כבילות של שחרור

למנצח לדוד, מזמור. ה'! חקרתני ותדע:

אתה ידעת שִׁבתי וקומי, בנת לרעי מרחוק:

ארחי ורבעי זרית, וכל דרכי הסכנת:

כי אין מילה בלשוני, הן ה' ידעת כולה:

אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה:

פליאה דעת ממני, נשגבה לא אוכל לה:

אנה אלך מרוחך? ואנה מפניך אברח?:

אם אסק שמים, שם אתה! ואציעה שאול, הנך!

אשא כנפי שחר, אשכנה באחרית ים:

גם שם ידך תנחני ותאחזני ימינך:

(תהילים קל"ט)

א"ר ירמיה בן אלעזר; דו פרצוף היה לו לאדם הראשון, שנאמר; אחור וקדם צרתני-
(עירובין יח. ברכות סא.)

א

כבולים. נתונים במצור. האל עוטף אותנו מכל צד. לא ניתן לחשוב אחרת.

האסוציאציות נודדות היישר אל העטיפה הדתית, זו הכובלת אותך בתביעותיה, במחוייבויות שהיא מעטה עליך באופן חד משמעי, בזהותך הבוסרית עליה היא משתלטת לפני שפצית את פיך, בהטרונומיה המוחלטת, באַל חזור שהיא מתמררת לפניך לפני שבכלל התחלת להתקדם. הכבילות היהודית, זו הכובלת אותך משעת לידתך, ביהדותך מאִמך, בברית המילה הטבועה והחקוקה על בשרך, במצוות ובחוקים פולחניים ראשוניים שאינם ממתינים לבחירתך, לטעם שאתה מוצא בהם. לפניך. לפני הכל.

במצור, משום שאף אחד לא שאל אותך אם אתה רוצה להיות יהודי, משום שאף אחד לא נועָץ בך שעה שחתכו את עור בשרך בחוד להב מושחז, שעה שחתמו אותך בשמך הפרטי, שעה שהחליטו במקומך ובשבילך את גורלך וייעודך. במצור, משום שאתה מושלך, משום שמִסגרו אותך, עטפו אותך, ייעדו אותך, הניחו אותך על גבי מצע בנוי ומסותת. ריבונו של עולם! מה מצדיק זאת? מדוע אין לאדם חירות? חירות לבחור את ערכיו, את ייעודיו, את טעמיו? מדוע מחליטים בשבילו? כופים אותו? מדוע?

...אחור וקדם צרתני-   ?

ב

אלא שלמצור זה קודם מצור אחר, טראגי הרבה יותר. המצור של האנושיות בעצמה, האנושיות הפוערת פניה לנוכח ההווייה, לנוכח ההכרעות שהיא מתבקשת להכריע. האדם משתמש אפוא בפרצופו הקדמי, זה המתבונן ישירות. אולי, נאמר; השכל הישר. הוא מתבונן ומכריע. מה נכון, מה צודק, מה ראוי ומה מועיל. הוא פוגש ברב מרצחים הניצב נכחו והמבקש לרוצחו נפש, והוא מכריע בלב שקט, במצפון מצוחצח, ישירות, אל תוך עיניו, ונועֵץ בו את חניתו. שלם מבחינת הכרעתו המוסרית. הצדק נעשה. הוא התגונן מן הרוצח.

אולם, פרצופו האחורי מדגדג לו לפתע, מעקצץ. קול דמי אחיך זועקים אלי מן האדמה! ההצדקה איננה מצדיקה! רצחת! –את הרוצח אמנם, אבל רצחת! הניתן להימלט מן הצדדים המרובים, האינסופיים, העוטפים את ההכרעות הערכיות? הניתן להתעלם מרצח, ולו יהא זה הרצח המוצדק ביותר בעולם? היתכן לומר שהצדק נעשה, שעה שמקומו של אותו אחר זועק בכאב? שעה שגדעת במחי יד חיים שלמים? היתכן לעשות צדק, בעוד שכל הכרעה שתיעשה תבוא על חשבונה של האחרת? הישנה סינתזה לתזה ולאנטיתזה?

הוא פוסע ברחוב. עני פושט בפניו את ידו בבקשה, בתחינה, בזעקת עזרה. הוא מטיל את המטבע האחרון שלו לתוך ידו, ולפתע צץ העני השני. כלו המטבעות. למה הראשון ולא השני? עניי עירך ולא העניים הרחוקים יותר? מדוע להכריע לטובת הראשון על פני טובת השני? וחוזר חלילה, מדוע באמת להעדיף את השני על פני הראשון? כל אחד ואחד תובע את שלו, לכל אחד ואחד המעמד האישי שלו, הקיום המקורי שלו, לכל צד המלאוּת שלו, ההצדקה שלו. איך ניתן להכריע בין הצדדים? להעדיף? לעשות טוב אחד על חשבונו של טוב אחר, ולו המזערי ביותר? מי הוא המצדיק זאת?

המצור הכובל את האדם, הוא מצור הצדק. האל נמצא אפוא גם מלפנים אבל גם מאחור. הצדק הוא אינסופי, הוא נתבע באורח מוחלט מכל כיוון, לא ניתן למצות אותו, לְכַלֵל אותו באורח מקליל, לא ניתן להכריע, להעדיף. הצדק הוא פרספקטיבה, לכל פרספקטיבה העומק שלה, עומק שאיננו מתאחה, איננו מיטשטש, איננו נבלע במפת הצדק הגלובאלית, הטוטאלית, הרווחת. הוא צודק עד הסוף כשם שהשני צודק עד הסוף. ניתן לכאורה רק לשתוק.

...וכל דרכי הסכנת-

...פליאה דעת ממני! נשגבה! לא אוכל לה!

ג

אולם בפיו של תהילים, בפיו של המאמין, הפליאה הופכת לעונג, להכרת האל. גם שם ידך תנחני ותאחזני ימינך! היכן שלא מסובבים את הראש, היכן שלא מעיפים מבט, היכן שלא מבקשים להתחבא, האל מופיע, באותה התיאטרליות, באותה עוצמה. איך אפוא, הטראגיקה המתישה והמעייפת הזו, איך הלאות המתנשפת של החיפוש אחר הצדק, של התביעה האינסופית, של המצור, המחנק הגודש, מחליקה בפיו של תהילים כדבש מזוקק? איך יתכן שאדם יראה במתח המסורבל הזה, ברעד המתקתק של השריר המכריע, הפועל, דבר מה נשגב? עוטף? בטוח?

אלא שהחשבון פשוט. אם אין מקום בו אתה לא פוגש את תביעתו של האל זועקת, אם אכן, בכל מעשה ומעשה שתעשה תזעק תביעת הצדק האחר את זעקתה, ללא משוא פנים, ללא אפשרות לעמם, לטייח, להצדיק, אם אכן, אין כל מעשה מוצדק, אזי פירושו של דבר שאנו יוצאים לגמרי מן הסדר של הצדק האידיאלי. כבר לא מסיקים את ההכרעות הערכיות על סמך החשיבה על מהותו של הצדק, משום שכל פעולה אפשרית טומנת בחובה, בסופו של דבר, אי צדק משווע. לחשוב על פעולה צודקת, נכונה, יהיה זה מעשה חסר תוחלת לכאורה, אין פעולה צודקת. האדם נתון במצור, במצוק.

האפשרות היחידה לדבר תהא זו הבאה מן הסדר של הציווי. הציווי יש בו ממד החלטי, מקבע. הוא יודע היטב שהוא מחספס צדק גדול הרבה יותר, אבל הצורה ההחלטית שלו גודעת ומשסעת את האפשרות לחשוב זאת, היא חולטת, מְצַוָּה, מוֹרָה. ציווי הוא אפוא זה המתעלם מן החשיבה האינסופית על הצדק, וקובע את כיוונו באופן נחרץ.

האין בסדר של הציווי בגידה נוראה בצדק? התעלמות טראגית ומזוויעה מן התביעה והזעקה של העשוק? לא ולא. אדרבה. סדר זה הוא הרגיש ביותר לצדק, זאת משום שהוא רגיש לאינסופיות של תביעות הצדק, לאינסופיותם של הצדדים, של האפשרויות. דווקא מחמת רגישותו זו, מחמת עליבותו זו, מחמת שהוא מבין את העדר חוסנה של ההכרעה האנושית, את החלקיות המזערית שהיא שבויה בה, דווקא מתוך כך הוא מגיח אל החוץ.

מה הוא אפוא סדר זה? מה היא משמעותו?

ד

הפתיחות המשתקת של צדדי הצדק, הלוע הפעור של האפשרויות האינסופיות, מכריחים אפוא מתן הרשאה. לא ניתן לפעול בשם הצדק, כמו גם שלא ניתן שלא לפעול בשם הצדק. הצדק חייב אפוא, מעצם מהותו, להיוותר בודד במרחב האידיאלי, לא במרחב המעשי. אפשר לחשוב על צדק אבל לא להכריע פעולה צודקת. אין פעולה צודקת, כל הכרעה מבליעה בתוכה את הצידוק הקיומי של ההכרעה השניה, הדחויה, ובשל כך, מתעלמת מן האופי הטוטלי של הטענה, התעלמות מן האופי הכולי שלה, הניסיון לסנתז אותה באידיאה כוללנית מסויימת, הרי זה בגידה במהותו של הצדק. הצדק תובע את דמעתו של כל עשוק ועשוק, דמעתה של כל הכרעה עשוקה, של כל הכרעה שנדחתה בגלל שיש 'טובה ממנה'. בסדר של הצדק אין העדפות. לכל אחד המרחב הפרטי שלו. לכל אחד הביטוי האישי שלו. מחיקתו ומחייתו של צד בגלל העדפת צד אחר, היא עושק, לא צדק.

אבל בכדי לעשות דבר מה, בכדי להכריע, מן ההכרח להעדיף, מן ההכרח לחלוט, לקבע צד מסויים. הרבה יותר משמתנגד הצדק להעדפה הרי הוא מתנגד לאי העשייה. בהעדפה באה לידי ביטוי, לכל הפחות, המלאות של אחד מהצדדים, באי העשייה, לעומת זאת, באפאטיות, באדישות, ישנה התעלמות מוחלטת מכל הצדדים. (גם זה אינו מדויק; אי העשייה מהווה ג"כ נקיטת צד). על כל פנים, לא  ניתן להכריע.

אז איך מכריעים הכרעה צודקת? –לעולם לא. אין הכרעה צודקת, אבל ישנה הכרעה. הכרעה הבאה מתוך הרשאה. בכדי להכריע זקוקים אפוא ליד חיצונית, מַנְחָה. זקוקים למתיר, למרשה, לממד אחר לגמרי המורה לנו לעשות דבר מה. בממד זה, לפתע, נהפך הציווי להרשאה, למתן היתר. מן החומרה הנוקשה של הציווי ופניו הזועפות מתגלעת ומתגלה לפתע הלטיפה הרחומית של ההרשאה, של הרחמים, של האפשרות, של ההיתר. בעיקרון היה אסור לעשות דבר מה, אם יוצאים מתוך עולמו של הצדק אזי אסור לעשות. ההחלטה, ההכרעה, היא אפוא היתר, רשות לחלל את הצדק.

היתר זה מגיע מן החוץ, כהתערבות ברוטלית וגסה, חותכת, גודעת ומשסעת את המתח המתמיד שברחבי עולמו של הצדק. חיצוניות זו היא אפוא הממד של הציווי. האל. האל מופיע בדיוק במקום זה, במקום בו אנו זקוקים לו. זקוקים לו בכדי שיתיר לנו להתנהג, להכריע. האל, העוטף את האדם מכל כיוון, מונותאיסטי וטרנסצנדנטי, הוא הממד הבלתי מוסבר בעליל השולח אותנו, מורה. הוא זה אשר באורח בלתי מוסבר, אבסורדי לחלוטין, מצווה לעשות דבר מה. האדם עושה, בלי להסביר. באבסורדיות. שליחותו של האל.

ה

ממד זה מחצין את פניה של ההתגלות, את אופיו של ממד הציווי, את הרגישות האינסופית לצדק ואת העטיפה האינסופית של האל. מן החשיבה הספקולטיבית המתישה על מושגי צדק, מהכרעות פסבדו 'צודקות' המעדיפות צד אחד כהכרעה ויורקות על האחר, מן ההתשה האידיאליסטית על מושג הטוב ומושג הרע, על המוסר האידיאלי ועל השיטה, אנו פונים אל המאמץ האנושי, אל ההשתדלות להכריע הכרעה נאמנה, השתדלות עלובה המאמצת את שריריו הרופסים של האנושי ביחס לאימתניות הענקית של הצדק.

האל מצווה לעשות מאמץ. הוא לא מצווה לעשות אידיאליזציה של הצדק, משום שזו נמצאת רק בו, באורח אינסופי. הוא מצווה, לעומת זאת על צדק שבהכרעה, על צדק שבמאמץ; שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק, בין איש ובין אחיו ובין גרו! אין אידיאליזציה. ישנה שליחות. השליחות היא הציווי להכריע, מן ההיתר, הרשות, להכריע על פי המאמץ האנושי, על פי ההשתדלות, לא על פי ההתאמה שבין מושג הצדק כספקולטיבי ואבסטרקטי לבין הפעולה, אלא כחוסר התאמה, כא-סימטריה, כרגישות הרבה יותר גדולה מזו אל הצדק, כרגישות המבקשת מאמץ אינסופי, כזו שאיננה נותנת מנוחה.

זו משמעותה העמוקה של המִצווה, של החוק היהודי. המצווה, כציוויו של האל, הרי היא ההכרעה הבאה מן המקום הבלתי מוסבר, מן האל, הכרעה המחדדת את האינסופיות של הצדק, את התובנה שבכדי להכריע זקוקים לרשות, להיתר המגיע ממקום חיצוני, בלתי מוסבר, לא מוגדר, לא פורמאלי. פולחן. המצווה היא זו הכופרת שוב ושוב בכל אידיאליזציה, איזו שתהיה, של מושג הצדק. היא זו המחדדת ללא הרף את העובדה שהאדם הוא יש מצוּוֶה, הוא יש הנתבע למאמץ, להשתדלות, לנתיצת הדמויות הסטטיות של הצדק המתגלעות בפנים חתומות וחותמות, המבקשות לעבות את הצדק לכדי מבטו הצר, החלקי של האנושי. המצווה מבקשת מן האדם להיות רגיש בצורה אינסופית לצדק ומשום כך לא להיכנע ולכרוע שדוד בפני צורה פלסטית כזו או אחרת המעוניינת להשתלט עליו.

משמעות כזו היא אפוא השמחה, העונג, שבהכרת האל, שבמצור. האל עוטף את האדם, מכניס אותו למקום מוגדר, מניח אותו על גבי מצע קיים, משנע אותו, משמן, מתניע, מוליד אותו כיהודי, חותם אותו בברית, בשם. אין זו כבילות אלא שחרור. אין כאן מצור אלא עונג. מצור שהוא עונג. מצור הצדק האינסופי, ההופך מיד, בצורה פרדוכסלית, להרשאה הגדולה ביותר, לאישור שמעניק האל למאמץ האנושי, לפניו המחייכות המופיעות בפני כל מי שעושה את המאמץ שלו, את המסלול שלו, את מה שהוא אישי לו. אחור וקדם, בכל כיוון, בכל מאמץ, ללא אידיאליזציה כלשהי, האל ממתין לו, לאדם.

ופעם נוספת; היכן היה אלוהים בשואה?

שוב ושוב, לחרוק פעם נוספת על ציריו של הבנאלי, על גבול המשעמם, ולכרות אוזן לתהיות המוכרות; היכן הוא היה בשואה? היכן הוא היה כאשר היו זקוקים לו לשמור את רגלי חסידיו? האל ה'אמיתי' הלא אינו יכול לתת לרוע כה ברוטלי וכה קיצוני להתרחש! (כביכול רוע קטן יותר אפשרי מצידו---), השואה היא ההוכחה הבוטה ביותר לאפאטיות האדישה של האל, לחוסר התעניינותו בעולם. בקיצור, הדרשות המוכרות, הנדושות. לקחת את השואה ולגוררה לאפיקים משעממים של אכזבה ושל לקיחת הגורל בידיים.

דא עקא, על פאות הגבול הדקיק של הנדוש, מופיעה דמותו של האל המונותאיסטי בעוצמה כבירה, הרבה יותר מן הטריוויאליות הנאיבית של תאולוגיית סחר מכר עסקית. אם כבר אין אנו מבקשים לחפש את האל מבעד לתפקיד פונקציונאלי כשר סיעוד או כעובד סוציאלי, אם אנו מבקשים להיות נאמנים יותר למובן המונותאיסטי המקורי של האלוהות, לראות את האלוהות, לא כקומה נוספת גבוהה יותר מן ההווייה המוכרת, אלא כהווייה ההווה מעבר לכל הווייה אפשרית, לבחון את דאגתו של האל להווייה, את ההשגחה, במובן רוחני שורשי, ולא כמצבו הטוב, -הכמעט אגואיסטי-, של האנושי, להבין את התערבותו של האל בהווייה מתוך המובן האלוהי הטהור שבו, אנו חוזים דווקא באור נוגה המבליח מתוך הבלגן האנושי המשווע של הסיפור הכל כך טראגי; השואה.

משום שכפי שמשתעשע לוינס, האלוהים שניטשה רצח הוא האלוהים שהתאבד בשואה. אלוהים פונקציונאלי, אשר מהותו באה לידי ביטוי בעוצמות האנרגטיות שהוא משחרר כלפי בני האדם, בהתערבויות היסטוריות, בהצדקת צד אחד, הוא אל מטורף ומתאבד. אלא שדווקא אלוהי העבריים הוא זה אשר מניח בפני בני האדם את האפשרות הקוטבית, החדה והברוטלית; הנה נתתי לפניך את החיים ואת המוות, את הטוב ואת הרע, ובחרת בחיים! האדם יוצר את עולמו! אם ברצונו של האדם להרשיע, עד כדי גיחוך, עד כדי העמדתה של האנושות והאנושיות באור חיוור, רזה וטפל, הוא יכול! אין שום כח אלוהי המונע ממנו לעשות כך!

השואה היא ניפוץ התקוות הגדולות שבאנושי, קריסת ההומניזם. האדם ביקש לסמוך על עצמו! על הטבע! לעשות את עצמו אלוהים! האדם ביקש לבטל את הצורך באלוהים, לקחת אחריות על ההכרה, להשתלט עליה, ליצור עולם פנתיאיסטי שפינוציסטי אשר בו האל מומר לטבע, האדם ביקש להפריח את ממד הקדושה ביחס לאנושי, הוא ביקש להבליט את הכח של האדם, הכח האינסופי, הכח היכול לתפוס אחריות כלפי המעשה האנושי, כלפי הצדק. הכח הזה כשל.

האדם אינו יכול לקחת את גורלו בידו. הוא יכול לקחת את החלטותיו, הכרעותיו, מעשיו, אבל לא את גורלו. לנוסס על נס הומניזם אוטופי משיחי, הרי זה לנפץ אותו ברעם לאחר מכן בוולגאריות מושחזת של האגוצנטריות. השואה מבליטה ומוכיחה יותר מכל את האלוהים, לאמור; שום דבר מן המוכר, מן העולם הזה, איננו אלוהי! השואה מנכיחה את אי הערבות שבשום דבר, את ההפכפכיות של האנושי, את ההידרדרות המופרעת והבלתי סבירה שלו, מחוץ לכל היגיון, נגד כל אנושיות.

השואה מנכיחה את האל, משום שהיא מוכיחה שוב ושוב שלא ניתן לסמוך על האנושי, על האסטרטגיה, על התכניות, על ערכי יסוד, על הומניזם, על השכלה נאורה. היא מוכיחה בלהט שאין כל ערבות לשום דבר. וכשאין ערבות לשום דבר, מבליח בלהט אורו של האל, האל האינסופי, המונותאיסטי, זה שמעבר לכל אידיאל אוטופי, מעבר לכל חזון משיחי, באירוניה אלוהית, מביט מלמעלה, ותובע את האדם לאחריות וזהירות.

האל קיים אפוא בקרבם של אותם מאמינים אפסי תקווה, אשר בתווך, בלב העשן האפוף של כבשני המוות, זעקו שמע ישראל. האל שלא מת משום שהוא לא יכול למות. האל הנמצא מעבר לכל מושג, מעבר לחיים ולמוות, מעבר לצודק וללא צודק. אל הקורא לאחריות, לזהירות. העשן המיתמר מעל לכבשני אושוויץ הוא העשן של האנושי העולה באש, ההומניזם הנאנק בין הלהבות, הצו הקטגורי המתמוסס לאפר. ניפוץ כל התקוות. ניפוץ כל האלילים. כל האידיאלים. במקום זה בדיוק, לאחר הניפוץ המשווע הזה, מציץ אורו של האל המונותאיסטי, בהסתר הפנים שלו, בחמקמקותו, בתובענותו, בישירותו.

מעבר לכל נאיביות. מעבר לכל התחכמות.    

השואה; בין זיכרון לפולחן

לא. זה לא סוד. זה לא סוד שמדינתנו הקטנטונת נופחת את מרב אונה מזיכרון השואה והנצחתה. זה לא סוד שהשואה משמשת כסמל וכמוטיב מרכזי בחוט השדרה של האתוס הישראלי, וזה גם לא דבר מגונה. הישראליות חורטת על דגלה בגאון את הדקדנטיות הפרועה, חסרת הרסן והגבולות, של האנטישמיות הפופולרית, היא זוכרת את השואה, מעמידה אותה על נס, ומנפנפת רצוא ושוב בגורל הטראגי של העם היהודי, בייסוריו הכואבים, בגלויותיו הלאות, היא מבקשת ליטוע בכך את שורשיה האיתנים של המדינה, את הצדקתה ואת זכות קיומה לבני העם למוד התלאות הזה.

אולם, אם על זיכרון אנו מדברים, הרי שהשואה אמורה להעלות בתודעתנו את שלל הקונוטציות שהיא מתלווה אליהם; המרמה שבדמות החוסן האנושי, ההידרדרות האינרטית של אומה, השבי העיוור בזרועות הדרקון של אידיאלים שמימיים, הפיתוי שבפיתוי וכו' וכו'. השואה איננה יכולה להתייצג כהתנכלות גרידא לבני העם היהודי, היא לא יכולה למרכז את העם היהודי תחת כנפיה כחוט שדרה. השואה מחצינה עמה אוסף גדוש ועמוס של זוויות.

לשכוח זאת (תרתי משמע), הרי זה להפוך את זיכרון השואה לפולחן שואה. לאליל. לאובייקט של סגידה. פולחן שואה הופך להיות כבר תירוץ. לא מדברים יותר על הרצון להתגונן מזרועותיהם המזיקות של אויבים ועל ניסיון ליצירת עצמאות, אלא מדברים כבר על היתרים, על אורך רוח, על אפשרות. השואה הופכת להיות הסמל לכל יהודי המעוניין לעשות את שברצונו. השואה מעממת ומטייחת את המורכבות המסיבית העוטפת נושאים רגישים. היא מחפה על הדיאלקטיקות ומלבינה אותם. השואה היא הקלות של המעשים. ליהודי ישנה פריווילגיה, הוא חווה שואה.

פולחן שואה שכזה יגרור אותנו, במוקדם או במאוחר, לשכחת השואה. זיכרון השואה פירושו זיכרון החולשה האנושית, זיכרון ההתגלגלות של האינרציה, זיכרון תוצאותיה של האדרת הלאומנות, האדרת הגזע, ייחודיות הזהה. זיכרון השואה מהדהד בפנינו שוב ושוב את החולשה הגדולה של דמותו המלטפת של החוסן האנושי. עד כמה האדם הוא יצור זולג, אינרטי, מובל, עדרי, עד כמה העדר השיוף של מנגנוני הביקורת, ההאדרה העצמית, ה'זכויות' העצמיות, הם סימפטומים למנטליות סוחפת של רצחנות פתטית. עד כמה אין ערבים למוסר.

תקומת היהדות באמצעות זיכרון השואה תהא אפוא תקומת המסורת הביקורתית הנוקבת של חכמת התלמוד העשירה. השקלא וטריא. תקומתה של היהדות לא תתרחש אפוא במעטפת החמה, הוורודה והסמוקה של המתייסר המרוחם, היא לא תתרחש בביטוי אימפולסיבי של כוחנות ומיליטריזם, אלא להיפך. תקומת היהדות תבקש להאדיר את הלוחמה העיקשת נגד הרשע, היא תחדד זהירות יתירה ביחס למעשי בני האדם, להרגליהם ולדעותיהם. היא תבקש לזהות את הניצנים הגנוזים המתחבאים מאחורי כל דיבור 'צודק', המבקשים להסיט את הדברים באמצעות אינרציה קלילה לכיוון סוחף כזה או אחר. תקומת היהדות תהא אפוא הזהירות היתרה כלפי הלאומנות הפזיזה והחשדנות המכובדת כלפי האידיאלים הנוטפים עסיס ותבלין של היופי הלאומי.

לעומת זאת, פולחן השואה, יחדד את ההיפך. הוא יבקש לחדד את מסכנותם של היהודים (ובצדק), ואת חוסר האונים שלהם. בכך הוא יוביל לאיבונה של השואה, הפיכתה מזיכרון חינוכי ללהט פתטי, לצדקנות נוירוטית ולחיטוט עצמי, להאדרת האגואיזם והלאומנות, חוסר זהירות, שטחיות ורדידות. פולחן השואה טומן בחובו שואה נוספת.

וכאן נעוץ הכידון; האם 'קדושתה' של השואה כפי שהיא מתייצגת כיום בבמות שונות תורמת לזיכרון השואה או לא? האם העיקשות קשת העורף הישראלית המבקשת לבודד את השואה, לנטרל אותה מדימוי לכל רוע אחר, להפוך אותה ליותר טראגית מטראגית, לקדושה וסקראלית, תורמת לזיכרון האמיתי של השואה? ללקחים שהיא היתה אמורה להפיק? האם ציורה האינסופי של השואה בצבעים לא נורמליים וחריגים אכן מזכירים את השואה, או שמא, דווקא משכיחים אותה?

אם השואה היא לא נורמלית, אז יש לנו תירוץ טוב; הם הלא נורמלים! אם כל פעם שנזכיר את השואה כדימוי וכמטאפורה לזוועות אחרות היא תגבה תגובות והדים זועמים; אל תגעו לי בשואה---, אזי נשכח את השואה, נשלח אותה בכך לארכיונים המאובקים של ההיסטוריה. אם נמשיך לטעון שאי אפשר להשתמש בשואה, השואה זה מאורע חד פעמי, חריג יותר מכל חריגות, אזי השואה לא תוסיף לנו דבר.

זיכרון השואה צריך להבליט דווקא את ה'אנושיות' של הנאצים, את ה'הומניות' שלהם, את ה'רגילות' שלהם, אנשים כמו כולם. זיכרון השואה מאותת בתמרורי אזהרה. הוא מאותת לכל אחד ואחד מאיתנו. השואה יצאה מתחת ידם של הנורמלים שבנורמלים, השפויים שבשפויים. דווקא בגלל זה היא מסוכנת, דווקא בגלל זה היא מתרה, דווקא בגלל זה היא נוכחת, נזכרת.

כל חוסר זהירות טומן בתוכו שואה קטנה. דיבורים גבוהה גבוהה על 'צדק' ועל 'זכויות', על לאומיות ועל צבאיות, על אידיאליזם אוטופי, נושקים לסכנת השואה ממש בקירוב. השואה צריכה להיות מודל של זהירות, ולפיכך התראה בפני מנטליות העלולה להידרדר רחוק, הלאה ממנה עצמה.

זיכרון. לא פולחן.     

היי! שחיתות!

אני מבקש להיות אקטואלי יותר מתמיד (זאת בעקבות שיחות ארוכות שניהלתי בימים האחרונים עם כמה מידידיי); אני מדבר על השפה הפופולרית הרווחת כיום בשורותינו, והנעשית, אט אט, לחם חוקינו, שפת ה'שחיתות'.

יותר ויותר, אנו נחשפים לפרשיות 'שחיתות' אצל אנשי צמרת, פוליטיקה ומנצנצים אחרים. מזעזעים אותנו ללא הרף ברגשנות ובצדקנות נוזלת ושוצפת על עתידו של העם, עתידה של המדינה; נשיא הנשלח לכלא, עשרות שרים החשודים בלקיחת שוחד, במינויים אינטרסנטיים, בהלבנות הון, רבנים הנחשפים כשודדים ורמאים וכו' וכו', ואנו, כדון קישוטים מלאי מרץ, מסתערים על הפרשיות הללו בהתלהמות ומקוננים בצדקנות ובזעקות שבר על ה'שחיתות' המציפה את מדינתנו ומוסדותיה, על השבר המוסרי האיום והחולני המתפשט כאבן נגף בכל מקום ובכל חלקה טובה.

אנו נעשים לפתע, שליחי הצדק והמוסר, קולות החוק והיושר, מדקדקים על קוצו של יו"ד, על כל שערה, בוחנים היטב בזכוכיות מגדילות, ומנבאים מן הקתדרלה אוסף נבואות זעם. אנו אוספים פרטים עד לעייפה, עוקבים אחרי שברי תזוזות של 'חשודים', ודואגים להוציא את האמת לאור עולם בכל מחיר. מדשדשים ולועסים, הופכים וחולטים את הנושא מכל כיוון, ודואגים לכך שהחשודים ייענשו בכל חומרת הדין.

אני מבקש לגשת מיד לתהייתי, ללא הקדמות מיותרות; האם השליחות האלוהית הזו שאנו מעטים על עצמנו בהתלהבות כה מלטפת, איננה ביטוי להתלהמות אימפולסיבית החוטטת בנו? האם שפת השחיתות שאנו כה מתהדרים בה, איננה משחיתה אותנו, בסופו של דבר?

דומני שנעוצה כאן בעיה. אנו כל כך מתלהבים לעשות זאת, כל כך מסתדרים עם הצד הנקי, הצחור, הישר והמלטף המזמין אותנו לפתחיו, אנו כל כך זורמים עם הקטע, מצפים בהחבא לכל הזדמנות נאותה בכדי להיות שוב השופר הרועם של הצדק ושל היושר, אנו מתעטפים באדרת משי כה עדינה, כה ענוגה, כה חסודה, זועקים זעקות שבר וקינות אבל על כל צעד ושעל. האם אנו לא אמורים לחשוד במשהו? האם אנו לא אמורים להעמיד בסימן שאלה נוקב את הדחף האימפולסיבי הדוחק בנו בתאווה כל כך אגרסיבית?

כל כך קל לסמן 'אשמים', לסמן את הפושעים ה'אמיתיים', להגדיר את מיקומם. איך אומר חורחה הזקן בשם הוורד של אומברטו אקו; אנו זקוקים לשטן בשביל להאמין באלוהים! הרי קל כל כך לסמן את הצד של 'הרעים', זה מאפשר בחדות יתר לשייך אותנו לצד של 'הטובים', הנקיים, הישרים, הבוהקים ללא רבב, תראו איך מזמינה ומגרה כיום ההצהרה המרתקת 'פוליטיקה נקיה'; אנו קובעים גבולות, משרטטים את המיקומים, את המקומות המתאימים; המושחתים לכלא, הטובים לשלטון.

האם הנהירה ההמונית הפופוליסטית להוקעת המושחתים, לכיכר העיר, לגיליוטינה הקרובה, איננה ביטוי מתלהם לתאווה אימפולסיבית של ההמון לחזות בעשיית הדין עם הפושעים! האם לא מבעבעים כאן רגשות נקם אגרסיביים ולוחמניים המעוניינים לתת לנו את ההזדמנות להתפרק על הראשים האשמים, על אלו ש'באמת מגיע להם'? האם אין אנו מבקשים בכך בסופו של דבר לפצות על החור שיש לנו אישית בכיס? האם אין אנו מוּנָעים מן הכעס והזעם האצור בתוכנו בגלל ההרגשה המעצבנת שעבדו עלינו? האם בסופו של דבר, אנו לא משרתים רק את עצמנו בכל הסיפור הזה?

באמצעות השיח הזה מתאפשר לנו להיות מוסריים בקלות. זה רווח נקי. אנו מתלהמים ונזעמים, מעטים את כל נפח האגו שלנו ואת הדאגה לכספנו ולשלומנו באדרת מוסרית צדקנית, ויוצאים מהעניין מורווחים. כל התלהמות כזו מצד אנשי 'החוק' מזכירה לי, שוב ושוב, את ז'בר הנוקשה בעלובי החיים, את האבחנה המדוייקת של ויקטור הוגו, כאשר החוק עובר את גבולות הצדק, ונעשה למכשיר פתטי 'לשמה' של חשיפת פושעים.

השערורייה המוסרית והטרגדיה הגדולה ביותר תהא התוצאה הרת האסון של התלהמות זו; התאוות האגוצנטריות ורגשות הנקם הבהמיים והשפלים ביותר יהפכו למעשי הצדק הנעלים ביותר! הטשטוש בין אגואיזם ברוטלי וגס, ההתבהמות האימפולסיבית, לבין שאלת הצדק, יוליד את הממזר הגדול ביותר. ההתייפייפות של הקתדרלה הנוקשת בעוצמה על שולחן השופט בגזר דין נוקב ובעשיית צדק מקורי, סופה ניוון וכליה, הידרדרות וכמישה. ימשיכו לראיין 'קרובי משפחה' על מידת הצדק של העונש המוטל על הרוצח, משום שהעונש הזה הוא ביטוי לנקמה ולא לעשיית צדק. נקמה זה רגש בהמי אימפולסיבי המחטט באדם, לא מדובר בצדק. צדק זה מעשה מחושב וזהיר.

אולי זאת עוד ראיה לבהילות הדחופה שבחינוך לחיי עיון ומחשבה פילוסופיים. אני לא רוצה להישמע אפלטוני יותר מידיי, אבל, סוף כל סוף, העיון האינטלקטואלי הישיר והעמוק, הוא היחיד שבכוחו לזהות את הסכנות המבעבעות מתחת לפני השטח, סרוס שאלת הצדק והמרתה בשאלת האגואיזם והנקמה, היא הסכנה הגדולה האורבת לפתחנו! הבה ניזהר! קל להיסחף בזרם הקולח והשוצף של האינרציה הנקמנית ה'צודקת', הקלות הזו דורשת דין וחשבון.

שירה ותחייה

תניא, אמר ר' מאיר; מניין לתחיית המתים מן התורה? שנאמר; אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה', שר לא נאמר אלא ישיר, מכאן לתחיית המתים מן התורה-

(סנהדרין צא:)

*

המסגרות המסדרות והמאורגנות של ההווייה האנושית, של המבנים החברתיים, של הקודים האתיים, הנורמות הקובעות, המהקצעות, המחטבות, המשרטטות, את המיקומים, ההשתייכויות, האפיונים השונים בהם האדם נמצא, חי, פועל, הן ההווייה הראשונית של כל מחשבה, היצע, הרהור, פעילות וביצוע. האדם שייך, מכיר. הוא יוצא מנקודת מבטו, מבטו שלו, הנקודה ממנו ובעדה הוא חש את שליטתו במרחב הסביבתי, את האחיזה ההדוקה שבינו לבין המציאות. ריאליזם!

את המציאות הוא מארגן, מסדר, מחטב. הוא קובע לה חוקים, רציפויות, קשרים, סיבות. מריאליזם לרציונליזם. המבנה של ההווייה כפי שהוא מופיע בפני האדם הוא המבנה המסודר, המסווג, בו לכל דבר ודבר יש את מקומו, לכל עלה יש עץ. הוא מחשב חשבונות, סטטיסטיקות, אסטרטגיות, והוא חורץ את גורלה של ההווייה כולה, במו ידיו. כאשר העלה מתנתק מן העץ הוא מזהה מרחק, כאשר הוא מתקרב הוא מזהה השלמה. החיים מסודרים. הרשעים לכלא. הטובים לשלטון. העלה לעץ. העץ לשורשים. שליטה. פיכחות. או, בשפתו של לקאן; המרחב הסמלי.

מציאות אוטונומית. ללא אל.

*

האל מגיח אפוא מן הקריעה. ניתוק הרציפויות, ביטול הקשרים, ריפוף החוקים. במקום בו אין לאדם שליטה. מחוץ לחוק. מחוץ לריאליזם. בשטח הריק. במקרה האחד שלצדיק ולרשע, באיוב, בקהלת. במקום זה מופיע האדם כקטוע, כשבר, כפתח, כנהייה לקראת-, כקריאה, כשאלה, כהבעה. אין כל סדר. הרעים בשלטון. הטובים בכלא. ההווייה איננה מאורגנת, איננה מחוטבת, היא זולגת, מתפרצת, משתוללת, עולה על גדותיה.

במקום בו מופיע הקרע שבאירגון, מופיע האל. האל מציץ מן החרך הסמוי של האינסופיות. מעבר לחיטובים. מעבר לסדרים. מעבר למספרים, לרציפויות, לחישובים, לאסטרטגיות. הוא פתאומי. מבליח. קורץ בעינו. מגיע משום מקום. מנוגד למסגרת. הוא מתייצב בעמדת גיחוך. התרסה. אין כללים, אין מוסר, אין סיבתיות, אין נורמטיביות, הכל זולג, שוצף, גועש, מתפרע. בשפתו של לקאן; המרחב הממשי. הצחוק. הנגיעה ב-משהו שאיננו מתכונן ואיננו מסוגל למקם את עצמו במרחב הסמלי. ההבלחה הפתאומית.

מכאן, מציאות אנרכית, מות האדם.

*

ולעצור עם פוקו, זה כאן. רק לאחר מות האל המתרחש במדע העליז ובזרתוסטרא של ניטשה, ורק לאחר מות האדם המאוחר יותר, בסוף המילים והדברים, ניתן לדבר על תחיית המתים. לאחר הקונסטרוקציה של הנאורות, של הרציונליזם, של ההשכלה, של הצו הקטגורי, של האוטונומיה הרציונליסטית של האדם, של אל-טבע השפינוציסטי, מבליחה הדקונסטרוקציה, מות האל, מות האדם.

הישנה רקונסטרוקציה? לא ולא. רקונסטרוקציה תעזוב את הממשי ותשוב למסגרת המחוטבת של הסדרים והארגונים הסמליים. המרחב נותר בדקונסטרוקציה. אבל כאן מבליח ממד אחר. לא שלב, אלא ממד. ממד המופיע כראשוני. אם אפשר, ממד האחרות. לא קומה נוספת, לא גובה, אלא מעבר, מחוץ.

תחייה.

תחיית המתים.

סוף דבר הכל נשמע את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם, אומר קהלת ומסכם. העמידה בממשי, פירושה, השתאות, השתוממות. סימן שאלה. האדם איננו מכונן את עצמו במרחב מוכר מסויים, בהווייה גודשת ומשורטטת. האדם לא נח. הוא פעיל. הוא לא יודע, הוא תוהה, והתהייה שלו היא אינסופית. הוא לא נבלע באדמה מסויימת, במלחמות קדושות, (כמו קורח). הוא לא מובל באמצעות האינרציה של מוות. איזה מוות שיהיה. הוא לא מסמן גבול, סוף, נקודת ציון, נקודת תכלית, כמו הווייה לקראת המוות של היידגר. המוות הוא דווקא פרוץ בעיניו. פתח פעור. משם הוא יכול להחיות את עצמו, תחיית המתים. משם הוא מכונן את עצמו. מן הבלתי ידוע.

*

קריעת הים. שמעתי מידידי אלי שיינפלד; מה שמאפיין את קריעתו של הים הוא העובדה שהקרע נעשה בדבר זולג, נשפך. אין כאן קריעה של נייר, של אובייקט. האפשרות לעצור את הזולג, את המתפרץ, היא הנס. האפשרות להדוף את האינרטי, להעמיד בסימן שאלה את המובן מאליו, את השכל הישר, מעבר לכל שכל ישר, מעבר לכל היגיון, היא נס. מחוץ לטבע, כמו שמציין המהר"ל תכופות. נס שהוא השתאות, השתוממות, הלם. להיוותר במרחב הממשי. בצחוק המתגלגל. צחוק על כל הרצינויות הפתטיות של האנושי.

או אז, מתפרצת לה, השירה, הפואמה, אז ישיר משה, שירת התורה. שירת האזינו. מעבר לכל היגיון, מעבר לכל שכל ישר, ממד הטרונומי. השירה היא הביטוי של הממשי, הביטוי של מה שלא ניתן להסבר מהוקצע, מה שלא מופיע בפני ההיגיון הבריא והשרטוט הרציונלי. השירה היא הבעה. ההבעה בעצמה. הבעה ללא מילים. המילים של הפואמה מסמנות עקבות. הן לא מסמנות מסומן, אלא מסמנות סימון. השירה מתפרצת, מתגעשת, מתפלאת. רק פליאה זו, התגעשות זו, בכוחה לעמוד מול איתן הטבע, התגעשותו של הים. רק זו יש בה כח של קריעת ים. המוכנות לשאול. לתהות. לא להיסגר. לא להינווט. להדוף את האינרציה.

שירה. תחייה. אמונה.

חירות

ערב חג הפסח, חג החירות, והערנות מתבקשת; מה היא בדיוק הסמליות שבחירות זו? האם היא רק ציון, מזכרת ריטואלית, לסימונו של אירוע עתיק של חירות, אירוע של שחרור מעבדות, שחרור מעולו של שלטון זר מעביד ומדכא, ציון טריוויאלי וצרמונאלי המבקש להנציח את התודעה הלאומית המשוחררת ואת העונג שבחירות, או שמא, היא מסמנת דבר מה יותר מכך?

האם ניתן לסכם את תוכנו של חג כה מרכזי וכה משמעותי בסימן דרך לאומי גרידא? באירוע ארכאי הגודש את אבק המרתפים המאובקים של הזיכרון התודעתי הקולקטיבי? האם הדיבור על חירות מסוגל להתכרבל לתוך מעטפת צרה של פורקן שחרור מתפרע ועליז? -דומה שלא. נדמה, שאם לעשות חסד עם החג הזה, אם לרענן את ציריו, מן הצורך להתנתק מן הטבעת החנוקה והיבשה של הזיכרון המשוטח של תודעת השחרור ולנסות לחבור איכשהו להדים הרוטטים והמבעבעים המקננים בבסיסו של מושג החירות.

מה היא חירות? האם היא אוטונומיה? היכולת להכריע באופן עצמאי ללא הכוונות חיצוניות, ללא כפיה, ללא התווייה מגבוה?

ומה משמעותה של חירות? מדוע היא נמרחת בתודעתנו באופן מיידי כאלמנט חיובי?

חג הפסח, חג החירות, מפגיש אותנו באורח מזעזע ומציק עם הפרדוכס המטריד שביחס המכונן עם החירות. בעוד שהחירות מצלצלת באפרכסותינו באופן טבעי כעצמאות וכאוטונומיה, כזהות של האדם עם עצמו, כאפשרותו לבחור את ערכיו, לכונן את המשמעויות האישיות שלו בהווייה, לעשות ולפעול עפ"י האינטואיציות הפנימיות שלו, עפ"י ההבנה שלו, עפ"י ההסתכלות שלו, חזרה אל הממד האנתרופוצנטרי, החירות העברית, זו המצויינת באמצעות הפסח, מבליטה חירות-עבדות מוזרה. חירותו של עם ישראל היא קדימון לעבדותו השורשית יותר, זו אשר בשמה, עבודת ה', מסגירה את עצמה הרבה יותר מוקדם. חירות זו תפגוש הוראות, צווים, חוקים ומשפטים המנוסחים באורח הטרונומי מובהק, חיצוני לחלוטין, אשר לא מותירים ולו פתחון זעיר להדהודה המקורי של החירות. החירות העברית היא אפוא ביטול העצמאות, ביטול ההכרעה האישית, ביטול הממד האוטונומי שבצו הקטגורי הקאנטייאני. בן החורין העברי מקבל הנחיות המורות לו באופן מדוייק איך להיות בן חורין. הזוי לחלוטין! ליל הסדר, המסדר הכמעט צבאי שבשורשו מייצג את החירות, מהווה אוסף עמוס וגדוש לעייפה של פרטים ופרטי פרטים של דינים והלכות, ציוויים וחוקים המורים באופן פורמאלי ונוקשה האיך לבטא את החירות! אין לך חירות כבולה מזו!

התשובה היהודית הקלאסית מוכרת באותה המידה; אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, אומרים חכמים. האם זו אפולוגטיקה? לא ולא! נעוץ כאן שכנוע עמוק ופנימי. אדם הפועל עפ"י האינטואיציות האישיות שלו, עפ"י רגשותיו האישיים, עפ"י הכוונות הבנתו גרידא, הרי הוא אסור, כבול ואזוק באזיקי עצמו, הוא לא בן חורין, הוא משועבד לעצמו, משועבד לתודעתו, להבנתו, לרגשותיו, לאינטואיציה שלו, ובסופו של דבר, לתאוותיו, אלו המושכות אותו עדיהם.

חירות אמיתית איננה החירות הספונטנית, השרירותית, זו המדברת אל מה שבא לו לאדם. עפ"י ההסבר המעמיק של לוינס בפרק השלישי של כוליות ואינסוף, חירות אמיתית נמדדת באפשרות להתנתק מן הסגירות של הזהה, ביכולת להעמיד בסימן שאלה, בביקורת מתמדת, את האינרציה ואת הספונטניות. נגד כל שכל ישר, לבטל את ממלכתו, חורצת הגורל והקשוחה, של האגו האישי, של התאווה, של שרירות הלב, של האפשרות לעשות מה שרוצים, איך שרוצים. חירות אמיתית תכלול אפוא גם את חירות הרצון האישי, חירות אמיתית תתגלם בעשיה המתנגדת לרצון האישי. אבל, האם חירות זו איננה אלא להטוט מרשים של גברתנים ומזוכיסטים?

אז מה כן? האין אנו מסתבכים כאן באוסף אנטינומיות ופראלוגיזמים כמו שהיה קאנט רוצה לטעון? הישנו אכן ממד שהוא חיצוני לכך? שהוא בן חורין באמת? אמירות כאלו מסבכות אותנו בצורה נואשת עם הטיעונים העיקשיים של כל טענה דטרמיניסטית מתחילה, המבקשת בכוח, לכבול, ולחזור ולכבול, את הידיים הפסבדו חופשיות, הכורעות שדודות בפני הפסיכולוגיה המורכבת של נושאה. היש מאן דהו באופן כללי המצליח להצהיר איכשהו, בטיעון לוגי כלשהו, ולו החלש ביותר, על ממד של חירות מקורי המניע אותו? על שחרור מוחלט שהוא מצליח לחבור לו ולפעול על פיו? האם ישנו אדם היכול לטעון שהוא חף מכל מניע פסיכולוגי, דטרמיניסטי, מכל שוחד חיצוני, מתאווה נסתרת, תסביך ילדות או כל דחף אחר?   

ברור אפוא שהאדם, ומעצם טבעו, כבול בעצמו, כבול תחת העוצמה הנוקשה והאגרסיבית של ממד הרבה יותר גדול ממנו, שייך להווייה מקוטעת, הווייה שאיננה מסמנת את הסוף, איננה משרטטת את גבולותיה. ההווייה האנושית הינה הווייה אמצעית במהותה, הווייה המחלה מן הקיטוע, מן השבר, מן הבלתי מאופיין. מושלכות בתוך ההווייה כמו שאומר היידגר. עובדה זו מדגישה את החלקיות והקיטוע של ההווייה האנושית בכללותה, זו שהיתה תמיד סלע היוהרה של כל טיעון פילוסופי אפשרי. הגילוי של האין סוף בהיגיון השלישי של דקארט מופיע כגילוי הנובע מן התדהמה והפליאה המזדקרת נוכח החלקיות המזערית של ההווייה האנושית המוגבלת הצצה באמצעות הקוגיטו.

האדם בהווייתו המקורית איננו יודע חירות מה היא. החירות היא פרדוכס מובנה למהותו של האדם. האדם הוא יצור המחל במקום כבר פתוח, במקום שהוא לא מסמן בעצמו, אלא מקום שכבר מסומן, שכבר דרכו עליו. האדם תמיד עומד בתהייה. אין הוא במקומו של האל. אין הוא יודע לאפיין את עצמו. אין הוא יכול להצביע על מקום מוגדר, משם מתחילים טיעוניו והכרעותיו, אין הוא יכול לקבוע האם חירותו היא המדברת או שמא שעבודו הטוטלי לכוחות הרבה יותר גדולים ממנו, לפסיכולוגיה הסבוכה שלו, להרגלי הילדות שלו, לגנים האישיים שלו ולנטיותיו הביולוגיות. האדם מתחיל מן האין.

ומכיוון שכך מתגלעת חירות חדשה לגמרי הנתפרת בממדיו המקוריים של האדם. חירות זו, איננה חירות שרירותית וספונטנית, איננה חירות הרצון, חירות ההחלטה, חירות המחשבה, כמו זו המאפיינת את האל או את האלים (עפ"י ניתוחו של רוזנצווייג בכוכב הגאולה), אלא היא חירות אחרת לגמרי הנובעת מן השבר ומן הקיטוע.

אפשרות ההכרה היחידה היוצאת מן הפרספקטיבה האנושית היא אפוא זו הפוערת בפניו תמיד עוד דרך ארוכה קדימה. היא לא חירות הנובעת ממצב ההווה, דהיינו מן השאלה מה הוא עושה עכשיו, אלא היא נובעת מן החלקיות והשבריריות של הווה זה. חירות כזו לא יכולה להיות פרי של שרירותיות אוטונומית. חירות כזו היא דווקא הכרה בקיטוע. קיטוע לגבי האדם, הווה אומר; קונטינגנטיות. אפס מוחלטות. אין בחירותו של אדם דבר מה אבסולוטי.

חידוד זה מאפשר לאדם להבין את ממדיו האמיתיים, או אז, להיות בן חורין אמיתי. על דרך דרכו של קהלת שבהכרת מזעריותה הרופפת של ההווייה האנושית מסמנה כהבל, כחוזרת על עצמה, כמעט כמשעממת, נפערת חירות פונדמנטלית הרבה יותר. סוף דבר הכל נשמע את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם. כך מסיים קהלת. החירות נובעת מן ההכרה שהאנושות היא טיפה מן הים באמצע הים. הכרה זו מבטלת את כל עולם האידיאליזם האנושי ביטול גמור. כל היומרה האלוהית המבקשת לשלוט על ההווייה, למרכזה, לצמצמה, לכדי מבט אנושי אחיד ומצומצם, סופו ריקבון. האנושיות היא ניגודיות.

מכיוון שהאדם לעולם לא בן חורין במובן האלוהי של המושג, אז, להיות בן חורין מבחינתו, הרי זה להכיר במזעריותו, הדבר המוחלט היחיד שהוא מכיר בו. הכרה בכך תהא חירותו של האדם האמיתית, היינו, מיצוי כל האפשרויות הגלומות, הגנוזות והטמונות בו. האדם איננו מתיימר להחליף את האל ולהיתפס לאבסולוטיזם אידיאליסטי, ומשום כך, הוא נוכח בפני החירות המקורית שלו, האפשרות שלו לשמור על עצמו, על ממדיו האמיתיים, ולא לחרוך את אישיותו ע"י להבה טורפת.

חירות, פירושה אפוא, המעבר מעבדות מצרים לעבדות ה'. הצפצוף על היומרה האנושית וההשתייכות לממד עבדות ביחס לאבסולוטי.

פסח כשר ושמח!