על המשכן והשבת: שני ממדים של קדושה סביב הברית בין ישראל לאלוהים

בסיום פרשיות תרומה, תצווה ותחילת כי תשא, העוסקות בבניית המשכן, ישנה הוראה על שמירת שבת. נדמה שהשבת כרוכה במובן כזה או אחר עם בניין המשכן, וכך משמע אף מלשון התורה: "אך את שבתותיי תשמורו", היינו, בְּנוּ את המשכן אבל את שבתותיי תשמרו. מכאן למדו חז"ל שבניין המקדש אינו דוחה את השבת. הקשר הזה בין המשכן לשבת חוזר על עצמו שוב בתחילת פרשת ויקהל, שם הפרשה פותחת בהוראה על שמירת שבת ולאחר מכן שבה לפרט את כל מעשה המשכן בפועל, לאורך פרשיות ויקהל ופקודי. מכאן אנו גם לומדים שמלאכות שבת מוגדרות על פי מלאכות בניית המשכן, המלאכות שהיו נעשות לצורך בניית המשכן הן אלה האסורות בשבת. מהו הקשר בין הדברים?

למעשה נדמה שאת הפרשיות של חלקו השני של ספר שמות, מ"יתרו" עד "פקודי", יש לקרוא כחטיבה אחת, סיפור הברית. במוקד הפרשיות הללו עומדים מתן תורה ונתינת הלוחות. האירוע של מתן תורה הוא מעשה של כריתת ברית בין העם לאלוהים, כך הוא מוצג במפורש בתורה. למשל, בפתיחה לאירוע מתן תורה: "אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי"; בסוף פרשת משפטים: "ויקח את ספר הברית"; "הנה דם הברית"; ובסוף פרשת כי תשא, לגבי הלוחות השניים: "כי על פי הדברים האלה כרתי איתך ברית". דהיינו, הרבה יותר מאשר התגלות או נתינת התורה, מדובר באירוע של כריתת ברית, והוא גם מסופר ככזה, וההקדמות שלו מתאימות לניסוחי חוזה קלאסיים בעולם העתיק, ונתינת התורה היא תוצאה ישירה מכריתת הברית.

בפרספקטיבה הזאת, הלוחות הם החוזה, המסמך, של הברית הזאת: "ויכתוב על הלוחות את דברי הברית". הברית הזאת נכרתה כמובן על עבודת האל, ועל התשליל שלה, האיסור לעבוד עבודת אלילים. "אנוכי ה' אלוהיך" אל מול "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי". "אתם ראיתם כי מן השמים דיברתי עמכם" למול "אלוהי כסף ואלוהי זהב לא תעשו לכם". כאשר עם ישראל חוטא בחטא העגל הוא בעצם מפר את הברית, וכאשר משה שובר את הלוחות הוא פשוט קורע את המסמך. לאחר מעשה העגל ישנה כריתת ברית חדשה, ולוחות שניים ניתנים. ניתן לשים לב שגם הברית הראשונה (בסוף פרשת משפטים) וגם הברית השנייה (בסוף כי תשא) מעוטרים באזהרה "לא לכרות ברית ליושבי הארץ", לא ללכת אחר הכנענים המזנים את העם ללכת אחרי האלילים. זה כל הרקע.

הברית היא חוזה שיש בו שני צדדים, כל צד נותן משלו. נראה לי שהפירוש הוא כדלהלן. המשכן הוא החלק של ישראל בברית והשבת היא החלק שהקב"ה נותן בברית. לגבי המשכן אומרת התורה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", העם בונה מקדש לאלוהיו, והוא כביכול מְקַדֵּש את אלוהיו. לגבי השבת המוזכרת לאחר מכן נאמר "את שבתותיי תשמורו כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם, לדעת כי אני ה' מקדִּשכם". כל הניסוחים לגבי המקדש מתחילים מן העם: "ויקחו לי תרומה"; "קחו מאיתכם תרומה". לעומת זאת הניסוחים לגבי השבת הם ניסוחים מגבוה: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש". העם עושה את המשכן, האל עושה את השבת. העם מקדש את הקב"ה באמצעות בניית משכן והקב"ה מקדש את העם באמצעות נתינת השבת. לגבי השבת נכתב במפורש: "ברית עולם", "כי אות היא ביני וביניכם", מה שממקם אותה כחלק ממעשה הברית. המשכן הוא מקום לשכינה, העם בונה אותו ובכך משכין את האל, שם לא נאמר "כי אני ה' מקדשכם" כמו לגבי שבת, אלא "ונקדש בכבודי" (בסוף פרשת תצווה), "ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלוהים", בניית המשכן היא מעשה המנכיח את הקב"ה.

המשכן הוא מקדש במקום, בחלל. זאת בנייה של קדושה בתוך המרחב. השבת לעומת זאת מתייחסת אל הזמן, מקדש בזמן. בעוד שהמשכן מבטא את מלאכתם של בני האדם, זאת הנעשית בששה ימי מלאכה, משום שמקומם של בני האדם הוא במַטֶרְיָה, בחומרים, במרחב החומרי, הרי שהשבת היא המקום שבו אלוהים מגיח אל תוך ההוויה, משבית את הזמן המופשט, ומציע מקום שבו ישנה קדושה.

ההבחנה הזאת עמוקה הרבה יותר. שבת באה לידי ביטוי בשביתה ממלאכה. המלאכה היא האינטנסיביות של החיים, העבודה, היצירה, הבנייה. כל אלה מבטאים את הממד הפעיל בהוויה. השביתה ממלאכה מבטאת את הופעת הטרנסצנדנטי, את הקדוּשה הנוכחת באמצעות שתיקה, "לך דומיה תהילה". הפסקת הפעילות האינטנסיבית של החיים והיכולת להתבונן. כך גם ביחס למרחב הקוסמי. הקב"ה ברא את העולם בששה ימים ושבת ממלאכתו ביום השביעי, כמו בעל מלאכה שבסיום מלאכתו עוצר כדי להתבונן על החפץ. ששת ימי המלאכה הם האינטנסיביות של החיים הפעילים והשבת היא המעצור להתבוננות. כמו אדם הגומע מרחקים ברכבת, ובאיזשהו מקום עוצר כדי להתבונן על הנוף ולנשום את ההשראה שלו. ששת ימי המלאכה הם ששת הימים שבהם מתעסקים בעולמו של הקב"ה והשבת היא הזמן שבו נושמים את העולם הזה, מתבוננים ומריחים אותו.

בניית המשכן היא "ששת ימי המלאכה", היא מבטאת את הבנייה ואת הפעילות. על כך אומרת התורה "אך את שבתותיי תשמורו", בניית המשכן אינה דוחה שבת. יש כאן רעיון יותר רדיקלי ממה שניתן לחשוב: המעשה של בניין קדושה גם הוא זקוק למעצורים של קדושה מופשטת. עבודת ה' גם לה שני פנים: פן של חול ופן של שבת, פן שבו יש ביטוי לפעילות ולעשייה, ופן שבו יש ביטוי לנוכחות של המופשט.

וכאשר המקדש כבר בנוי והקב"ה שוכן בו, כאשר מדובר על עבודת המקדש עצמה ולא על בניית המקדש, או אז הדברים כבר חוברים לשבת. עבודת המקדש דוחה שבת. אולי משום, (בדומה להבחנה של קנוהל), שהמקדש הוא "מקדש הדממה". ברגע שאלוהים נמצא בו, שוכן באוהל מועד ובבית קדשי הקדשים, הוא הופך להיות "מקום של שבת".