הכעס כַּביטוי האולטימטיבי לַפרוגרסיביזם המרקסיסטי

הפרוגרסיביות הפופולרית והרדיקלית, במיוחד זו המוצגת ללא הרף במדיה ובתקשורת, הפכה מזמן לרוּטינוֹת של כעס ורוגזה, נרגנוּת אינסופית ותלונה כדרך חיים. שופרות זעם של אינטלקטואלים עבשים רבים, שבְּפָּנִים מכורכמות, כועסות ומיוסרות לא מפסיקים להטיף על החברה המושחתת, על הרוע, על אימפריאליזם, על קולוניאליזם, ושאר מרעין בישין, בכל סימטה שהיא, בכל אפיזודה שהיא, דואגים להראות עד כמה המצב חמור, עד כמה העולם קטסטרופלי ושחור, ותמיד דואגים להזכיר לנו שהעולם לא רק על סף חורבן אלא כבר עולה באש. עלינו לשבת על הספה הנוחה בבית ולקטר על העשן המיתמר בחוצות.

מה פשר הכעס הרותח הזה האצור אצל הפרוגרסיביסט מן הזן הפופולרי והדוגמטי? זאת שאלה שמטרידה רבים. האמת היא, שהנטייה הזאת, ראשיתה במרקס, במרקסיזם, ובביקורת הפנימית שלו על התנהלות החברה. הרעיונות הקונקרטיים של מרקס פחות משמעותיים מבחינת עיצוב תמונת העולם הזאת, מה שמשמעותי יותר הוא השיטה, שיטת ההתנהלות והביקורת. הבשורה הגדולה של מרקס נעוצה באופן שבו הוא דורש להסתכל על החברה. אם עד מרקס דיברו באופן מיָדי על עשיית צדק, על פוליטיקה נכונה, על סוגי משטרים אידיאליים, בא מרקס, בעקבות הגל, והפך את הקערה על פיה. הביקורת היא על המבנה, על הסטרוקטורה החברתית. השאלה שוב איננה הפעילות הקונקרטית, אלא ההתרחשויות התת קרקעיות של החברה. ניתוח יחסי הכוחות; ניתוח המבנים הפנימיים; כך הכל הופך להיות שאלה של מבנה ושל יחסי כוחות; משעבדים ומשועבדים; חזקים וחלשים; כל הניתוח החברתי והפוליטי הסתכם בסופו של דבר בניסיון למצוא מי המשעבד ומי המשועבד, מי החזק ומי החלש. זאת הנקודה המרכזית במרקסיזם, יותר מכל פרטנות ספציפית ונקודתית על הקפיטל, על העובדים, על הפועלים, על החליפין ועל הייצור.

המהפכה הזאת לא התרחשה רק במרקסיזם ובעולם הפוליטיקה ומדעי החברה, זאת מהפכה שהתרחשה מאוחר יותר בפסיכואנליזה ובהבנת נפש האדם. חידושו של פרויד אינו בא לידי ביטוי במבנה הנפש שהוא שרטט, אלא בעיקר בהעמדתו את הנפש על מבנה פנימי, תת קרקעי. בדברו על תת ההכרה, על ההתרחשות הנפשית הבלתי מודעת, זאת שיכולה להיחשף ולהתגלות על ידי המטפל. הסתכלות דומה התרחשה גם בסוציולוגיה באותה עת על ידי אמיל דורקהיים. ולמותר להזכיר גם את ניטשה בהקשר זה בזירה הפילוסופית והתרבותית, המרת השאלה הפילוסופית עצמה לשאלת הכוחות הפועלים מאחורי הפילוסופיה הזאת.

המאה האחרונה הצמיחה תלמידים העולים על רבותיהם בכל מובן. תמונות אלה התפוצצו עד לעייפה. הכל הפך להיות עניין של יחסי כוחות, כמו שמאריך פוקו לתאר. הכל הפך להיות נרטיבים, מכיוון שאין יותר נקודה ארכימדית לאחוז בה אלא הכל סובב סחור סחור סביב היחסיות של הכוחות והשיחים. הפוסט קולוניאליזם הביא את התמונות הללו עד לאבסורד: כל התרחשות חברתית אין לה אלא משמעות משטרית ורודנית בלתי מודעת הנובעת מדיכוי של מוחלשים. זה מה שהצמיח השילוש הקדוש, מרקס/ ניטשה/ פרויד. (הגם שההשוואה ביניהם איננה כה פשוטה. כפי שהעיר לי חבר, יש לשים לב לכך שרק אצל מרקס יש נטייה לראות בתת המודע הזה מנגנון שהוא תמיד שלילי).

המהפכות הללו הביאו עמן בשורות גדולות וגם אמיתות גדולות. אין ספק שישנו תת מודע חברתי, תת מודע נפשי ותת מודע פילוסופי. העיסוק בשאלות הללו קידם את החברה ואת האנושות למקומות חשובים ולהבנות חדשות וחיוניות מאוד. אולם הטרגדיה נעשתה ברגע ההסתגרות. רגע ההסתגרות שייך לשני מישורים הקשורים זה לזה באופן הדוק. המומנט הראשון הוא כאשר תת המודע כבש את המודע; כאשר אין יותר מודע; כאשר אין יותר מחשבה אלא רק כוחות מחשבתיים; כאשר אין יותר צדק אלא מדוכאים ומדכאים; בקיצור, כאשר לא נשארה תמונה אלא רק הכוחות היוצרים אותה. והמומנט השני, שבא יחד עם זה, הוא דילול תת ההכרה ותת המודע הסוציאלי מן העושר שבו, מן ההתרחשויות הרחבות שהוא מכיל, וצמצומו לעניין פשטני של יחסי כוחות בלבד.

כאשר התת קרקעי הופך להיות הקרקע עצמה אזי אין כבר טעם לכלום. יש רק אשמים ומדוכאים, אבל אין יותר בני אדם. ההתרחשות הדרמטית של החברה עצמה, של האנושות, של בני האדם, כבר לא קיימת. המודעות האובססיבית לתת המודע הזה הופך את תת המודע למודע, מוחק את העולם עצמו, את ההתרחשויות עצמן, את העולם כפי שהוא 'ניתן'.

תשובות פילוסופיות למגמות המחיקה הללו ניתן למצוא אצל בפנומנולוגיה. אצל הוסרל; אצל היידגר; אצל יספרס; מרלו פונטי; לוינס; ובימינו, אצל ז'אן לוק מריון. הפנומנולוגיה מצילה את העולם מנפילה למקום הזה בכך שהיא מתעקשת על התופעה, על הופעת התופעה, על העובדתיות הפנומנולוגית שלה, על מה שניתן.

כמו כן, הדתות השונות גם מהוות אתגר לשיח היבש הזה בכך שהן מתעקשות למצוא הבעה של ההוויה עצמה, משמעות, טרנסצנדנטיות, קדושה והופעה. גם האקזיסטנציאליזם בעבר, לגווניו השונים, זיהה את הבעייתיות הזאת וניסה לחמוק ממנה באמצעות עמידה על הקיומיות עצמה. המנוסה של קירקגור מהתמונה ההגליאנית החונקת והטוטלית מבטאת בדיוק את הכמיהה הזאת לקצת מציאות.

הפרוגרסיביזם בסוגיו השונים, הרבולוציוניוּת המרקסיסטית, העיסוק הפוסטמודרניסטי הבלתי נלאה בחשיפת הכוחות והשיחים הנסתרים, גרמו בסופו של דבר למחיקה מוחלטת של 'הדברים עצמם', של התופעות, של בני האדם כמות שהם. זה מגיע לממדים מפלצתיים כאשר בהתרחשות טראגית, בהופעה של דם, של רצח, של טרור, של שכול ואבדן, המבט המרקסיסטי מופנה על אתר מן ההתרחשות אל הכוח, אל הסיפור שמאחורי הדברים. קהות חושים אוטומטית המובילה את המתבונן לאלתר אל השאלה של השלטון, של הכוח, של המדכא, של המבנה החברתי. בקיצור: אל מה שגרר את הסיטואציה במקום לסיטואציה עצמה. אין כבר יכולת להקשיב לסיטואציות. הסיטואציות נמחקות על ידי הכוחות שגרמו לה להתהוות. כך נותרו רק כוחות ללא התרחשויות.

בסופו של דבר זה גם מה שמאפיין, מכיוון אחר, את האתאיזם המרקסיסטי, אבל גם את האתאיזם האבולוציוני, ואת האתאיזם הפופולרי העכשווי של המדעניזם ומדעי המוח. בניגוד למה שחושבים, האתאיזם הזה אינו מתייחס אל ה'נתונים עצמם' אלא בדיוק להיפך; הוא מרוקן את התופעות עצמן מן ההופעה שלהן והוא מותיר רק את היובש של הנתונים הטכניים. הנתונים הטכניים הם המשחק הפנימי והמכאני הגורם לתופעות להופיע. אין יותר תופעות, יש רק נתונים.

לא מדובר רק בתיאוריות, מדובר בעובדות תרבותיות. השמאלנות הפופולרית של ימינו היא ביטוי לתחושת העדר המציאות, העדר התופעות, העדר הממשוּת. תת המודע כבש את המודע ומניעיה של ההתרחשות הפכו להיות ההתרחשות עצמה. במציאות כזאת אין כבר בני אדם; אין כבר סובייקטים; אין אנשים שמדברים זה עם זה; יש רק ניתוח אובססיבי ורדוּף של הסיבות העומדות מאחורי המציאות. כל התרחשות מלוּוָה מיד בטירדה פרשנית, בניסיון אובססיבי לחשוף את מקור הכוח. מדובר בחוסר טעם, חוסר יכולת למשש, חוסר אפשרות לחיות את החיים. כל המציאות מתגלגלת כמו כדור בומרנג באופן דטרמיניסטי מובנה, מהכא להתם ומהתם להכא. הדטרמיניזם הבלתי פוסק והבלתי לאה הזה נוכח בכל מקום. הביקורת החברתית שוב אינה מעוניינת בנתוני השטח אלא בעצם משחק הביקורת. ישנה התאהבות מוחלטת בתפקיד המבקר. האנושיות הומרה לאובייקטיביזם ביקורתי. אין בני אדם, יש רק ביקורת חברתית. כך גם הומר הסובייקט לחברה, כך הומר האינדיווידואל שהנאורות כה התגאתה בו ושהביאה אותו לידי פיצוץ - לפּיוֹן סוציאלי.

זאת הסיבה שהפרוגרסיביזם הפופולרי הזה דואג תמיד לשימור של אנרכיזם תרבותי מוּבְנֶה שכל המשמעות התרבותית שלו היא העדר הנקודה הארכימדית, כך יוצרים אמנות שכל משמעותה היא פוליטית. כך עברנו מן המהפכות של הנאורות לנרגנות הפוסט קולוניאליסטית. הדבר היחיד שיש לו משמעות הוא האנרכיזם התרבותי המובנה הזה. (אין כוונתי כאן לאנרכיזם פוליטי אלא לאנרכיזם של התרבות, מקום שבו התרבות לא מביעה את עצמה בשום צורה, מדולדלת וריקנית, רק יחסי הכוח מניעים אתה), הדבר המטריד היחיד הוא העובדה שישנם גבולות, שישנם כוחות. כל תופעה הופכת להיות שאלה של כוח. ניתן לראות זאת למשל במגמות מסוימות של פמיניזם פופולרי, של ביקורת תרבות, אשר בהם עצם ההופעה של גבריות היא הופעה של דיכוי. וההופעה של אישה היא הופעה של מדוכאת. אין בני אדם, יש מדכאים ויש מדוכאים.

העובדה הזאת הופכת את ההוויה, את העולם, למקום שיש בו רק ממד פוליטי. כל תופעה תרבותית מומרת לממד הפוליטי שלה; כל דת, כל הבעה, כל רצון אנושי, כל יחסים בין בני אדם, מתורגמים באופן דחוף ובהול לנתונים פוליטיים ולמשחקי כוחות. פוליטיזציה מוחלטת של החברה ושל ההוויה.

וזאת גם הסיבה, עלינו לשים לב, לאובססיית הרוע הקיימת בחוגים אלה. העיסוק הוא תמיד בָּרוע, בשפל. וזאת באופן פרדוכסלי, דווקא מן השאיפה הגדולה לאופטימיות בלתי נלאית שבה השמאלנות מן הזן הזה מכתירה את עצמה. הדבר הזה מתחייב מעצם המגמה: במבט זה, רק היכולת לזהות כוח מדכא הופך את הזירה האנושית למשמעותית. הכוח המדכא הוא תמיד הצד הרע, ולכן רק חשיפת הרע הופכת להיות בעלת משמעות פוליטית, פסיכולוגית, תרבותית ואנושית. אלן באדיו עמד על כך שהפילוסופיה עסקה ברע כנקודת מוצא, הוא מציע להפוך את הקערה על פיה, (בינתיים הוא דואג להמשיך את המסורת הפילוסופית כדבעי, והוא מאלה שדואגים שהזן הזועף של השמאלנות המרקסיסטית והקומוניסטית לא ימוג). אם השמאלנות הזאת לא חושפת רוע היא הופכת להיות חסרת משמעות. אין לה חיים, אין לה קיום. העדר התופעות, העדר ההוויה, תחושת המציאות, מרוקנת את הטוּב, את הניתן, את העולם הנתון לנו, מכל תוכן. תוכן משמעותי אפשרי רק בחשיפה של מקור הרוע.

הזעם והכעס מן הזן הזה של שמאלנות, הנרגנות האובססיבית והאינסופית, הרטינה, הפנים המכורכמות, נבואות הזעם, זעקות השבר הנישאות בכל במה, המיזנתרופיה ושנאת בני אדם שעליה עמדו דוסטויבסקי וצ'סטרטון, זו הנובעת באופן פרדוכסלי מן האהבה המוחלטת לאנושות, הם מבנה הנפש של השמאלנות הזאת. אין לה לאן ללכת לאחר מכן. לא פלא שהאנטישמיות החדשה ניזונית מהזעם הזה. באירופה, השמאלנות הזאת הפכה להיות הכוח מאחורי האנטישמיות, הכוח ההופך את האנטישמיות לאפשרית כאשר אין כאן אלא ביקורת חברתית המזהה את היהודים ואת הציונות במקום של מדכאים. שיח הפוליטיקלי קורקט הכל כך מאוס, שגם הצליח להעמיד את טראמפ בנשאות ארצות הברית, מבטא את תמונת העולם הזאת שבתוכה אצורים רק יחסי כוחות ולא בני אדם.

אם ישנה מאיסה בשמאל הפופולרי הרי זה בגלל שאנשים רבים מעוניינים לראות שוב בני אדם, הוויה ותופעות, בממשיותם ובססגוניותם האנושית.

חוקת התורה - על חוק ו'שכל ישר'

השבוע, כמידי שנה בשנה, אנו נתקלים ב'חוקת התורה', ב'דברים שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה', ב'חוקה, גזירה היא מלפני אין לך רשות להרהר אחריה' . (חז"ל ורש"י על תחילת פרשת חוקת). ואולי, אחת ולתמיד, יש לתהות בצורה נוקבת על קנקנו של המושג הזה, מדוע צריך 'חוק', חוק בלתי מובן, לא סביר, לא מתחייב משום דבר, האין די להיות אדם ישר ומוסרי, אדם הגון, שמקיים את חובותיו לחברה, אוהב בני אדם, צוחק, עוזר לקשישים ומוגבלי יכולת ונותן מפיתו לעניים? האם לא ניתן להיות 'נורמלי', להתעסק בדברים ש'השכל מחייבם', לעסוק בהגות? בחקיקה? ברוח? מה פשר העיסוק הרובוטי, הקר, חסר המשמעות, בחוקים 'שאין בהם תוכן' נראה לעיניים?

התורה מחוקקת חוקים כאלו במודע, היא יודעת היטב שאין בכך משמעות תכנית, מוסרית, ראשונית, 'וכי אכפת לו להקב"ה אם שוחטים מן הצוואר או מן העורף? –אלא לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות', כמו כן מבקשים לשייך לכאן את הפסוק 'אמרתי אחכמה היא רחוקה ממני'. כל העניין הזה נעשה ממש במודע, מעולם לא היתה הוא אמינא לחשוב אחרת, לחשוב שחוקים אלו הם 'משפטים', כולנו יודעים היטב את דברי הרמב"ם על אלו שרואים בטומאה 'לכלוך' ומבקשים לחרוץ גורל אחיד, מתייפייף, אוניברסלי, על הכל. אבל התורה דוחה השקפות אלו בשאט נפש. לא ולא, מדובר אכן בחוקים, חוקים שאין להם היגיון, אין הם מתחייבים משום דבר, חוקים שהרציונליסט המושבע ביותר חייב להתייחס אליהם כמו אל כל חוק אחר.   

יהיו כאלו שיראו בחוקים אלו פזיזות וחוסר בגרות. ההיענות המוחלטת שההלכה תובעת, הציות המבעית העוטף את אותם חוקים, מעורר, -כאשר מסתכלים בכך ממבט מעט חיצוני-, גיחוך עמוק וציני. בעיני רבים, הרי זה לדמיין. להסתכל במציאות בעיניים נאיביות, בלתי משכילות, לא מפותחות. הנאור והליברל מעוניינים לראות את המציאות 'כמות שהיא', לחשוב עליה ללא מסכות, ללא חספוסים, בצורה 'אמיתית', ישרה, קוהרנטית. בעיני כל אדם 'רגיל', נורמטיבי, שאינו מבקש להתפתל בהסברים ובהצטדקויות אפולוגטיות יבשות, דומים חוקים אלו לעפרא דארעא, מקסימום לחם להמונים נוסח שפינוזה, אם לא 'אופיום להמונים' נוסח מרקס, -לקנאים שבהם.

דומני, אם ניתן לעמוד על התופעה הזו מבחינה פנומנולוגית טהורה, ללא ניסיון 'לנכס' את זה איכשהו למקום כזה או אחר, שבחוקים אלו ישנה התרסה עמוקה, והייתי מוסיף אף צינית, נגד 'השכל הישר'. נגד השלטון המוחלט של 'ככה זה צריך להיות'. ההלכה, (בניגוד ליהדות החילונית, הרפורמה, או צורות שונות של יהדויות חדשות) איננה רואה את החוקים הללו כפולקלור, כסימבוליקה מצוחצחת, כצרמוניה חינוכית. היהדות ההלכתית רואה בחוקים הללו דבר מה מחייב מבחינה ראשונית, לפני הכל. חוק. גזירה.

'השכל הישר' מנסה כל הזמן להבין ולהסביר 'מה באמת העניין', 'מה באמת רוצים כאן' ואילו ההלכה מעוניינת דווקא בחידוד האבסורד, בחידוד הטלטלה המקוממת, לטמא את הטהורים ולטהר את הטמאים באמצעות אותו אלמנט. בניגוד לכל 'שכל ישר', בניגוד לאינטואיציה הספונטנית, למחשבה המאורגנת, המסודרת, החוק ההלכתי מבקש לקעקע את מה שעשוי להיות נגיש לאינטואיציה ולהבנה, היא מחייבת בתוקף דבר שאין בו שום דבר מן ההבנה.

מדוע? –משום שהשכל הישר הוא הניסיון לנכס את הכל לפרספקטיבה המצומצמת של האדם, להבנה המזערית שלו. ה'שכל הישר' מעניק ביטחון וחוסן לאדם, האדם מרגיש שהוא 'הולך בתלם', כמו שצריך, על פי היגיון, על פי התבונה, ובכך, בהפוך על הפוך, הוא כבר לא מבקר את עצמו, לא שואל את עצמו שאלות, הוא מקבע תכנים בצורה ברורה ומסודרת, הוא לא זקוק לזעזועים, למורכבויות, לטלטלות.

השכל הישר סומך על האדם, על שיקול דעתו, על 'יושרו', יש לו ביטחון באדם, יש לו אמונה באנושי. ההלכה מתריסה כנגד כל זה בציניות. היא מתבוננת על האנושות כאילו היתה דבר מה טריוויאלי לחלוטין, בונה לעצמה מזבחות ואלילים על פי אופנות, על פי המזדמן, נוהה אחריהם בעיוורון מוחלט ובאינרציה פתטית. ההלכה איננה סומכת על האדם, איננה בוטחת באנושיותו. האדם עלול להתגלגל בכל מיני צורות, בכל מיני עיוותים, דווקא בגלל ה'ישרות' שלו, האינטואיציה הפנימית שלו, הסתכלות על הדברים 'כמות שהם', על פי הפשט, על פי ההיגיון. ה'ישרות' שבעיני האדם איננה הישרות של האנושי, היא דווקא מתנגחת בו, משסעת אותו. מבחינת האנושיות אין עקום יותר מאשר ה'שכל הישר', האינטואיציה או המצפון.

על פי ההלכה, האדם קודם כל צריך לקבל על עצמו חוקים מסוימים, חוקים שאין הוא מבין את פשרם, אין הוא מבין את הצורך בהם, את משמעותם, אין הוא מסוגל 'להתחבר' אליהם, למשש אותם, ורק לאחר מכן לנסות להשתמש ב'שכלו הישר' על המצע הזה. נעשה ונשמע. קודם עושים בלי כל הבנה, ורק לאחר מכן מנסים לחדד את ההבנה ואת ההזדהות על סמך הזעזוע המוקדם של שבירת הביטחון האנושי בהכרתו המוחלטת. קודם כל, מזעזעים את המושגים 'המוכרים' לאדם, מטלטלים את הידוע, את ה'פשוט', את מה שמוקדם להכל, את מה שנכון בעיני 'כל בן אדם נורמלי', ורק לאחר מכן מתחילים לחשוב, חשיבה מחודשת, על סמך ההריסות של האנושי.

המאה שהתהדרה באנושיותה המופרזת, בהומניזם נוצץ וקורץ, שכל כך התהדרה במהפכות 'זכויות האדם' שלה, בהשכלה הנאורה שלה, בפיכחות, בהסתכלות על ההוויה כמות שהיא, בצורה המקורית וה'בטוחה' ביותר, הפכה להיות המאה של הרצח. מליונים מליונים נרצחו בדם קר על לא עוול בכפם, הגלגול האינרטי של האדרת האדם באמצעות ההומניזם וזכויות האדם. אין לנו, בני המאה העשרים ואחת, עדות גדולה מזו על הסכנה הממארת שבהסתמכות על האנושי, שבביטחון שמעניקים לאדם.

בנקודה זו שונה היהדות מהנצרות לחלוטין. הנצרות שביקשה לבטל את החוק, את ההלכה, בפני הרוח, הנצרות שהטיפה על פי ההיגיון הבריא ביותר; 'אשר יבוא אל תוך הפה לא יטמא את האדם אפס אשר יצא מתוך הפה הוא יטמא את האדם' (מתתיהו, טו, 11), שביקשה להעניק ביכור לרוח על פני האות, על פני ההלכה החקוקה, חסרת המשמעות וההיגיון, הפכה להיות, מבחינה מעשית וקולקטיבית, הדיקטטורה הגדולה ביותר בהיסטוריה ומכונת הרצח וההשמדה המזוויעה ביותר, מסעות צלב, ציד מכשפות, מלחמות פנים, אינקיווזיציה ותמיכה מובלעת בשואה, כל אלו לא נמנעו משורותיה. הדיבור הגבוה על הרוח לא מנעה מעולם את הפתטיות הרצחנית הזו. משום שהנצרות סמכה על האדם, סמכה על האנושיות שלו.

ההלכה מצפצפת על זה בלעג ובסרקזם. ההלכה, בחוסר ההיגיון שלה, בחוסר הקוהרנטיות, בחוסר העקביות, באבסורדיות שבה, עומדת מן הצד ומצפצפת – מגחכת על הניסיון הפתטי של האדם להיות חבוק עם האנושי, להשתלט על הערכים, אבל 'הפעם', אחת ולתמיד. ההלכה לועגת בציניות לניסיון של האדם לראות את עצמו כמרכז העולם, היא מכירה היטב את המנגנונים האלימים של האדם, העובדה ש'בשם הדמוקרטיה' היא מסוגלת לרצוח מליונים, שבשם הנאורות, הליברליזם וההשכלה היא מסוגלת לעשות את העוולות הגדולות ביותר.

ההלכה, כתרנגול בין שבעים זאבים, לא מתרגשת מן ההתרסות כלפיה, היא פשוט נמצאת במקום אחר, מתבוננת מן הצד, בצורה הטריוויאלית ביותר, נוכחת בדורות דורות של תרבויות ושל ערכים מגלומניים בשוויות נפש אדישה, ממשיכה לתבוע את אותו חוק, אותה משמעת, משום שהיא מבינה עד כמה ההתכנסות של האדם בתוך עצמו, בתוך עולמו הפנימי, מכזבת ונאיבית.

משפט עברי - חלק א'

כעלעלי בימים האחרונים בפרשת השבוע, פרשת משפטים, נחשפתי, כמו כל שנה בקריאה זו, לאתגר הגדול שבכינון משפט עברי, יהודי הלכתי. (אגב, אני אוהב את המושג 'הלכתי', הרבה יותר מאשר 'דתי'). נחשפתי מחדש לדיאלקטיקות, לאנטינומיות ולפרדוכסים האופפים אותו, הגודשים אותו עד למחנק. הם זעזעו אותי כתמיד.

מה הוא באמת, אחת ולתמיד, משפט עברי, הלכתי?

אסביר את הבעיה שלי. מבחינה דתית קל להבין את המשמעות של ציווי ריטואלי פולחני. קל להבין באיזה מובן הדת מחוקקת חוקים הנוגעים ברבדים רוחניים שונים בצורה כזו או אחרת, קל להבין באיזה מובן או תחת איזו כותרת מבקשת הדת לצוות על שבת, כשרות או מילה. קל משום שכל אלו, ניחנים מעיקרם באופי פולחני - דתי מובהק, אשר לאורו ניתן להבין את ההקשרים הרחבים של משמעויות רוחניות כאלו או אחרות. אבל במה, משפט, ההסדר הסוציאלי שבין אדם לחברו, מקבל ביטוי דתי משמעותי? וכי הסדר זה איננו שווה לתאיסט כלאתאיסט באותה מידה? וכי הסדר זה מתאפיין בריטואל דתי כזה או אחר? הקטגוריה של משפטים היא קטגוריה חילונית לחלוטין ולו מצד עצם העובדה הטריוויאלית שהיא מתעניינת ביחסים הסוציאליים של החברה, וביחסים שבין אדם לשכנו. יחסים אלו אינם מכילים כל מובן דתי, הם נצרכים למען ההסדר כשלעצמו. אין הם נובעים מאמונה או מהשקפה, הם נובעים אך ורק מתוך הצורך הפרגמטי לסדר, אשר כידוע, בלעדיו, איש את רעהו חיים בלעו! צורך אנושי בסיסי וראשוני.

במילים אחרות; במה שונה, מבחינה מהותית, המערכת המשפטית הדתית מכל מערכת משפטית אחרת? מה העניין המיוחד המאפיין אותה דווקא בניגוד למערכות משפטיות אחרות? האם עצם העובדה שיש לה חוקים אחרים? קנסות אחרים? סנקציות אחרות? האם כל ההבדל בינה לבין אחרות הוא בכך שאלו 'נמסרו למשה מסיני'?

אינני מתכוון להציג כאן שאלה רטורית בעלמא. כל התורה שבעל פה, כל הדיונים התלמודיים, כל ההכרעות והפסיקות של ההיסטוריה היהודית, אינם מסתמכים כלל על מסורת בנויה 'למשה מסיני'. כל הדיונים הללו מהווים אוסף פירות ההגות של החכמים שעסקו בשאלות הללו. אין בדיני המשפט התלמודיים אינפורמציה על מה ש'ניתן בסיני', ישנו דיון ענייני רחב ופורה, כזה היוצר והגובל במו ידיו את דיני המשפטים. במה מאופיין הוא משפט זה? במה הוא תורני דווקא?

נוסף לכך, גם במישור העקרוני, במישור של החוקה, אין כל חילוק מהותי בין המערכת המשפטית ההלכתית לבין כל מערכת משפטית אחרת. להלכה אין חוקה מוגדרת, שרטוט כללי המנחה את השאלות הקטנות. ישנם כללים משפטיים מסויימים, כללים אותם יצרו החכמים בכוחות עצמם, כללים עליהם הם מתדיינים ומתווכחים ויכוחים אינסופיים, אבל אין מתודה ייחודית. יש 'דרשות' מפסוקים בתורה, אולם דרשות אלו אינן מתיימרות לפרש או לייצג, ודאי שלא באופן פילולוגי, את כוונת התורה כשלעצמה, אלא הן דרשות 'יוצרות', מכוננות. (אני יודע שהרבה לא מסכימים עמי על כך, אקדיש לכך בעז"ה פוסט מיוחד בהמשך). על כל פנים, לכאורה אין משהו מהותי המאפיין את המשפט העברי כעברי דווקא. הוא עברי באופן מקרי, לא באופן עקרוני. אז, מה טמון כאן סוף סוף?

אבל, כולנו מכירים את דברי חז"ל שרש"י מצטט בתחילת פירושו ל'משפטים'; ואלה, מוסיף על הראשונות, מה אלו מסיני אף אלו מסיני. ובכן, אני כבר יכול להתנחם בכך שלחז"ל גם כן דגדגה אי נוחות זו. הם מוצאים צורך בהדגשה ייחודית המעניקה תוקף מוחלט, במובן הדתי של המינוח, למשפט היהודי. תוקף הזהה לעוצמה ההחלטית והנוקשה של הר סיני. (וכמובן, הר סיני איננו רק מקום גיאוגרפי אלא בעיקר 'מקום' רעיוני ורוחני. חז"ל אומרים; כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה מסיני, הם מבקשים להדגיש שהר סיני הוא הר נייד ולא סטטי). מה הוא אפוא תוקף זה?

ר' סעדיה גאון באמונות ודעות, מציע אבחנה ידועה בין מצוות 'שמעיות' (פולחניות 'דתיות' במובן זה, כשרות, שבת וכו'), לבין מצוות שכליות. במובן הזה ישנו כביכול סטטוס מיוחד למצוות ה'שכליות', לכאורה בכך שהן אוניברסליות, ולא מצומצמות כביכול לד' אמות של הלכה. במובן דומה מציע הר' שמעון שקופ בספרו שערי יושר הצעה דומה; דיני ממונות שבתורה לא באים לידי ביטוי במובן הדתי הקלאסי, הם מתחייבים מערך אוניברסלי מוקדם, מ'שכל אנושי', כ'תורת משפטים הקדומה לדיני התורה'. ובכן, לדעתם של אלו ועוד רבים אחרים, המשפט העברי הוא אכן אוניברסלי וכללי ולא מצומצם למובן דתי ספציפי וייחודי.

 כשלעצמי, אינני יכול לקבל השקפה כזו. היא מנוגדת באופן מוחלט לכל רוח ההלכה. ההלכה מדברת על משפט דתי, פולחני, לא על מערכת משפטית חילונית ואוניברסלית בעלמא, ההלכה מצווה על כך, אם היה כאן רק עניין משפטי, 'שכלי', אוניברסלי, במה התורה מצווה על כך? באיזה מובן בדיוק? מדוע צריך אותה? מדוע דינים אלו מופיעים בשולחן ערוך בקונטקסט הלכתי ודתי מובהק?

שנית, באיזה מובן קטגוריה זו היא 'שכלית'? האם במובן של הכרה אוניברסלית? וודאי שלא! הישנה הכרה אוניברסלית אחידה בענייני משפטים? סוציאליזם, קומוניזם, אנרכיזם, קפיטליזם? מה בדיוק? אין אוניברסליות במשפטים, זה פשוט לא הגיוני (אגב, כמו כל השאלות של ערכים, ראו למשל ערך לייבוביץ'). הרמב"ם למשל, דוחה בשתי ידיים את השקפתו זו של רס"ג (בשמונה פרקים, פרק חמישי), הוא לא מסוגל לקבל אבחנה כזו מן הסיבות הנ"ל. (ואמנם, בדברו על טעמי המצוות במורה נבוכים הוא עורך חלוקה דומה, אולם זו חלוקה קטגוריאלית גרידא ולא מהותית, כמו זו שהוא מביא בשמונה פרקים שם).

אבל, למעשה, דומני שדווקא השאלות הללו מבליטות את ה'יהודיות' של המשפט ההלכתי. לתורה אין חוקה, אין אידיאולוגיה, אין מתודה. פשוט, במקום להציג זאת כתמיהה אני מבקש לראות בכך את המשמעות היסודית של המשפט היהודי. המשמעות של המשפט העברי נובעת דווקא מן האין אשר ממנו היא מבליחה. התורה לא עושה סוציאליזם, לא קפיטליזם ולא אנרכיזם. המשפט ההלכתי איננו נובע מהנחות יסוד, איננו נובע מתמונה מוקדמת, מנקודת מבט, גישה או דרך. המשפט ההלכתי מתפרץ מתוך עצמו, מתוך הקלחת של ההתדיינות כשלעצמה, ללא כל קווים וכללים מנחים.

נדמה לי שאבחנה זו מבליטה את הייחודיות של המשפט כמשפט עברי. זה קשור למונותאיזם משום שזה מבליט את הטרנסצנדנטיות של האל שאיננה מוכלת בכל קטגוריה שהיא. המשפט נובע מעצם העשייה, מן הרצון הקמאי לעשות משפט. המשפט העברי מחל מן הרגישות הבסיסית לעשוק, עני, גר, יתום ואלמנה. הוא מחל מן הרגישות עצמה, לא מהשאלה ה'אובייקטיבית' על צדק אידיאלי ועל חוק או משפט 'נכון', אלא מעצם הזעזוע שבשאלה המשפטית. ברגישות כשלעצמה.

דברים אלו עולים ממש בקנה אחד עם ההגות המשפטית התלמודית. התלמוד המשפטי איננו נובע אף פעם מהנחות יסוד, משאלות של מתודה, איננו נובע מכללים או מהנחיות מופשטות. הוא בנוי על הסברא. הסברא שונה במהותה מן ההיגיון המשפטי האוניברסלי משום שאין היא נובעת ממתודה ספקולטיבית, היא נובעת מן ההתפרצות הספונטנית של צד. היה זה בני לוי שבכמה וכמה מקומות עמד על הסברא כמכוננת בשיפוט ההלכתי / תאולוגי. הסברא היא אבחנה ראשונית; המוציא מחברו עליו הראיה, קביעה שרירותית לחלוטין המבליטה צד משפטי מזעזע ללא כל קשר לשאלה מסויימת של מתודה.

משפט זה, בניגוד למשפט אוניברסלי אחר (אם ניתן להעיז לקרוא לו בשם יומרני זה), איננו משפט הנובע מאסטרטגיה. אין במשפט היהודי כל תחזית אסטרטגית, התעסקות אבסטרקטית בשאלה המופשטת; איך צריכה להיראות המדינה? איזה משפט אפקטיבי בצורה היעילה ביותר למשאבים הכלכליים או לצרכים הסוציאליים של האזרחים? המשפט העברי איננו מכונן אסטרטגיה כלכלית, שיפוטית או מדינית במובן זה, הוא לא מכונן תמונת עולם סוציאלית או קפיטליסטית. הוא לא אידיאליסטי, הוא חף מכל ניסיון הפשטה לעבר המרחב האבסטרקטי של אידיאליזם. יהא אשר יהא.

ומעתה, אם להקביל את דברי רש"י הנ"ל לתיאור זה, הדברים יוארו פלאים. רש"י בעקבות חז"ל מכיר ביחס שווה בין ה'חוקים' ל'משפטים', את שניהם הוא מעטר בכתר 'סיני' המוחלט. יש כאן דימוי מעניין. הגדשה של המשפט, של היחס החברתי, הסוציאלי, במטען פולחני, דתי. ניתוק של פרשת משפטים מן הקונטקסט הבסיסי והספונטני שלה והתקתה למחוז דתי ריטואלי. האין כאן רצון קמאי להטעין את ה'משפטים' ביחס דתי, היינו, יחס אל חיצוניות? אני לא יכול שלא להיזכר בלוינס. לוינס מבקש להבליט לנו אתיקה 'דתית', דתית (לא במובן של ה'דתות' כלשונו של לוינס) בכך שיש לה יחס עם החיצוניות. האתיקה הזו איננה נובעת מן השאלה של ה'כוליות' אלא מן התשוקה לאחר.

משפט השונה בעיקרו מכל משפט הרואה במדינה, בפוליס, ובמנגנונים שלהם, את חזות הכל. משפט שאיננו מוסר את המושכות לידי פילוסופים ו'מבינים' למיניהם כמו המשפט האפלטוני. משפט שאיננו מבוסס על ההנחה של הובס 'אדם לאדם זאב'. משפט שאיננו נובע מן ההתנגדות, האסטרטגיה והרצון לסדר, כמו אצל הגל או מרקס, אלא משפט הנובע מפולחניות, מן הרגישות הבסיסית והיסודית לעשוק, מעצם הרצון לפעול. לא כפתרון גאוני, כאסטרטגיה נבואית, אלא כעשיה מוסרית.

באיזה מובן המשפט ההלכתי הקונקרטי מכיל זאת, באיזה אופן שייך לדבר על משפט תלוש שכזה ומה היא, בסופו של דבר, השייכות המשמעותית של זווית זו לאמונה היהודית (מלבד הרמיזות הקצרות המוגנבות כאן)?  על כך ועוד בפוסטים הבאים על משפט עברי.