יום שלישי, 22 בנובמבר 2016

הכעס כַּביטוי האולטימטיבי לַפרוגרסיביזם המרקסיסטי

הפרוגרסיביות הפופולרית והרדיקלית, במיוחד זו המוצגת ללא הרף במדיה ובתקשורת, הפכה מזמן לרוּטינוֹת של כעס ורוגזה, נרגנוּת אינסופית ותלונה כדרך חיים. שופרות זעם של אינטלקטואלים עבשים רבים, שבְּפָּנִים מכורכמות, כועסות ומיוסרות לא מפסיקים להטיף על החברה המושחתת, על הרוע, על אימפריאליזם, על קולוניאליזם, ושאר מרעין בישין, בכל סימטה שהיא, בכל אפיזודה שהיא, דואגים להראות עד כמה המצב חמור, עד כמה העולם קטסטרופלי ושחור, ותמיד דואגים להזכיר לנו שהעולם לא רק על סף חורבן אלא כבר עולה באש. עלינו לשבת על הספה הנוחה בבית ולקטר על העשן המיתמר בחוצות.

מה פשר הכעס הרותח הזה האצור אצל הפרוגרסיביסט מן הזן הפופולרי והדוגמטי? זאת שאלה שמטרידה רבים. האמת היא, שהנטייה הזאת, ראשיתה במרקס, במרקסיזם, ובביקורת הפנימית שלו על התנהלות החברה. הרעיונות הקונקרטיים של מרקס פחות משמעותיים מבחינת עיצוב תמונת העולם הזאת, מה שמשמעותי יותר הוא השיטה, שיטת ההתנהלות והביקורת. הבשורה הגדולה של מרקס נעוצה באופן שבו הוא דורש להסתכל על החברה. אם עד מרקס דיברו באופן מיָדי על עשיית צדק, על פוליטיקה נכונה, על סוגי משטרים אידיאליים, בא מרקס, בעקבות הגל, והפך את הקערה על פיה. הביקורת היא על המבנה, על הסטרוקטורה החברתית. השאלה שוב איננה הפעילות הקונקרטית, אלא ההתרחשויות התת קרקעיות של החברה. ניתוח יחסי הכוחות; ניתוח המבנים הפנימיים; כך הכל הופך להיות שאלה של מבנה ושל יחסי כוחות; משעבדים ומשועבדים; חזקים וחלשים; כל הניתוח החברתי והפוליטי הסתכם בסופו של דבר בניסיון למצוא מי המשעבד ומי המשועבד, מי החזק ומי החלש. זאת הנקודה המרכזית במרקסיזם, יותר מכל פרטנות ספציפית ונקודתית על הקפיטל, על העובדים, על הפועלים, על החליפין ועל הייצור.

המהפכה הזאת לא התרחשה רק במרקסיזם ובעולם הפוליטיקה ומדעי החברה, זאת מהפכה שהתרחשה מאוחר יותר בפסיכואנליזה ובהבנת נפש האדם. חידושו של פרויד אינו בא לידי ביטוי במבנה הנפש שהוא שרטט, אלא בעיקר בהעמדתו את הנפש על מבנה פנימי, תת קרקעי. בדברו על תת ההכרה, על ההתרחשות הנפשית הבלתי מודעת, זאת שיכולה להיחשף ולהתגלות על ידי המטפל. הסתכלות דומה התרחשה גם בסוציולוגיה באותה עת על ידי אמיל דורקהיים. ולמותר להזכיר גם את ניטשה בהקשר זה בזירה הפילוסופית והתרבותית, המרת השאלה הפילוסופית עצמה לשאלת הכוחות הפועלים מאחורי הפילוסופיה הזאת.

המאה האחרונה הצמיחה תלמידים העולים על רבותיהם בכל מובן. תמונות אלה התפוצצו עד לעייפה. הכל הפך להיות עניין של יחסי כוחות, כמו שמאריך פוקו לתאר. הכל הפך להיות נרטיבים, מכיוון שאין יותר נקודה ארכימדית לאחוז בה אלא הכל סובב סחור סחור סביב היחסיות של הכוחות והשיחים. הפוסט קולוניאליזם הביא את התמונות הללו עד לאבסורד: כל התרחשות חברתית אין לה אלא משמעות משטרית ורודנית בלתי מודעת הנובעת מדיכוי של מוחלשים. זה מה שהצמיח השילוש הקדוש, מרקס/ ניטשה/ פרויד. (הגם שההשוואה ביניהם איננה כה פשוטה. כפי שהעיר לי חבר, יש לשים לב לכך שרק אצל מרקס יש נטייה לראות בתת המודע הזה מנגנון שהוא תמיד שלילי).

המהפכות הללו הביאו עמן בשורות גדולות וגם אמיתות גדולות. אין ספק שישנו תת מודע חברתי, תת מודע נפשי ותת מודע פילוסופי. העיסוק בשאלות הללו קידם את החברה ואת האנושות למקומות חשובים ולהבנות חדשות וחיוניות מאוד. אולם הטרגדיה נעשתה ברגע ההסתגרות. רגע ההסתגרות שייך לשני מישורים הקשורים זה לזה באופן הדוק. המומנט הראשון הוא כאשר תת המודע כבש את המודע; כאשר אין יותר מודע; כאשר אין יותר מחשבה אלא רק כוחות מחשבתיים; כאשר אין יותר צדק אלא מדוכאים ומדכאים; בקיצור, כאשר לא נשארה תמונה אלא רק הכוחות היוצרים אותה. והמומנט השני, שבא יחד עם זה, הוא דילול תת ההכרה ותת המודע הסוציאלי מן העושר שבו, מן ההתרחשויות הרחבות שהוא מכיל, וצמצומו לעניין פשטני של יחסי כוחות בלבד.

כאשר התת קרקעי הופך להיות הקרקע עצמה אזי אין כבר טעם לכלום. יש רק אשמים ומדוכאים, אבל אין יותר בני אדם. ההתרחשות הדרמטית של החברה עצמה, של האנושות, של בני האדם, כבר לא קיימת. המודעות האובססיבית לתת המודע הזה הופך את תת המודע למודע, מוחק את העולם עצמו, את ההתרחשויות עצמן, את העולם כפי שהוא 'ניתן'.

תשובות פילוסופיות למגמות המחיקה הללו ניתן למצוא אצל בפנומנולוגיה. אצל הוסרל; אצל היידגר; אצל יספרס; מרלו פונטי; לוינס; ובימינו, אצל ז'אן לוק מריון. הפנומנולוגיה מצילה את העולם מנפילה למקום הזה בכך שהיא מתעקשת על התופעה, על הופעת התופעה, על העובדתיות הפנומנולוגית שלה, על מה שניתן.

כמו כן, הדתות השונות גם מהוות אתגר לשיח היבש הזה בכך שהן מתעקשות למצוא הבעה של ההוויה עצמה, משמעות, טרנסצנדנטיות, קדושה והופעה. גם האקזיסטנציאליזם בעבר, לגווניו השונים, זיהה את הבעייתיות הזאת וניסה לחמוק ממנה באמצעות עמידה על הקיומיות עצמה. המנוסה של קירקגור מהתמונה ההגליאנית החונקת והטוטלית מבטאת בדיוק את הכמיהה הזאת לקצת מציאות.

הפרוגרסיביזם בסוגיו השונים, הרבולוציוניוּת המרקסיסטית, העיסוק הפוסטמודרניסטי הבלתי נלאה בחשיפת הכוחות והשיחים הנסתרים, גרמו בסופו של דבר למחיקה מוחלטת של 'הדברים עצמם', של התופעות, של בני האדם כמות שהם. זה מגיע לממדים מפלצתיים כאשר בהתרחשות טראגית, בהופעה של דם, של רצח, של טרור, של שכול ואבדן, המבט המרקסיסטי מופנה על אתר מן ההתרחשות אל הכוח, אל הסיפור שמאחורי הדברים. קהות חושים אוטומטית המובילה את המתבונן לאלתר אל השאלה של השלטון, של הכוח, של המדכא, של המבנה החברתי. בקיצור: אל מה שגרר את הסיטואציה במקום לסיטואציה עצמה. אין כבר יכולת להקשיב לסיטואציות. הסיטואציות נמחקות על ידי הכוחות שגרמו לה להתהוות. כך נותרו רק כוחות ללא התרחשויות.

בסופו של דבר זה גם מה שמאפיין, מכיוון אחר, את האתאיזם המרקסיסטי, אבל גם את האתאיזם האבולוציוני, ואת האתאיזם הפופולרי העכשווי של המדעניזם ומדעי המוח. בניגוד למה שחושבים, האתאיזם הזה אינו מתייחס אל ה'נתונים עצמם' אלא בדיוק להיפך; הוא מרוקן את התופעות עצמן מן ההופעה שלהן והוא מותיר רק את היובש של הנתונים הטכניים. הנתונים הטכניים הם המשחק הפנימי והמכאני הגורם לתופעות להופיע. אין יותר תופעות, יש רק נתונים.

לא מדובר רק בתיאוריות, מדובר בעובדות תרבותיות. השמאלנות הפופולרית של ימינו היא ביטוי לתחושת העדר המציאות, העדר התופעות, העדר הממשוּת. תת המודע כבש את המודע ומניעיה של ההתרחשות הפכו להיות ההתרחשות עצמה. במציאות כזאת אין כבר בני אדם; אין כבר סובייקטים; אין אנשים שמדברים זה עם זה; יש רק ניתוח אובססיבי ורדוּף של הסיבות העומדות מאחורי המציאות. כל התרחשות מלוּוָה מיד בטירדה פרשנית, בניסיון אובססיבי לחשוף את מקור הכוח. מדובר בחוסר טעם, חוסר יכולת למשש, חוסר אפשרות לחיות את החיים. כל המציאות מתגלגלת כמו כדור בומרנג באופן דטרמיניסטי מובנה, מהכא להתם ומהתם להכא. הדטרמיניזם הבלתי פוסק והבלתי לאה הזה נוכח בכל מקום. הביקורת החברתית שוב אינה מעוניינת בנתוני השטח אלא בעצם משחק הביקורת. ישנה התאהבות מוחלטת בתפקיד המבקר. האנושיות הומרה לאובייקטיביזם ביקורתי. אין בני אדם, יש רק ביקורת חברתית. כך גם הומר הסובייקט לחברה, כך הומר האינדיווידואל שהנאורות כה התגאתה בו ושהביאה אותו לידי פיצוץ - לפּיוֹן סוציאלי.

זאת הסיבה שהפרוגרסיביזם הפופולרי הזה דואג תמיד לשימור של אנרכיזם תרבותי מוּבְנֶה שכל המשמעות התרבותית שלו היא העדר הנקודה הארכימדית, כך יוצרים אמנות שכל משמעותה היא פוליטית. כך עברנו מן המהפכות של הנאורות לנרגנות הפוסט קולוניאליסטית. הדבר היחיד שיש לו משמעות הוא האנרכיזם התרבותי המובנה הזה. (אין כוונתי כאן לאנרכיזם פוליטי אלא לאנרכיזם של התרבות, מקום שבו התרבות לא מביעה את עצמה בשום צורה, מדולדלת וריקנית, רק יחסי הכוח מניעים אתה), הדבר המטריד היחיד הוא העובדה שישנם גבולות, שישנם כוחות. כל תופעה הופכת להיות שאלה של כוח. ניתן לראות זאת למשל במגמות מסוימות של פמיניזם פופולרי, של ביקורת תרבות, אשר בהם עצם ההופעה של גבריות היא הופעה של דיכוי. וההופעה של אישה היא הופעה של מדוכאת. אין בני אדם, יש מדכאים ויש מדוכאים.

העובדה הזאת הופכת את ההוויה, את העולם, למקום שיש בו רק ממד פוליטי. כל תופעה תרבותית מומרת לממד הפוליטי שלה; כל דת, כל הבעה, כל רצון אנושי, כל יחסים בין בני אדם, מתורגמים באופן דחוף ובהול לנתונים פוליטיים ולמשחקי כוחות. פוליטיזציה מוחלטת של החברה ושל ההוויה.

וזאת גם הסיבה, עלינו לשים לב, לאובססיית הרוע הקיימת בחוגים אלה. העיסוק הוא תמיד בָּרוע, בשפל. וזאת באופן פרדוכסלי, דווקא מן השאיפה הגדולה לאופטימיות בלתי נלאית שבה השמאלנות מן הזן הזה מכתירה את עצמה. הדבר הזה מתחייב מעצם המגמה: במבט זה, רק היכולת לזהות כוח מדכא הופך את הזירה האנושית למשמעותית. הכוח המדכא הוא תמיד הצד הרע, ולכן רק חשיפת הרע הופכת להיות בעלת משמעות פוליטית, פסיכולוגית, תרבותית ואנושית. אלן באדיו עמד על כך שהפילוסופיה עסקה ברע כנקודת מוצא, הוא מציע להפוך את הקערה על פיה, (בינתיים הוא דואג להמשיך את המסורת הפילוסופית כדבעי, והוא מאלה שדואגים שהזן הזועף של השמאלנות המרקסיסטית והקומוניסטית לא ימוג). אם השמאלנות הזאת לא חושפת רוע היא הופכת להיות חסרת משמעות. אין לה חיים, אין לה קיום. העדר התופעות, העדר ההוויה, תחושת המציאות, מרוקנת את הטוּב, את הניתן, את העולם הנתון לנו, מכל תוכן. תוכן משמעותי אפשרי רק בחשיפה של מקור הרוע.

הזעם והכעס מן הזן הזה של שמאלנות, הנרגנות האובססיבית והאינסופית, הרטינה, הפנים המכורכמות, נבואות הזעם, זעקות השבר הנישאות בכל במה, המיזנתרופיה ושנאת בני אדם שעליה עמדו דוסטויבסקי וצ'סטרטון, זו הנובעת באופן פרדוכסלי מן האהבה המוחלטת לאנושות, הם מבנה הנפש של השמאלנות הזאת. אין לה לאן ללכת לאחר מכן. לא פלא שהאנטישמיות החדשה ניזונית מהזעם הזה. באירופה, השמאלנות הזאת הפכה להיות הכוח מאחורי האנטישמיות, הכוח ההופך את האנטישמיות לאפשרית כאשר אין כאן אלא ביקורת חברתית המזהה את היהודים ואת הציונות במקום של מדכאים. שיח הפוליטיקלי קורקט הכל כך מאוס, שגם הצליח להעמיד את טראמפ בנשאות ארצות הברית, מבטא את תמונת העולם הזאת שבתוכה אצורים רק יחסי כוחות ולא בני אדם.

אם ישנה מאיסה בשמאל הפופולרי הרי זה בגלל שאנשים רבים מעוניינים לראות שוב בני אדם, הוויה ותופעות, בממשיותם ובססגוניותם האנושית.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

יעקב ועשיו במחרוזת סיפורי בראשית

"וָאוֹהַב את יעקב ואת עֵשָׂיו שָֹנֵאתִי". מילים אלה של מלאכי מקפלים בתוכם פרשנות מסורתית ומדרשית מקובלת לסיפורי יעקב ועשיו. ...