בין שפת המיתוס ליהדות (התנכי"ת בפרט)

...

מכיוון שהתיאורים התנכיי"ם למלכות השמים (סליחה על הביטוי הנוצרי) הינם תיאורים מיתולוגיים במהותם, יש אפוא להיזקק ברצינות לשאלה, האם ישנו הבדל מהותי בין המיתולוגיה היוונית, המצרית או ההודית לבין המיתולוגיה היהודית?

העירוב של מושג האל במציאות היום יומית, לא כמציאות מופשטת או כאידיאה אבסטרקטית כפי שהיא מופיעה במסורות הפילוסופיות המאוחרות, אלא כקיום ממשי בטווח הקרוב ביותר של החיים הקיומיים והקונקרטיים, מחייבת בחינה יסודית ביותר. במה הציור המיתי של האל המונותאיסטי, התנכ"י, שונה במהותו מאלים מיתיים אחרים? האם יש כאן רק הבדל כמותי, תיאורי או סיפורי? האם לא נשנה ביניהם הבדל מהותי ופונדמנטלי? אם כן, מה פשר המלחמה העיקשת של היהדות בפולותאיזם האלילי? האם אין כאן אלא יריבות מספרית כמותית בקשר לשליטה המרחבית?

זאת ועוד, האין העובדה שהאל מעורב בקוסמוס בצורה פעילה, כבורא, כמנהיג, כמטפל, כמשגיח, כאסטרטג עתידי, כמנחה היסטוריה, כבן שיח וכו', מתנגשת בעוצמה באידיאה המופשטת של האל, זו אשר עפ"י הרמב"ם וממשיכיו משוללת כל תואר, בלתי נגישה, בלתי מעורבת? מה אפוא פירוש הדברים בפועל? איך המושג האין סופי של האל חודר לתוככי הקיום האנושי והקוסמי? המתח העתיק שבין הטרנסצנדנטיות לאימננטיות, בין 'קדוש קדוש קדוש', ל'מלוא כל הארץ כבודו', קורם כאן עור וגידים מחודשים.

במה אפוא שונה היהדות באופן מהותי מן המיתולוגיה?

ברצוני להצביע כאן על כמה הבדלים מבחינה פורמאלית ולנתחם לאחר מכן מבחינה איכותית. ההבדל הראשון הוא זה הבוקע בצורה בוטה למדיי, היחידות של האל. בעוד במיתולוגיות יש ריבוי אלים, ביהדות, מלכתחילה יש רק אחד. הבדל שני, הנגזר מכך במידה מובהקת, הוא העובדה שהאל איננו נמלך או נאבק עם אלים אחרים בכדי לכונן ולעשות את שברצונו, הוא לא האל החזק ביותר מבין כל האלים, אלא הוא לבדו המחליט, בלי כל יחס לאלים אחרים. החילוק בין שני ההבדלים הללו הוא אפוא החילוק שבין יחידות לייחודיות, עליה מדבר הרמן כהן בספרו דת התבונה. ההבדל השלישי הוא שבעוד במיתולוגיות האדם הוא פסיבי, היקום הוא פסיבי, בעוד שהם כולם נתונים לשליטתם המוחלטת של האלים ולשרירות ליבם, ביהדות, האדם הופך להיות אקטיבי, פעיל ומכונן.

נתחיל בפרשת בראשית. האל בורא את העולם, אין כאן כל מאבק על שליטה וניצחון, מה שהאל לבדו מחליט זה מה שקם ונהיה. באמירה אחת האל מקים עולם ומלואו, אין מאבקים ומלחמות כמו במיתולוגיה. אחר שנברא כל העולם, היחס הראשון של האל עם היקום, יחס דיאלוגי, הוא זה שמתכונן עם האדם. אדם הראשון נטוע בגן עדן והוא מצוּוֶה. הוא עובר על הציווי ומעורר מתח עם האל. קין הורג את הבל אחיו ומשחק מחבואים עם האל. האנושות חוטאת בשחיתות והאל משמידהּ במבול. האל בוחר בצדיקים; אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן וכו'. הוא מתגלה לאברהם ומכונן עמו ברית. מתגלה למשה ושולח אותו לשליחות לאומית. הוא מתגלה לעם באמצעות ציוויים ותורה, וכן הלאה...

כל ההבדלים מתגלעים כאן בתפרחתם. האל הוא יחיד בעולמו. הוא מחליט מה יהיה ואיך. הדיאלוג היחיד שהוא מקיים הוא עם האדם. מתכונן יחס של מצווֶה ומצוּוֶה. מעשיו של האדם ברי משמעות ותוכן. הם קובעים את מהות ההווייה ואת ההתכוונות שלה. האל מתערב במציאות היום יומית, חובק כל נושא, לאו דווקא אלו הנוגעים אליו, או, ליתר דיוק, כל נושא נוגע אליו, הוא לא תחום באופן שרירותי בעצמו ובשליטה שהוא מחצין כלפי תחום מסויים. והנקודה העיקרית; לאדם יש כוח לקבוע, לשנות, לחרוץ גורל. המושכות בידיו. האדם מצווה להתנהג בצורה מסויימת, הוא לא אפאטי, הוא לא שולי. הוא מנווט, והאל מגיב למעשיו של האדם. נקודה נוספת, (אותה למדתי מלייבוביץ'), התורה איננה מתעסקת כמעט במעשיו של האל כשלעצמו, תמיד הנקודה המרכזית היא היחס שבין האדם לאלוהיו. פרשת בריאת העולם מסתכמת בכמה פסוקים ספורים, ולעומת זאת, פרשת בניית המשכן, לדוגמא, מכילה הרבה יותר, היא הרבה יותר משמעותית והרבה יותר מרכזית מבחינת הנפח והתוכן שבה.

הבדלים אלו כולם כאחד מצביעים על המרתו של המיתוס הקלאסי במיתולוגיה מסוג אחר לגמרי. בעוד במיתוסים הקלאסיים האדם מופיע כנכנע, כאדיש בפני הכוחות הגדולים ממנו, כיצור קטן המנסה לרצות את האלים בקרבן ובמנחה, בעוד הוא מופיע כשבר כלי, כאפס, בפני ההווייה, ביהדות הוא מצווה לכונן, ליצור. ביהדות הכל נקבע על פי מעשיו של האדם, (אני נזכר ב'נפש החיים' של ר' חיים מוואלאז'ין, שם מגייס הרב את ה'עולמות העליונים' ליצירת כפיו של האדם ומעשיו, אני נזכר במקביל בקריאה היפהפיה של טקסטים אלו, פרי עטו של לוינס בספרו 'מעבר לפסוק'), בעת הבריאה האל הוא אבסטרקטי, אפאטי, משעה שנברא האדם האל נכנס באקטיביות דיאלוגית לתוך התמונה. אדם מונח בגן עדן וחוטא, קין, דור המבול, אברהם, פרעה, אבימלך, יצחק, הגר, יעקב, י"ב שבטים, משה, אהרן וכו' וכו', לפתע מופיע האל במלוא עוצמתו, מעניש ונותן שכר, דורש, תובע ומבקר.

ייחודיותו של האל באה כאן לידי ביטוי קמאי ומלכותי; האל אינו צריך לאחרים ואינו נאבק עם אחרים. דווקא בגלל הסיבה הזו, הוא שייך בכל התחומים, בכל מקום. אין ריצוי ספציפי, יש מעשים טובים ומעשים רעים. מכיוון שהאל איננו מוגבל לתחום מסויים כמו במיתוס, (אל הים, אל היבשה...), אין הוא מוגבל בכוחו וברשותו, לה' הארץ ומלואה, הכל שייך לו באופן מוחלט. בעלות טוטלית זו מחייבת את פעילות האדם, בעוד במיתוס הוא נתון בעל כורחו לשרירותיות של האלים הממונים על כוח מסויים בהווייה, כאלו המקצינים את כוחם זה עד לתכלית, עד שמתנגשים בכוח אחר, ביהדות, האל הוא אחד וייחודי, מכיוון שכן, אין הוא להוט 'לשמור על כוחו', בכל מקום ובכל זמן מתגלע כוחו בפועל. גם בהחלטה האנושית הקטנה ביותר.

תרגום מושגים אלו לשפת המסורת הפילוסופית, תוליד לימים את האינסופיות, שלילת התארים, בחירה, הלכה וכו' וכו'. מכיוון שבמיתוס האלים מוצגים כ'גדולים', הרי שהניתוח הפילוסופי ינסה למדוד את הגודל, ומכיוון שבמיתולוגיה היהודית האל הוא ה'גדול מכולם', בה"א הידיעה, יחיד וייחודי, לו הארץ ומלואה, הרי שהוא מתגלם באדרת האינסופיות הפילוסופית, כמו גם ה'אחר לחלוטין' של לוינס. דווקא עובדה זו תמסור את המושכות להחלטותיו המוסריות של האדם, משום שהיא לא מבליטה שום צד שליט בהווייה יותר מצד אחר, האדם מכונן את הצדדים.

כתבתי התחלה מזערית בנושא זה. באוזניי מהדהדים כעת בעיקר שתי כתיבות ייחודיות בנושא, אשר יאירו את עיני הקוראים. הריני ממליץ עליהם בחום:

1. פרנץ רוזנצווייג בספרו כוכב הגאולה, ספר ראשון, בעיקר מהקטע 'חיותו של אלוהים' עד סוף הפרק, כמו כן בספר שני ושלישי שם, כדאי לעיין במקוריות המחשבה הכה מפתיעה שלו.

2. הרב יונתן זקס בספרו רדיקלית אז, רדיקלית עכשיו, עמוד 45-53 בתרגום העברי של מנשה ארבל (הוצאת שלם), עמוד 54, ועמוד 74, מומלץ!!!

משמעותה של השפה הדתית

...

ובכן, אל לנו לראות את ההבדל שבין הפילוסופיה למיתולוגיה במובן איכותי כלשהו, בטווח של היגדים 'אמיתיים', 'צודקים' או 'נכונים', תהיה זו תמימות מסויימת מצידנו לייחס ל'אמיתות' הפילוסופית את אותו המובן -מבחינה איכותית- של ה'אמיתות' המיתולוגיות. הפילוסופיה והמיתולוגיה לא באים להשיב על אותן שאלות תשובות אחרות. הם משתמשים בשפות אחרות לחלוטין בכדי לבטא ולהביא לידי ביטוי ממדים שונים של ההווייה.

בין המיתוס לפילוסופיה ישנו נתק מושגי, בעוד הפילוסופיה מעמידה במרכז עניינה את המושג ואת הכוליות ומציגה את הגרעינים הפונדמנטליים של המציאות הקוסמית, -במובן המדעי והפיסיקאלי של המושג-, כהסבר להווייה, המיתולוגיה לעומתה, איננה מסבירה את הדברים מתוך התבוננות בשרשרות של האירועים הפיסיקאליים היוצרים רצף של סיבתיות, אלא היא מטעינה וגודשת את ההווייה, את הפרדוכסים שלה, את המהלומות שלה, בציורים חיים ומבעבעים של דרמטיות סיפורית. באמצעות סיפור סמלי שכזה היא מבקשת להביע בצורה מוחצנת ובוטה את העוצמה של ההווייה.

בכך, יצרה המיתולוגיה את מושג האל. האל הוא אפוא הכוח הכביר הראשוני של דבר כלשהו, הישות שהונחתה לעבר המציאויות השונות בכדי להוות להן מצע. כאשר בני אדם נוכחים בזעפו של הים, ברעש אדמה אכזרי, במבול כבד, בכושר לאהוב וכו' וכו', הם מעניקים לכך ביטוי, -בשפה המיתולוגית-, באמצעות האלוהות המקננת בקרב התופעות הללו, ובכך מחצינים את הכושר העוצמתי והמוחלט שלהם, החצנה המבטאת את המעמד של האדם בפני ההווייה. המרגיעה את התקוממותו ואת התמרדותו בסימני השאלה המקננים בו.

כאשר האדם סובל, הוא שואל, שאלה ספונטנית; למה דווקא אני? למה אני סובל? שאלה זו איננה שאלה מדעית, איננה שאלה קוסמולוגית, סיבתית, או טבעית, אין לה מובן בשפות הללו. ובכל זאת, השאלה היא 'למה', השאלה מנוסחת בצורה של בקשת סיבה. השאלה הזו היא ביטוי למתח השורר בין המציאות כמות שהיא לבין האדם. היא ביטוי לאי ההסכנה של האדם לקיים, להתנגדות שלו, למרד, להתקוממות שלו בהווייה. האדם נתקף ברוח תזזית עזה, מגדל בבל, הוא מעוניין לשלוט, לפצח, לשנות, הוא לא משלים.

ההסבר המיתולוגי מופיע במקום זה. ברובד זה. האדם מכונן מרחב שליטה, הכרה. הוא 'מבין' מדוע הוא סובל, באמצעות 'הבנה' זו הוא משתיק את הקול המקנן בקרבו ללא הרף, הקול המרדני, הוא מעטה את עילת הסבל באדרת אלוהית ובכך מכיר בעוצמה הבלתי נדלית הטמונה בו, עוצמה המדכאת את אפשרותו להתנגד, המחצינה את חוסר האונים שלו, אבל, באופן פרדוכסלי, המשקיטה את נימי רגשותיו, את זעף האמוציות המשתוללות בקרבו. הסדר והארגון שהוא משליט בתופעות נוסכות בו ביטחון ולו מצד עצם ההכרה בחוסר הביטחון, מצד המודעות לסביבה, לקיום. זו היא אפוא שפתה של המיתולוגיה.

הדתות והתנ"ך רוויים בשפה מיתולוגית, (זו התקופה שבה הם נכתבו, וזו השפה העדכנית בזמן ההוא), הם מכירים באלוהות, כזו המדברת עם בני אדם, בוראת, מתווכחת, יוצרת, ממטירה מבול, הרג, מצווה על פולחן, מלווה את עמה במדבר, קורעת ימים, עושה פלאות וכו' וכו'. מושגים אלו הם מושגים מיתיים במובהק, הם מעטים את המציאות ההיסטורית עצמה ברובד תיאורי ותוסס.

מן הבחינה הזו, עירוב של שתי השפות גם יחד, ילקה בחוסר הבנה משווע. לא ניתן לערב יחד את שאלה ה'למה' במובן המיתולוגי לשאלת ה'למה' במובן הסיבתי, הפילוסופי. שתי השאלות הללו מתכוונות לעמוד בפני שני דברים שונים לחלוטין ולהשתמש בכלים ובשפות שונות לגמרי. אם כאשר אדם סובל ישאל 'למה אני?' הוא יקבל תשובה מדעית סיבתית, היא תהיה אלם מוחלט כלפיו, היא לא תאמר דבר, היא לא תביע דבר. אדם כזה מתכוון ל'תשובה' מרובד אחר לגמרי, תשובה המוטענת בהזדהות עמוקה, לא תשובה סיבתית-מדעית.

מן הבחינה הפילוסופית מושג האלוהות הוא המושג המופשט ביותר שקיים, מושג שלא ניתן לדבר עליו בשום צורה, ואילו מבחינה מיתולוגית ודתית, מושג האלוהות הוא המושג הרווח ביותר. (השוו לתחילת הקריאות התלמודיות של לוינס), לא מדובר כאן באמונות שונות, כפי שנוטים להציג היום, אלא מדובר בשתי שפות שונות, שאינן מדברות על אותו הדבר במילותיהן השוות. האלוהות בפילוסופיה היא ההפשטה המוחלטת, האין סופית, משום שאצלה היא נתפסת במובנה המדעי והקוסמולוגי, ומן הבחינה המדעית האלוהות נמצאת במקום המרוחק ביותר משום שהיא הראשונה שבראשונות, הסיבה הראשונה וכיו"ב, מכאן מתחילים כל הניתוחים הלוגיים והפילוסופיים על האינסוף וכו'. ואילו האלוהות במיתולוגיה חיה ותוססת במציאות היום יומית משום שבשפה המיתולוגית האלוהות איננה נבחנת מנקודת המבט המדעית אלא מנקודת המבט האקזיסטנצייאלית, משום כך, האלוהות, בדיבור המיתולוגי והדתי, קרובה ביותר, ונמצאת בטווח הקרוב של כל התרחשות. בפילוסופיה, האלוהות, היכולת הבלתי מוגבלת, מנותחת באמצעות מושג הגודל, עד לגודל האינסופי, ובמיתולוגיה, הגודל בא לידי ביטוי בעוצמה שלו ובדרמטיות החיה שהוא מנכיח. גם במיתולוגיה וגם בפילוסופיה, מתכוונים לגודל הגדול ביותר, לכוח החזק ביותר, השאלה היא מאיזו נקודת מבט מתבוננים בכך.

בשל כך, בחינת מושג האלוהות במובן בו הוא מופיע בתנ"ך ובטקסטים היהודיים, יחייב כיום, אשר השפה הפילוסופית – מדעית היא שפת היום יום שלו, המרה ותרגום. לא ניתן לדון בשאלת מציאות אלוהים מבחינה פילוסופית או יומיומית (כיום), בהסתמך על ציטוטים מן התנ"ך כהווייתם, הבנת ציטוטים אלו כרוכה בתרגום מפרך ונוקשה המבקש להמיר את מושג הכוח הכל יכול במובן המיתולוגי למובנו בשפה הפילוסופית, אחרת, תיראה הקריאה הזו מצחיקה ונאיבית. דוגמא לעבודה כזו היא כמובן הספר 'מורה נבוכים' של הרמב"ם, אשר בו הוא מבקש ממש כך, להמיר את המושגים המיתולוגיים, (שמות מושאלים, משלים וכו' בלשון הרמב"ם) למובנם הפילוסופי, ורק באמצעות כך להבין לאשורה את השפה הדתית.

דיבור על אמונה דתית במובן המדעי, תשחרר את זו מכל משמעות, אם האל הוא המכונה הראשונה או הסבא הגדול שבשמים, וכל זה בבחינת אמונה ביחס לשאלה הקוסמולוגית-מדעית של העולם, או אז תהיה השפה הדתית ריקה מתוכן, והאמונה הדתית בגדר אמונה תפלה. במובן הזה, יש לדבר על האקטואליות של הרמב"ם, אשר חידושו הגדול הוא שאת התורה יש לתרגם, ואשר ללא תרגום זה תהיה התורה הזיה של ההמון.

בפוסט הבא אבקש להמשיך את הקו הזה ולהצביע על תרגום בפועל של השפה הדתית, ועל ההבדל העקרוני שבין המיתולוגיה לגווניה, ליהדות.

על המעבר ממיתולוגיה לפילוסופיה

א

המחשבה המודרנית, היוותה, ובמובן מסויים מהווה עד היום, אתגר קשה ומזעזע למאמינים ואנשי דת. פריחת הרציונליסטיות והריאליזם, הביקורות הנוקבות של שפינוזה או קאנט והתפשטות השיח המדעי הטהור גרמו לכך שהשפה הדתית ההיסטורית, השפה המשתמשת במושגים אי רציונלייים בעליל, במושגים מאגיים, מיסטיים או מיתיים על ה'קומדיה האלוהית', תשמע ארכאית, פרימיטיבית ואף, לדעת רבים, מטופשת. בשל כך נלחמו תנועות ההשכלה והנאורות השונות בדתות ובמה שהן מייצגות תוך שימוש בטענות הומניסטיות, אידיאליסטיות או רציונליסטיות שונות, בעקבות שפינוזה, נטו לביקורת המקרא על סמך הנחות אלו, לביטול המושג של האינטרוונציה האלוהית בהווייה ובהיסטוריה כפי שהיא מופיעה בתנ"ך, ביטול מושג הנס וביטול תקפותו של החוק האלוהי ה'שמיימי'. אלו, לפי קביעתו של שפינוזה ב'מאמר תאולוגי מדיני' משמשים כאוכל להמון העם, ואולם אין בהם דבר מבחינת התבונה, משום שהתבונה היא 'טבעית' ומכונסת באימננטיות של הטבע, משום כך, על איש התבונה למצוא את אלוהים בתוך הטבע ולנסות לעמוד בצורה המדוייקת ביותר על דברו של הטבע.

טענות מעין אלו נשמעות בבמות שונות עד היום כייצוג מסויים של הנאורות החילונית המבקשת לנוסס על נס דווקא את המיתולוגיה הדתית ולהציגה כמובן של הדת, בצורה זו הם מבקשים לדון את מובנה של הדת בתואנה הטוענת שמכיוון שמיתולוגיה זו והאמונה בה היא כבר 'פסה', זאת משום שהחברה המודרנית 'השכילה' להתייחס ל'דברים כשלעצמם' ולא לדמיון המיתולוגי, אין כל עניין בדת המבוססת על תיאורים אלו.

בשורות דלהלן אבקש לעמוד על פן מסויים של הדברים. אבקש לטעון שתאור זה של המושגים המיתולוגיים הוא מוטעה לחלוטין ולפיכך גם מטעה וגם שרירותי. אבקש להטעין מחדש את השפה הדתית ואת מובנה, להעניק מחדש ביטוי חי ותוסס לשאלות שלה, ולנסות 'לתרגם' את הארכאיות שבשפה המיתולוגית לכדי מובן עדכני.

לצורך זה אבקש קודם כל לנתח את המעבר ממיתולוגיה לפילוסופיה ובפוסט הבא להתייחס אל מובנה של השפה הדתית עצמה.

ב

ובכן, הנקע הוא כאן; מה קרה בדיוק בראשית הפילוסופיה? כולנו למדנו על תלס שלפתע מבקש לטעון שההוויה כולה היא מים או אנכסימנס הטוען שהיא כולה אוויר. הם והבאים אחריהם מיוצגים כפילוסופים הראשונים משום שהם הראשונים המבקשים 'להבין' מה קורה, הם מנסים למצוא את הגרעין, את הנקודה הארכימדית שתבסס את הגיונם ואת שיפוטם, הם מנסים למצוא, מבעד לערמות של הדימויים והייצוגים, את מה ש'אמיתי' 'באמת'.

ואולם, תיאור זה איננו מדוייק בעליל. בכדי לדעת מה 'אמיתי' אין כל צורך ללכת אחורה. מדוע לא ניתן לראות בכוס המונחת לפני או בממשותה של ישותי ודאויות מוחלטות ואמיתיות? מדוע יש צורך לחפש מה 'אמיתי' בכוס המונחת לפני? הלא הכוס ככוס בוודאי אמיתית ומוחלטת, שאם לא כן היא לא היתה כוס, מדוע כוס זו מעוררת שאלה סמויה נוספת המבקשת לעמוד על ה'אמיתות המטאפיסית' של הכוס. כפי שיטענו אלפי שנים לאחר מכן פילוסופים שונים, הוסרל או היידגר, ניתן לגשת אל התופעות או אל ההווייה באופן בלתי אמצעי, ניתן לעמוד על האמיתויות הנוקבות ביותר בעצם הייצוג של תופעה שבאשר היא מופיעה הרי היא 'אמיתית'.

האמת היא שהרצון הראשוני של פילוסופיה איננו להבין. הניסיון לעמוד על ה'אמת' של הכוס איננו אכן נהיר בצורה זו, מדובר ברצון עמוק הרבה יותר, לעמוד על אמת שהיא מטאפיזית, ראשונית, בסיסית, התחלתית. הרקע לרצון זה הוא אפוא הרצון למצוא את המרכיבים כולם, הלא הכוס עשויה מזכוכית והזכוכית מחול, החול מאטומים וכו' וכו' עד שאלות הממשות והקיום וכו' וכו', עד היכן? הרצון לפילוסופיה הוא רצון לעמוד על ה'היכן' הזה, לאן הדברים מגיעים בסופו של דבר, והיכן בדיוק טמון הגרעין היסודי המכיל את ההווייה בכללותה והמסוגל להחזיק בידו את כל המושגים ותתי המושגים הקיימים בהווייה. ז'יל דלז ופליקס גואטרי בספרם הנודע 'מה היא פילוסופיה', עומדים על כך שהרצון הראשוני של הפילוסופיה איננו להבין אלא דווקא ליצור מושגים ולעבד אותם, בשל כך, לטענתם, הפילוסופים הם כשמם, פילו-סופים, היינו, אוהבי חכמה, או ליתר דיוק, ידידי החכמה. הרצון לייצר מושגים הוא רצון לכלול כמה שיותר מושגים וכמה שיותר נגישות או קיצורי דרך ל'הוויות' השונות ולממדים והרבדים המורכבים שלהן. (במובן מסויים טריווייאלי למדי, זאת לכל אלו שביקשו לראות בפילוסופיה דבר מה אינפורמטיבי ונקודת משען אבסולוטית).

כפי שכבר טוען פרנץ רוזנצווייג ב'כוכב הגאולה', הפילוסופיה כולה, 'מיוניה ועד יינה', הינה פילוסופיה של הכוליות, של הטוטליות. מכאן האובססיה הגדולה של ההיסטוריה הפילוסופית לשאלת האחדות והריבוי, הסובייקט והאובייקט, הפרטיקולרי והאוניברסלי וכו'. הפילוסופיה היא ניסיון להכיל, לכרבל את הכל, את כל הממצאים, את כל הנתונים, לכדי אריג אחיד. כאשר תלס מכריז בפאתוס 'הכל מים', הוא מבקש למצוא את היסודות והמרכיבים הבסיסיים והראשוניים הקיימים בהווייה, הוא מבקש למצוא את הטוטליות שתוכל לכסות על כל השאלות, או, במובן מסויים, עניין של פרקטיקה ושל טקטיקה, להשיב תשובה אחת על מאה שאלות.  תלס, ובעקבותיו המסורת הפילוסופית כולה, כאשר שיא זה הוא בפילוסופיה של הגל, הכוללת בתוך הרוח שלה את האחר, מנסים בהרואיות למצוא את הדבר שכולל הכל. מה שיכול לתת הסבר מקיף לכל התופעות כולן, מכאן מתחילים כל הדיונים על המטאפיסיקה על האל ועל הנפש ועל כיוצא באלו. הדגש הוא על ההיקף ועל ההכללה, לא על טיבו של ההסבר.

ג

מה הוא השבר, הקרע, הנתק, השסע, שהתרחש בראשיתה של הפילוסופיה, זה שהניע אותה לשאול בצורה זו ולא להסתפק ב'הסברים' המיתולוגיים? ניתן כבר לומר דבר אחד בעקבות הנ"ל; לא מדובר בתהליך התפתחותי או בניסיון אנושי להסביר, מה שנעשה לאט לאט יותר ויותר רציני עד שהוא הגיע אל השאלות הבסיסיות של המתודה וכו' ובכך יצר מסורת פילוסופית ארוכה. לא מדובר ב'התפכחות' מן ההסברים המיתולוגיים ובהבנה שהסברים אלו אינם מספקים 'תשובות' אמיתיות לשאלות הגדולות. לא מדובר בעיון עמוק יותר ברעיונות, עיון אשר בעמקותו דוחה את 'הנאיביות' של המיתולוגיה.

האבחנה הנ"ל מאפשרת לנו להבין שמדובר דווקא בסוג אחר של עיון, בשאלות אחרות. הפילוסופיה איננה עונה תשובות 'אמיתיות' יותר לשאלות הטריווייאליות, אלא מתעניינת בשאלות מסוג אחר. בעקבות דלז ניתן לקרוא למסורת הפילוסופית ולפילוסופיה; האמנות לייצור מושגים. הפילוסופיה מהווה אתגר לשאלות מסויימות על אודות הראשוניות, הראשית, המטאפיזיקה, הנפש והאל.

מדוע נדמה, אם כן, שהפילוסופיה מתעסקת בשאלת האמת, אם אמיתות יש גם אחרות? זאת משום שהפילוסופיה מתייחסת לכוליות, וההתייחסות לכוליות מחייבת אפוא הכללת כל המושגים הקיימים בניתוח. מכאן המיון הקונספטואלי המיוחס ליוונים ולאריסטו, הפילוסופיה מבקשת למיין, לסדר, לקטלג, ליצור מסגרות ומאפיינים. הפילוסופיה חותרת אל הכל, אל הטוטלי, אל המוחלט. מה שלא מוחלט, טוטלי, ודאי, איננו פילוסופי. (האם הפילוסופיה 'שכחה' בעקבות כך כמה דברים בדרך? האם הרצון לכוליות לא גרמה לה לפילוסופיה להתייהר ולעצור בעמדות מנוחה ותרדמת? אליבא דרוזנצווייג ולוינס- אכן. אבל לא זה הדיון כאן).

ובכן, לא מדובר אפוא באמת עצמה אלא מדובר בשאלת הכוליות ובשאלה של יצירת מושגים, מושגים אשר יוכלו לכרבל בתוכם אוסף גדול ביותר של שאלות ותשובות, של פרספקטיבות ואמיתות. משום כך, יש להבין שהמעבר מן המיתולוגיה לפילוסופיה איננו מתרחש בזירה ההתפתחותית והאבולוציונית כלל וכלל, אלא הוא מעבר 'מושגי', מעבר המבקש לענות על צורך אחר לגמרי. את המעבר מן המיתולוגיה לפילוסופיה לא צריך לחשוף אפוא באמצעות הקשרים הארוגים מזו לזו, באמצעות ההשפעות ההדדיות או האכזבות מן הדרך הראשונה וכו' וכו', אלא דווקא באמצעות פרימת הקשרים הללו, באמצעות הנתק עצמו, באותה צורה בה מבקש פוקו בעקבות בשלאר לבחון את הארכיאולוגיה של ההיסטוריה.

משום כך יש אפוא להפריד בין השיח המיתי לשיח הפילוסופי, יש להבינם בנפרד ובמנותק כשתי קטגוריות המתעסקות בשתי בעיות שונות ופועלות בשתי זירות שונות. זה המפתח. כל עוד הניסיון יהיה להבין ולהסביר את הבעיות הפילוסופיות באמצעות 'תשובות' מן העולם המיתי, הדיון יהיה כושל מלכתחילה ולא יפיק את מטרתו. האפשרות היחידה היא להשתמש בדימויים, באלגוריות ובמטאפורות מן העולם המיתולוגי, ובעיסוק הפילוסופי לנסות לתרגמם לשפה הפילוסופית.

ד

הגורם המקנן באדם הדוחף אותו לשאול שאלות הוא גורם מעצב. מבחינת הניתוח שלפנינו הוא זה שזקוק לליבון ולמירוק. אינני מתכוון כאן להתעסק בהיקף הגדול של העניין, אולם ברצוני לעמוד על כך שבאופן עקרוני האדם הוא יצור מתקומם, יצור שואל, הוא מעוניין להבין, (אולי, עפ"י תפיסות מסויימות, בניגוד לבעלי החיים). השאלה נובעת מניגוד, באדם מתגודדים ניגודים ואנטינומיות ואלו יוצרים בתוכו רעש. רעש זה הוא השאלה. האדם מתמודד עם העובדה שהחיים אינם מאירים לו פנים, או שמאירים לו יותר מידי, הוא מתמודד עם כך שהטוב שלו איננו עולה בקנה אחד עם ההווייה, שיש מתח בין רצונותיו לבין המציאות וכו' וכו', ובעקבות כך הוא מתקומם. הוא מתמרד כנגד ההווייה והוא מנסה להרוות את התמודדויותיו באמצעות המשגה והסבר.

הפילוסופיה מנסה לחדור אל המרכיבים הבסיסיים והראשוניים ביותר בהווייה, בכדי למצוא את הגרעין הפנימי, בו הכל מסתדר באופן מוחלט וטוטלי. זו הדרך של הפילוסופיה להתמודד עם השאלה. היא מבקשת לאפיין, להמשיג, ובכך לחדור לעמקים ולרבדים הרחוקים ביותר הקיימים בהווייה. מן הבחינה הזו היא יצרה את האידיאות, העצם, הקוגיטו, המונאדות, הדבר כשלעצמו, הרוח, האקזיסטנציה, הפנומנולוגיה וכו' וכו', כל אלו הם ניסיונות למצוא את הגרעין היסודי שבתוכו משתוללות כל האנטינומיות והפראלוגיזמים החוטטים באדם.

באמצעות דרך זו הפילוסופיה מעוניינת כביכול לנחם את האדם, להגיש בפניו קרקע מוצקה, מקום מוחלט ובטוח שעליו ניתן לדרוך ללא חשש. האדם סובל סבל אישי ומתנחם באמצעות הכרה בטבעה של ההווייה ובצורתה, באמצעות ההתגמדות של הבעיה שלו לנוכח הבעיה המטאפיזית הגדולה. אינני מבקש לומר, כמו שטוען הפילוסוף הצרפתי לוק פרי שכל הניסיון של פילוסופיה ושל הגות (גם הדתות) הוא להביא גאולה לאדם, אינני יוצא מנקודת מבט קונסטרוקטיבית, כזו המבקשת לעמוד על כוונותיו הסמויות של האדם ועל הדחפים והמוטיבציות המניעות אותו, אלא אני מעוניין בדסקריפציה, בתיאור ההווייה כשלעצמה. ההווייה היא הווייה של שאלות והאדם מתעסק ומדשדש בהם בכל מיני צורות. אחת מהצורות זו הפילוסופיה.

המיתולוגיה, לעומת זאת, איננה ניגשת כלל אל המתח הבוער של השאלה (ובכוונה אינני משתמש במילה קיום או אמת וכיו"ב, אינני רוצה לאפיין, אלא לקטלג) באותה הדרך שהפילוסופיה ניגשת אליה. המיתולוגיה איננה מבקשת לחדור אל הגרעין היסודי של ההווייה, אלא היא מבקשת לתאר את ההווייה באמצעות תיאור המתאים לדימויים של האדם. אם האדם עירום נוכח סבלו, באה המיתולוגיה ו'מסבירה' לו שאל הכוח גבר על אל האהבה, באמצעות ההטענה הזו, ההתייחסות אל ההווייה בצורה דרמטית, חיה ותוססת, האדם מזדהה עם הדברים ומוצא את תנחומיו בהם.

המיתולוגיה איננה הסבר מדעי, באותו המובן שהפילוסופיה קשובה באופן מתמיד לשאלת האמת. המיתולוגיה איננה מתייחסת כלל לשאלה המטאפיסית של האמת, אלא מתייחסת לאספקט התיאורי והתוסס של ההווייה, אספקט אשר מבחינתה תורם לרעם הראשוני של השאלה. מן הבחינה הזו יש לנתק את הדיבור המיתולוגי מדיבור בעל משמעות ומטען 'אמיתי' ומטאפיזי, הדיבור המיתולוגי מדבר על מה שמזעזע את האדם מבחינה תאורית.

מפאת אורך הדברים אני עוצר את הפוסט הזה בליבו, ובפוסט הבא אמשיך לעבר השיח הדתי שבמידת מה מקביל לקטגוריות השיח המיתולוגי. אנסה בעקבות הדברים לנתח את משמעותה האמיתית של השפה הדתית.

...