להסתדר עם היהדות או לחיות אותה

הקוֹלות הנשמעים ללא הרף בשנים האחרונות מפיהם של דוברי האורתודוכסיה המודרנית בדבר שינויים הלכתיים לנוכח המודרנה, מתחים שבין הלכה ופמיניזם, הלכה ודמוקרטיה, הלכה ושוויון וכו', והניסיונות לפשר בין הצדדים, למצוא את המקומות הפרוצים בעולמה של ההלכה בכדי להתאימן לתופעות התרבותיות העכשוויות, למצוא את האפשרויות הרדיקליות והקיצוניות שנשנו בעולמה ההיסטורי של ההלכה בכדי לאפשר זליגה ומחשבה מחודשת מצידה, מסמנות עמדה 'חיצונית' ליהדות.

עמדה זו באה לידי ביטוי בכך שהיהדות כבר לא נחווית 'מבפנים', כזהות ראשונית, בסיסית, יסודית, של האקזיסטנציה הדתית, היא לא נחווית ממקום של חיבור מנטלי, ממקום של עניין, מקום שבו החוויה ההלכתית והדתית מטלטלת את האדם, מסעירה את רוחו, נוגעת בו, אלא היא נובעת ממקום 'חיצוני', מקום שממנו היהדות נצפית כאובייקט מחופצן, אובייקט הנחקר באמצעות כלים אקדמאיים, מחקריים. כלים שאינם נובעים מתוך האישיות הדתית 'הנגועה' בעצמה, נגועה בדתיותה, אלא מתוך אישיות דתית מחויבת, כזו שאינה רוצה מחד לאבד את קיום המצוות המוטל כאקסיומה דתית ומצד שני אינו מעוניין לוותר על הצורה השלמה של חיים מודרניים ועכשוויים.

קיום המצוות בעיני עמדות כאלו הוא קיום מאולץ, קיום של 'חובה', לא קיום של בסיס ושל חוויה שורשית. ההתייחסות אל המצוות היא התייחסות אל חוק נתון, כבד משקל, שיש לעשותו באופן די טכני בכדי להמשיך ולהיות אדם דתי. אין כאן קשר אל המצוות, קשר מהותי, קשר נפשי, מנטלי. ניתן לומר שהקשר הוא קשר די שמרני, קשר אל התבנית החיצונית, לא אל העולם החי של ההוויה הדתית.

בשל כך התבניות ההלכתיות הנבחנות בכלים אלו הן תבניות טכניות. הן מבקשות למצוא את הסדקים, 'המקומות המותרים' בעולמה של ההלכה, המאפשרים פריצה החוצה, המאפשרים את השיתוף עם העכשוויות. המגמה היא הניסיון 'להסתדר' עם ההלכה, ליישב את ההדורים, להצליח לחיות בו זמנית בשני עולמות.

אז אמנם הניסיונות הללו מצליחים לא פעם ולא פעמיים 'להסתדר' עם ההלכה הרשמית והפורמאלית, אבל הם רחוקים מהווייתה של ההלכה באופן מוחלט. עולם ההלכה הוא עולם שהשחייה בו היא פנימית, שהשקלא וטריא הנערכת בתוכו היא אישית, 'מחוברת'. אין מבחינתו של עולם ההלכה מתחים בינו לבין עולמות אחרים, המתחים הם תמיד פנימיים לעולם ההלכה עצמו, ההלכה היא זו שבתוכה מתרחשות הדרמות הגדולות ביותר של השיקולים וההכרעות. לא בין ההלכה לעולמות חיצוניים, אלא בתוך ההלכה.

הדיונים החדשים הללו מלמדים על נתק מעולם ההלכה. ניתוק וניכור. עולם ההלכה נדמה לאנשים מודרניים כזר, אלא שהם מעוניינים לשמר אותו, הם עדיין נתלים בו, אולם מנסים כמה שיותר 'להסתדר' עמו, לאפשר את הנוכחות של כמה עולמות בבת אחת. הדיונים הללו מעוררים דיונים תיאורטיים ומאוד פורמאליים על היחסים שבין דת למוסר, דת ודמוקרטיה, דת ומעמד האישה וכיו"ב. דיונים אלו זרים לחלוטין לעולמה של ההלכה משום שהם מנוכרים לה. להלכה יש את המושגים שלה, את הגישה שלה לחיים, את היחס העצמאי שלה למציאות. עימות בינה לבין פלטפורמות אחרות של זהויות הוא במובן מסוים התנתקות מן העולם החי של ההלכה ושמירתו במסגרת צרה של אובייקט.

מגמה זו היא הצד השני של המטבע להלכה הסטטית מבית מדרשם של השמרנים יותר. אלו, כמו אלו, חווים את ההלכה במנותק מהחיים, כאילו הייתה אוסף של דינים, הוראות חיצוניות מגבוה, כללים של מותר ואסור, ללא קשר רוחני ופנימי אל החיים. ה'פרומקייט' מבטא יחס אל ההלכה הנובע מטכניות יתר, ושוב, -ממש כמו במגמה ההפוכה-, בניסיון 'להסתדר' עם ההלכה ועם הקב"ה. אלא שהניסיון 'להסתדר' כאן הוא מחמיר הרבה יותר. משום שהפחד והחשש מן הסכנה שבאיסור גדול הרבה יותר בתמונת עולם זו. גם בגישה זו ישנם כל המאפיינים של ריחוק מן ההלכה החיה, ההלכה אמנם גודשת בתמונה זו הרבה יותר את החיים משום שהיא באה לידי ביטוי בכל צעד ושעל ובכל חומרא אפשרית, אבל בסופו של דבר היחס אל ההלכה הוא יחס מנוכר גם במבט הזה. ההלכה מופיעה כחוק טכני המושת מלמעלה, שאין דרך להתמודד עמו ויש להיענות לו, מותר לומר, בלית ברירה.

שתי המגמות הללו מקורן במקום אחד. איבוד המסורתיות של ההלכה והפיכת ההלכה לנתון. בעוד שלכל אורך הגלות נחוותה ההלכה בקרב העם היהודי בעיקר כמסורת, כיחס בין אב לבן, כצורת החיים של היהודי, כקצב הריתמי של היומיום, של מעגל השנה, של השבוע, של החודש, כַּיום נחווית ההלכה באופן 'חיצוני' לחיים. החיים 'כשלעצמם' הם חילוניים במהותם והמאפיין של האדם הדתי הוא בכך שהוא מחורר חורים בחיים החילוניים הללו ומכניס לתוכם ריטואלים דתיים. בעוד שהשבת אצל היהודי המסורתי הייתה חוויה יסודית של ריטואל החיים, אם אפשר לומר, המציאות הלכה אל השבת, השקיעה של יום שישי בישרה את בואה המלכותית של השבת, אצל יהודים בימינו השבת נחווית כ'זמן כניסת השבת', כעניין טכני הפורץ אל תוך החיים 'החילוניים', מפסיק ועוצר אותם.

השאלה הפופולרית היוצאת היום מפיו של היהודי הדתי 'מה ההלכה אומרת?', המשותפת הן לאורתודוכסי המודרני והן לשמרן יותר, היא שאלה הנובעת מתוך ניתוק מן ההלכה. בפרספקטיבה זו, ההלכה 'אומרת' דברים מסוימים, כאילו היא הייתה אובייקט, ישות מצד עצמה. ביהדות המסורתית השאלה 'מה ההלכה אומרת' היא מיותרת, השאלה היא בלתי אמצעית, ישירה הרבה יותר, 'מה צריך לעשות?', 'מה ראוי לעשות'.

יהדות המסורת היא יהדות החיה את עולם ההלכה עצמו, מתוך זהות עמו. השבת, הכשרות וחג הפסח הם מאפיינים של החיים עצמם, הם לא מנוגדים לחיים, אלא להיפך הם הצורה של החיים, הסגנון שלהם, הריתמיקה שלהם. האופי של עולם ההלכה המסורתי שונה לחלוטין מן האופי שלובש עולם ההלכה בשתי המגמות הללו גם יחד. בעוד שההלכה העכשווית היא הלכה המכניסה את עצמה מבחוץ אל תוך החיים, ההלכה המסורתית, זו של שולחן השבת, של ניחוח ערב שבת, היא הלכה שהיא החיים עצמם. צורת החיים של היהודי. היא לא דבר נפרד מן החיים.

מה גרם להלכה לאבד את הגורם החיוני שלה? את המסורת? ניתן להצביע על שתי סיבות אפשריות. האחת היא העובדה שהעם היהודי המודרני, למן ההשכלה ואילך, החל לחשוב את אפשרותה של היהדות באופן 'חיצוני'. ההשכלה העמידה אופציה אחרת של להיות יהודי, אלטרנטיבה למסורת. מגמה זו גרמה לכך שהשיח היהודי הפסיק להתבסס על מסורת והחל להתבסס על אמיתות. על שאלות מופשטות וטכניות של 'מי צודק' וכבר לא על הזרם החי והשוטף של ריטואל החיים היהודי. היהדות הפכה לזירה של התנצחויות, של אידיאות, וכבר לא למקום של מסורת חיה.

הסיבה השנייה היא העובדה שהעולם היהודי במאה האחרונה מתנסה בשינויים פונדמנטליים מבחינה תרבותית המעמידה אותו בקונפליקט כפוי עם העולם המסורתי שלו. היהודי המסורתי מרגיש לא בנוח בחברה המודרנית, הוא מרגיש שהוא לא עומד בקצב שלה, בקצב המוסרי, האידיאי, הוא חש שההלכה רחוקה ממה שנראה כיום כהנחות יסוד של החיים. התנסויות אלו גרמו לאיבוד העולם המסורתי ויצירת עולם חדש של טכניות הלכתית שיש לה את 'האמת שלה'. בסיבה זו מוטמע גורם נוסף: חוסר הרלוונטיות החיה של דינים המותאמים לצורת החיים העתיקה, כמו דיני שמיטה למשל, שמשמעותן החיה בנויה על חיים חקלאיים אקטיביים, ואילו בימינו לא נותר לנו מזה אלא אוסף דינים מנותק ויבש הנוגע ל'הכשרים' ולהוראות אל 'החקלאים הרחוקים', שעה שדין שמיטה המקורי אין קרוב ממנו לחיים עצמם, יש בו כמין סגירת חנויות ועסקים קולקטיבית. השהיית הכלכלה לשנה אחת.

השיבה אל היהדות החיה, יהדות החיים, יהדות המסורת, תצטרך אפוא לחזור אל 'הפנימיות' של החיים הדתיים, היא תצטרף לשוב ולהפוך את ההלכה לאורח חיים ולא להוראות ספציפיות נטולות הקשר המתנגדות לחיים. עצירת המלאכה ביום השבת שוב לא תבוא לידי ביטוי במין הכנעה אל 'אמיתות התורה' הבאה לידי ביטוי בחוק ההטרונומי, המופשט וחסר הצורה של התורה, אלא היא תבוא לידי ביטוי בצורה אחרת לחלוטין, בהתמזגות של החיים עם השבת, בקצב מפכה של ששת ימי עבודה הזולגים מאליהם אל תוך השבת, המנוחה, מנוחת הנפש, וחוזר חלילה.

חזרה ליהדות כזו תשיב את הדיונים ההלכתיים למקומם המקורי. הדיונים שוב לא יעסקו במתחים שבין החיים המודרניים לחיי ההלכה אלא הם יחשבו על ההלכה עצמה במסגרת החיים הזו. ההלכה תאמר מאליה את דברה. שוב לא תהיה המגמה לנסות 'להסתדר' עם ההלכה, או למצער, יקוב הדין את ההר, תדחה ההלכה היבשה את הלך החיים המודרני, אלא המגמה תהיה ההלכה עצמה, רוח ההלכה עצמה שאיננה נחווית במנותק מהחיים אלא בקשר הדוק לחיים.

בעולם כזה שוב לא יתעוררו שאלות ומתחים בין פמיניזם להלכה, בין הומניזם להלכה, בין דמוקרטיה להלכה, אלא ההלכה, בכוחות עצמה, באמצעות החיים שלה, החיים האקטיביים שלה, תתבטא בחוויה מתאימה, בהלך רוח ספונטני הקוצב יד ביד עם החיים המתאימים לימינו. ההלכה איננה מנוגדת לחיים כי אם יוצרת את החיים, הלכה בוגרת תצמח מאליה בצורת החיים השקולה והמתאימה לימינו.

'השינויים' ההלכתיים הרצויים יתרחשו כמו מאליהם, הם יתקלפו ויחשפו את עצמם באופן ספונטני בו ברגע שההלכה תשוב להיות הגורם המחיה את החיים. ברגע שההלכה תהיה החיים עצמם אזי האישה המודרנית תשתלב בה בצורה הראויה ללא פלפולי סרק ומציאת צדדי היתר דחוקים. היא תשתלב לכתחילה, מתוך מודעות, ללא 'ניתי ספר ונחזי' יבש ומיובש. היא תלמד תורה מתוך אווידנטיות בסיסית של חיי הלכה מתוקנים, לא מתוך ניסיון הירואי 'להסתדר' עם 'מה שכתוב'.

יש אפוא לשוב אל ההלכה, לשוב אל החיים ההלכתיים. וכפי שהתבטא הגרי"ד סולובייצ'יק: לא חסרים לנו בימינו יהודים של שבת, חסרים לנו יהודים של ערב שבת.