גם בכך שהיא משתדלת להעניק לבני האדם דעות עיוניות נכונות), עשייה דתית איננה כרוכה –מעצם טבעה- אחרי המובן שהיא מעניקה לאדם אלא אחר מובן שהוא חיצוני לאדם.
הזווית השלישית היא ההשתלטות של ההלכה על כל תחומי החיים של האדם, אין נושא מסויים הקיים בחייו הריאליים של האדם שלא מונחים עפ"י ההלכה, האוכל, השינה, יחסי האישות, העבודה וכו' וכו', ההלכה מנחה את כל אורח החיים של בני האדם, היא לא מתמקדת בנושא אחד, או תורמת פולחן אחד אלא היא מתבטאת בכל תחום. זווית זו מחצינה את העובדה שאין ההלכה מעוניינת לתרום או להעניק לאדם משהו מסויים, דעה מסויימת, השקפה מסויימת, אלא משמעותה נעוצה בעצם ההתערבות, בעצם העובדה שהיא מטפלת בחיים ומביעה את עצמה כלפיהם, מה שרלוונטי בהלכה אינו מה שהיא אומרת אלא עצם העובדה שהיא אומרת משהו.
הזווית הרביעית היא הציות. חוץ מתודעת המחוייבות ישנה גם תודעת ציות. תודעת הציות איננה קשורה להלכה המחייבת אלא לאדם הנענה (הבחירה), ההלכה, מבחינה היסטורית, תובעת ציות פרקטי, לא רק תודעה של מחוייבות אלא היענות מעשית בשטח להוראותיה.
ארבע זוויות אלו יש להנגידם לעולם הפרקטיקה המוסרי המערבי המוכר לנו, לעמוד על השונה בהם, ולסחוט את המובנים הערכיים הזולגים משונות זו.
בעולם המערבי אין תודעת מחוייבות. האדם מחליט מה היא חובתו ומה הם ערכיו, במובן זה אין כאן מחוייבות אלא החלטה פנימית של האדם, לא מחוייבות הבאה ממקור חיצוני. אף החוק המדיני איננו אלא פרקטיקה מסויימת המחייבת באופן פונקציונלי, לא באופן ערכי במובן ההלכתי, שלטון החוק מחייב בכדי שלא תהיה אנרכיה, אבל אינו משמעותי מצד עצמו, השמירה על החוק כרוכה בתוצאות ובמה שהיא מביאה לעולם ולאנושות בסופו של דבר, ולא לעולם משמעותי פנימי הכרוך בו. בקיצור; האדם המערבי איננו מחוייב, הוא יוצר את עולמו ואת מחוייבותיו.
שנית, בעולם המערבי אין כל זווית 'פולחנית' או 'דתית', כל השאלות הפרקטיות מתרכזות אך ורק בשאלת היחסים של אדם עם זולתו או אדם עם עצמו, אין שאלה פרקטית המעסיקה את האדם המערבית שאיננה בעלת זווית אתית או טכנית, היינו לתועלת עצמית או לתועלת אחרים, תמיד לתועלת, אין שאלה לשמה, אין מחוייבות הנובעת מתוך עצמה, היינו לא בכדי לגרום טוב לעצמי או לאחר אלא מתוך דבר מה חיצוני. (אף הצו הקטגורי של קאנט מכיוון שהוא אוטונומי אין הוא מתעניין אלא בחובות שהאדם רואה כלפי החברה ולכן הוא 'הומניזם', היינו, מה שמעניין אותו זה האדם).
שלישית, גם הוראות אתיות הקיימות בחיי האדם אינם אלא תמרורי אזהרה, ולכן אינם משתלטים על כל תחומי החיים, הם משתלטים אך ורק על תחומי החיים שיש בהם עניין אתי, תחומי החיים האחרים אינו מעניין אותם, השאלה איך האדם אוכל, או עובד או מקיים יחסי אישות איננה קיימת בחברה המערבית אלא במקרה שהוא קשור לנזק לאדם אחר או לנזק שהאדם גורם לעצמו, אין כל שאלה שמתייחסת לדבר כשלעצמו; איך צריך לאכול? איך צריך לעבוד? העולם המערבי הוא עולם תכליתי ולכן מה שמעניין אותו הוא מה שמביא תועלת או מקביל לאידיאה מסויימת, זאת בניגוד לעולם ההלכה אשר בו עצם ההתערבות בחיים והטיפול בהם הוא המשמעותי.
ומן הזווית הרביעית, בעולם המערבי חסרה תודעת ציות. אבל זה כבר נובע מהעדר המחוייבות, אולם ביחס לחוק לדוגמא, אין האדם מקיים את החוק בחדרי חדרים, (אא"כ יש בו בעיה אתית או הגיונית המובנת לשכלו והגיונו), פרקטיקה שאין הוא מבין את משמעותה אין הוא עושה אותה רק בגלל שהוא מחוייבת עפ"י החוק. בעולם ההלכה, בניגוד לכך, אין התחשבות בשאלה אם האדם מסכים עם הנאמר או לא, הוא חייב לציית.
ארבע זוויות שהן אחת. ברור שהן משרטטות נאמנה את דמותו של עולם ההלכה ההיסטורי באותם מובנים שבו הוא מנוגד להיגיון המערבי, ואם לסכם את העיקרון הבסיסי העולה כאן הרי שהעולם ההלכתי מדיר את האדם מן המרכז, השאלה היא לא מה האדם חושב/ רוצה/ זכאי/ תחומי עניין, אלא השאלה היא חיצונית לו. לעומת זאת, בעולם המערבי האדם הוא במרכז לכן מה שחשוב הוא מה שהוא חושב/ רוצה/ זכאי וכו', התודעה המערבית היא תודעה של 'זכויות האדם', התודעה ההלכתית היא תודעה של 'חובות האדם'.
ניתוח פנומנולוגי זה מזמין הגות רעיונית רחבה הרבה יותר בבחינת השאלה, מי הוא ה'חיצוני' לאדם? מי הוא הצד שמבחינת ההווייה איננו נמדד ביחס לאדם, והאם קיימת פרספקטיבה שאיננה יוצאת מנקודת המבט של מרכזיות האדם, שאלה שלא קיימת בלקסיקון המערבי, ביחוד זה המודרני, בחינת יחסים אלו תאדיר אפוא את היתרונות שבשתי הגיונות אלו ותחדד אותם.
תודה על המאמר המצוין אך אני חושב שישנה נקודה חשובה מאד שפוספסה והיא נקודה של העצירה על מול העולם כמו שנאמר בגמרא בסנהדרין לז. סוגה בשושנים שאפילו סוגה בשושנים לא יפרצו בה פרצות והיינו דאמר ליה ההוא מינא לרב כהנא אמריתו נדה שרי ליחודי בהדי גברא אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת אמר ליה התורה העידה עלינו סוגה בשושנים שאפילו כסוגה בשושנים לא יפרצו בהן פרצות .ובגמרא יש כאן הבחנה על משמעותה של ההלכה שאין היא אוסרת לייחודי גברא אלא היא כגדר של שושנים בן האדם לעולם כאשר בן אדם מגיע לאשתו ישנה עצירה לרגע כאשר בן אדם מגיע לאכול אומרת ההלכה תעצור לרגע תברך, כאשר כל משמעותה של ההלכה היא לא התמודדות אם העולם בדרך ביטלו אלא עצירה והעלאה של העולם.
השבמחקהעולם המערבי פריו של הנצרות מכיר שני דרכים להתמודד אם העולם הדרך הראשונה זהו הדרך ה"דתית" שהיא ביטול החומר והדרך החילונית שהיא חיוב החומר וזאת דרכה של כל ההגות המערבית אם זאת בדרך פסיכולוגית או סוציולוגית אם זה בדרך פילוסופית דטרמיניסטית או פוסט מודרנית היהדות דרכה אחרת
תודה על התגובה. אני מסכים עם כל מילה ויש לי פוסט בנושא הזה כבר כתוב אצלי, אפרסם אותו בל"נ בקרוב.
מחקפרשנויות מענינות אך אינן מוכרחות.עולם המחשבה היהודי הנותן את הקונטקסט לעולם ההלכה הינו רחב מידי בשביל לצמצמו למערכת סגורה אחת.בעצם התורה רואה את עצמה כאתיקה אך מרחיבה את גבולות האתיקה למקומות העולם המערבי צמצם אותו.לדוגמא,אם אני לוקח ממך חפץ כל שהוא הרי הצורה בה אני יכול לקחת ממך וכל המסביב נכלל בעולם האתיקה כפי שציינת נכון.התורה\הלכה\יהדות לא שינתה את העקרון אלא הרחיבה את גבולות הלקיחה כלומר,גם כשאתה לוקח משהו שהוא "שלך" הרי שאתה לקחת אותו מבעליו קרי,האלהים ואתה חייב להסדיר את הלקיחה הזו.אין זה אומר שהיא עומדת בניגוד מהותי לאתיקה המערבית ש"מסדירה רק את היחסים החברתיים" אלא היא מרחיבה את היריעה ומחילה אותה על היחסים עם האלהים.אם תתן לי דוגמא שעומדת מחוץ לכל הקשר סידורי מעין זה הרי שאקבל שיש כאן ניגוד מהותי\ערכי.מה שעשתה האמינציפציה והעולם המערבי זה שהם חיסלו בעצם את האמונה שיש מעל וממילא לא נזקקים אנו למערכת מסדירה יחסים אלו.וזו גם הטענה שלי למגיב מעלי.עובדה שחובת הברכה על הנאות העולם יסודם הרעיוני בהלכות גזל וכפיות טובה.ומכיון שבאמת כל דבר כמעט יכול להוות פרשנות נכונה אזי קשה להתווכח אבל הנקודה אותה אני רוצה להבהיר שאין פרשנות יחידאית לעולם ההלכה צריך לראות אותו בהקשר הסטורי בהחלט ולא להניח יד משום אפשרות ראלית.
השבמחק(אני הוא "תוהה" משום מה אין לי אפשרות להכניס את שמי)
אלוהים אינו נמדד כבני אדם ולפיכך הוא מעבר ליחסים האתיים שיש עם בני אדם. גזל לבני אדם איננו גזל מאלוהים וזה כמעט שני מושגים הפוכים. העיקרון הוא אחד, האתיקה המערבית נובעת מהגדרת זכותו של השני, לעומת זאת ההלכה, המתייחסת לאלוהים, איננה מודדת את 'זכותו' של אלוהים, דבר שאין לו שום מובן, אלא מודדת את חובתו של האדם. הגזל המערבי עניינו לא להפריע לזולת, הגזל ההלכתי עניינו לא להשחית את המידות, במערב האינטרס הוא אינטרס, אם שלי אם של השני, בהלכה, אין אינטרס אלא רק תיקון המידות שלי, חובתי האישית האוסרת עליי לגזול הן מבנ"א הן מאלוהים והן מכל יצור אחר במידה והוא משחית את מידותיי. א"רר יוחנן, לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות. עצם המצווה היא המשמעותית ולא התוצאה שלה.
מחקהאלהים שלך אכן אינו נמדד כבני אדם.האלהים היהודי בהחלט כן.וזה לשון הגמרא:
השבמחקוכל הנהנה מן העולם בלא ברכה מעל, והוא שדרשו לה' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם - כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה. ובתלמוד המערב אמרו: אמרת לה' ה' אתה טובתי בל עליך - אם אכלת וברכת כביכול כאלו משלך אכלת.
בכל מקרה ההלכה היהודית מקיימית במקביל שתי מערכות האחת אתית\חוקתית והשניה מסדירה את יחסו של האדם לאלהיו.וגם בה עצמה יש חלוקה זהה.חלקים ממנה מבוססים על ערכים כמו אי כפיות טובה וגזל וחלקים אכן בשביל לרומם ולעבוד את המלך.
ניתן לזהות עד היום גם בחוקה המערבית כבוד לשלטון ולדגל,אם נחזור אחורה לתקופת המלכות ואפילו בזמנינו נותרו שיירים של חוקה שכזו זהה במקרים אלו להלכה המסדירה את יחסו של האדם לאלהים.והרי חוקים אלו אינם "זכויותיו של הזולת".לא ניתןכנראה לשלוט באדם (בן השלוש) ללא מערכת הנוטעת בו יראה וכבוד כלפי הסמכות.
הגזל ההלכתי ענינו לא להשחית המידות?ישתקע הדבר ולא יאמר.איזו השחתת מידות יש בלגזול את האחר?כאבו של האחר?ומה אם אינו כואב זאת כי הוא לא מודע לגזל?הגזל הוא גזל הוא גזל ואינו קשור בכלל למידות.לא נכנס כאן לשאלת מהו מוסר או מה מקורו של המוסר אבל גזל הוא ודאי הגנה על רכוש הזולת והסדר חברתי בין אם אלהים קבע זאת ובין אם האינסטינקט הטבעי.
האלוהים שאני מדבר בשמו הוא האלוהים שאין לו גוף ולא דמות הגוף שאומץ ע"י כל התאולוגים היהודיים ושמופיע מבעד לאדרתה של ההלכה. משום כך, כמו שלימדנו הרמב"ם, לא שייך 'לגזול' את ה', והכוונה כאן היא מטאפורה, והיא מובנת על סמך חובתי כלפי האחר, היינו, חובתי ביחס לה'.
מחקכל אמירה תאולוגית ביהדות מבקשת לבטא פן מוסרי (ראה בתחילת הקריאות התלמודיות של לוינס).
ודווקא בגלל שהעניין הוא השחתת המידות, זה לא משנה אם האחר יודע או לא יודע, בור ששתית ממנו מים אל תזרוק לתוכו אבן. אין כאן הגנה על רכוש הזולת אלא חובה כלפי רכושו של הזולת, ותהום עמוקה פעורה בין שני הניסוחים.
תודה על ההערות המחכימות.