מעט על העקדה ועל דת וקרבן

הקריאה המסורתית של סיפור העקידה קוראת את הסיפור כביטוי ליראת השמים הקיצונית של אברהם המוכן להקריב אפילו את בנו יחידו אהוב ליבו לאלוהיו, וכפי שכותבת התורה: "עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני". אלא שהקריאה הזו מעוררת קשיים וחוסר נוחות אצל קוראים רבים, אם בגלל חוסר המוסריות הטמון בה לכאורה, חוסר היכולת לחשוב על אברהם כירא שמים בהקשר כזה ולוּ בגלל שהתורה עצמה מציינת את התועבה שבדבר, ואם בגלל שהסיפור הזה מרמז על מסתוריות נוספת. קריאה הפוכה, פופולרית יותר אצל קוראים מודרניים יותר, מבקשת להדגיש דווקא את הזווית האחרת, הציווי לעצור ולא לשלוח יד אל הנער. גם עם קריאה כזו ישנן בעיות: התורה מציינת את יראת השמים הקיצונית של אברהם בכך שלא חסך את בנו ומדגישה זאת כמרכז העניין; הקב"ה עצמו מצווה את אברהם להעלות את בנו לעולה; ועוד. קשה לדלות מסר הפוך מן המשמעות הפשוטה.

קאנט ב"ריב הפקולטות" העלה את הצד שאלוהים כלל לא דיבר עם אברהם. לא יתכן להיות בטוח בכך שאלוהים הוא הדובר בהוראה כזו, ההוראה המוסרית אופפת ולופתת את המקור של הדיבור, השטן מדבר, לא אלוהים. (מעניין שבמדרשים ישנה הופעה של השטן, אלא שהוא מייצג באופן אירוני את עמדתו של קאנט). לעומת זאת, קירקגור ב"חיל ורעדה" וההולכים בדרכו בחרו להדגיש דווקא את המעשה הקיומי האותנטי לחלוטין, המעשה ה"פרטי" (בניגוד ל"כללי") של ההכרעה הדתית, המעשה הדתי והאנטי מוסרי של אברהם כביטוי להכרעה הנעלית ביותר. ז'אק דרידה בספרו "מתת מוות" אף הדגיש את המסתורין שבהכרעה, את העוּבדה שאלוהים אינו אמור לתת דין וחשבון על טעמיו. יש כאן בעצם שני קצוות. בקצה האחד עומדת התפיסה המוסרית של העקידה הרואה את העוצמה של העקידה באי העקידה ואת אברהם במובן מסוים כנכשל בניסיון (קריאה פופולרית מאוד שמקורותיה כבר אצל קאנט וקירקגור ואף אצל פרשנים קלאסיים מסוימים הופכת את היוצרות וטוענת שהניסיון של אברהם היה להתגבר ולא להקריב, לא לשמוע לאלוהים בשם אלוהים). בקצה השני עומדת התפיסה המאדירה את המסתורין המוחלט של האל, את החוק הבלתי נתפס שלו, ואת הצייתנות המוחלטת לחוק האלוהי. שני הצדדים הללו לוקים בקשיים משלהם כמו גם עמוסים ביתרונות משלהם, משום שבשניהם יש מידה של אמת. וזאת הסיבה שסיפור העקידה הוא כה מכונן.

למעשה, שתי התפיסות הללו אינן רק תפיסות פרשניות, הן בעיקר תפיסות דתיות שונות. מחד, ישנה תפיסה דתית המדגישה את האינהרנטיות של הצו הדתי (ובייחוד זה המונותאיסטי) עם הצו המוסרי, וישנה תפיסה דתית המבקשת דווקא להנגיד ביניהם ולהדגיש את הפער שבין הדתיות לאתיקה, את המלחמה ביניהם. בסופו של דבר, אל לנו לבודד את המרכיבים. הרכיב של יראת שמים מבטא אכן יחס אל האל כאל מסתורין בלתי מובן, כי ישנו יחס מכונן אל הטרנסצנדנטיות שמבטא את הבלתי מובן, את האימה ואת הרעד שבמופלא ובאינסופי, מה שמעורר בסוף המסלול רקע של פונדמנטליזם, סגירוּת דתית. אולם הרכיב של התורה ומשמעותה קשור לכאורה לתפיסה של "חוקים ומשפטים צדיקים", לתפיסה עקרונית הרואה בחוקי התורה חוקים של טוב ושל צדק.

נראה לי כי הפרשנויות הקלאסיות לסיפור העקדה מתמודדות עם קשיים פרשניים בשל העובדה שהם מניחים הנחת רקע פרשנית שאינה מוכרחת. כולם מניחים כי גיבור הסיפור כאן הוא אברהם. אברהם העוקד את בנו; אברהם העומד או שאינו עומד בניסיון; אברהם המתגבר על קרבן הבן והמקריב את האיל במקומו; לדעתי, 'גיבור' הסיפור כאן אינו אברהם אלא דווקא אלוהים. אברהם מתגלה כאן בוודאי כירא שמים בשל העובדה שהוא מוכן לתת הכל למענו של אלוהים. אלא שהפואנטה של הסיפור אינה כאן, הפואנטה היא דווקא בהגחה של אלוהים מתוך הציווי "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה". בניגוד לחלוקה המקובלת התופסת את פעולתו של אברהם כאנטי מוסרית (לטוב או למוטב, כפעילות דתית נעלה או כרצח), ואת אלוהים כמציל הנער, נראה שיש לחשוב את הסיפור בצורה שונה. אברהם עושה את מה שהוא צריך לעשות ומה שמקובל לעשות באותם זמנים. החידוש מגיע מצדו של אלוהים. אלוהים הוא זה שמתגלה כ'גיבור' האירוע בכך שהוא מסרב לקבל את המתנה, את הקרבן, ובוחר בעולם, בחיים.

הסיפור הזה מספר סיפור על אלוהים הרבה יותר מאשר על אברהם. התורה מבקשת לכונן את סגנונו של אלוהים. אברהם הוא ירא אלוהים, והוא מוכן ללכת עד הסוף, כי מה יותר נעלה מיראת אלוהים! אולם אלוהים עצמו מסרב לכך. הוא מגלה את טבעו הרחום, את טבעו המחַיֶּה, המעניק חיים. בדומה לסיפור הקודם על גירוש הגר וישמעאל, שהמקבילות הספרותיות בינו לבין סיפור העקידה בולטות מאוד, ובו המלאך בא להציל את הנער העזוב באשר הוא שם, הנער שגורש על ידי "יקוב הדין את ההר" בשם אלוהים, גם כאן, המלאך בא להציל את הנער נגד "יקוב הדין את ההר" של הקרבן. בעצם, התורה מציגה כאן שני רבדים בציווי האלוהי. הציווי הראשון הוא להתקרב כמה שיותר אל אלוהים, בציווי השני אלוהים מגלה שהוא רוצה דווקא את החיים של בני אדם ולא את המוות שלהם. הסתירה עם ה"תועבה" המופיעה בספר דברים ביחס לקרבן בן היא אפוא סתירה מדומה. כל המסר של פרשת וירא הוא הניסיון לספר על אלוהים של חיים ולא של מוות, בדיוק הצו של ספר דברים.

יש כאן תהליך דיאלקטי של רצוא ושוב. בַּתחילה האדם ניגש לאלוהים בכל נימי נפשו, מוכן להקריב את הכל, את נשמתו, את בנו, את חייו, את הדברים החשובים לו ביותר, -ובעולם האלילי הוא גם עושה זאת בפועל-, וכאשר הוא מתקרב בסופו של דבר לאלוהים עם המנחה העמוסה ביותר הוא מגלה דווקא את המנחה של אלוהים. אלוהים מעניק לו את חייו, נותן לו את האהבה שלו. לטעמי יש כאן עומק דתי נפלא בכמה מישורים. ראשית, קירבה אמיתית של אהבה וחיים יכולה להתרחש רק כאשר היא מתחילה מקירבה של מחויבות, התמסרות ונאמנות. ההתמסרות המוחלטת, בעוד שהיא מתקדמת, מגלה לפתע את האהבה מן הצד השני. אולם בעיקר יש כאן תפיסה דתית של הטרנסצנדנטיות האלוהית: בַּתחילה ישנו מסתורין מוחלט, אבל ככל שאנו מקצינים אותו, הולכים עמו יחד, כך אנו מגלים בסופו של דבר את ההתפוגגות של המסתורי הבא לידי ביטוי בחיים.

יש כאן אם כן פער בין הפרספקטיבה של האדם לפרספקטיבה של אלוהים. האדם צריך לצאת מתוך אי ההבנה, היראה שלו, אולם זו לא אמורה להתחפר בתוך עצמה. היא אמורה להתקדם הלאה בכדי לפגוש מקרוב את אלוהים. המפגש הקרוב הזה, בניגוד לציפיות, לא דורש את הקרבן, אלא להיפך, את החיים. מצד הפרספקטיבה של אלוהים יש אהבה לחיים. דווקא המסתורין מאפשר לאדם לקבל את אהבתו של אלוהים אליו. כאשר אין מסתורין, כאשר מלכתחילה האדם לא מתמסר לאלוהים, אין לו את ההזדמנות לגלות את אהבתו. אהבתו של אלוהים מתגלה בעולם דרך ההתמסרות של יראת השמים.

זאת אמת דרמטית. לא ניתן לגלות את האהבה של הצד השני, מן הצד השני, מן הפרספקטיבה שלו, כל עוד לא התמסרנו אליו. במילים אחרות: מה שתובע מוות הוא דווקא חוסר ההתמסרות. אם נעקוב היטב נראה שזאת בדיוק נקודת הקרשנדו של הסיפור: בדיוק ברגע שאברהם הגיע לַפִּיק, לפסגה של ההתמסרות הדתית, מתגלה לפניו לפתע האהבה של האל לחיים. ההתמסרות מולידה את היכולת לקנות את הפרספקטיבה האלוהית של החיים.

על דת ושמרנות

זה כמה שנים שהאופנה הזאת פושטת גם במחוזותינו היהודיים דתיים. עושים יותר ויותר שימוש בפילוסופיה שמרנית בסגנונו של אדמונד בֶּרְק ואנטי מהפכנים מן הז'אנר הזה כדי להסביר, להצדיק, ולהגות על אודות הדת. הדת נתפסת באופן טבעי כמחוז שמרני, הגיגים שכבר כמה עשרות שנים נהגים בחלקים מסוימים של הנצרות וכיום הופכים להיות אופנה אצלנו. השמרנות הזאת היא הדרך הקלה של רב דתי מודרני לייצג בה את דתו מבחינה צורנית. הדת נתפסת כמסורתית, כשמרנית, כבעלת מוסדות וכחובבת מוסדות, כתומכת במוסדות ישנים כמו המשפחה, טענות 'מסודרות' על טבע האדם, הטבעיות הנורמלית של מגדר ומין, אי הרצון בחורבן העבר וכו' וכו'. נעשה שימוש שוב ושוב במנטרות שמרניות (על הדרך גם עם עידון ליברלי אבל בלי תביעה להפרדה מוחלטת של דת ומדינה, וגם כמובן עם ניחוח הנוטה לכיוון קפיטליסטי), מדברים על החורבן הטמון במהפכות ובהלך הרוח המהפכני, על פוליטיקה פזיזה, מדברים הרבה מאוד בשם ערכי החירות בהתנגדותם לרעיונות של שוויון מרקסיסטי וקומוניסטי על כל גווניו, מדברים על החשיבות של המשפחה ה'טבעית', הנורמטיבית, על החשיבות של המוסדות, הקהילה והחברה הדתית לאושרו של הפרט, על התמיכה שהאינדיווידואל מוצא בעולם שבו יש קהילה וחום, בעולם שבו הולכים ללוויות והאינדיווידואל אינו גלמוד, מדברים על ערכי הזקנה מול הצעירים הפזיזים, מדברים על אופטימיות מול עולם פסימי הנתון באבסורד, במיתוס של סיזיפוס ובמשבר ערכים נורא. מדברים בלהט על הרעות החולות של מה שקרוי בנימה כה קלילה 'פוסט מודרניזם', על השלילי שבו ועל השלילה שבו, נגד הרעיונות המוצגים באופן פופולרי כ'אין אמת', מנגד מנסים להציג 'אמת אבסולוטית', 'אמת אחת', המעודנים שבהם מדברים על איזושהי מתינות פלורליסטית ההופכת את האמת האבסולוטית הזאת למלטפת יותר, וכו' וכו'.

אינני רוצה כאן להתעסק עם הטיעונים הללו כשלעצמם, הם לא העניין כאן. מה שמטריד כאן מבחינה דתית הוא הניסיון לעשות רדוקציה של הדת למקום המזוקן הזה, ליטול מן הדת את העוקץ הדתי שלה, להפוך אותה לעמדה פוליטית הטוענת משהו על טבע האדם והחברה, להפוך אותה לרעיון חינוכי איטי, ולדבר בלהט על שיקול דעת בלתי פזיז של האנטי מסורתיות. אני חושב שטיעונים כאלה הופכים את הדת על פניה, וגם מעליבים אותה. זה מעליב להפוך את הפנומן הדתי, שהוא הרבה יותר עמוק מן הצורנות המחשבתית הזאת, הרבה יותר סוער, הרבה יותר לוהט, לאיזשהם רעיונות חמודים וחצי בורגנים על אושר ומשפחה.

הדת עוסקת באלוהים. היא עוסקת בקול דממה דקה, אבל גם באש אוכלה ובסנה בוער. אלוהים מופיע בה כדבר המזעזע את כל אושיות ההוויה, כדבר לוהט, יסודי, מטלטל. חוויית העמידה הזאת בפני אלוהים שעיסוקה העיקרי הוא הקדוּשה מחד גיסא, הקדוּשה הסוערת, הנומינוזי, ההשתוממות לנוכח האינסופיות, תחושת המסתוריות של האל, ה'עפר ואפר' בפני האל, להיות נמס בפני האל, ומאידך גיסא, יראת השמים, המתבטאת כצד השני של המטבע, במורא, מורא מקדש, בפחד, מרחק, בפליאה, בזהירות אינסופית, בקפדנות הלכתית. הדת היהודית ההיסטורית עוסקת בהלכה בצורה הרבה יותר סוערת, תזזיתית ואינטלקטואלית מאשר בצורה השמרנית והמלטפת של זקנה חביבה. לא שאין דמויות כאלה בעולם הדתי, אבל לעשות רדוקציה של הדת למקום הזה, לחשוב שהדת מבטאת את האנמיות המעט פושרת הזאת ביחס למטאפיזי, זה עיוורון כלפי הדת.

התורה והנביאים מדברים על חוויות של התגלות המרעידות את סוכריות האושר, 'עול' תורה ומצוות, כפיית הר כגיגית. לנוכח האל האדם נמוג, נרתע, מפחד, זע אחורה ושועט קדימה, אין כאן סטטיות או הליכה איטית, אלא להיפך, סער וסופה. זה מה שמאפיין את חיי הדת, המומנט של הקדושה, של הופעת הקדושה, כמו גם ההלכה. וכאן גם טעות גדולה רווחת: ההלכה איננה שמרנית, ועובדת היותה קשובה למסורת ולמה שנחקק בעבר איננה בא ממקום של שמרנות ושל עודף ממסדיות. ה'שמרנות' ההלכתית באה מחוויה מסוימת של קדושה, של יראת שמים, של יראה בפני האל. הפיכת ההלכה לפלסטלינה ההולכת לכל כיוון היא זעזוע בעיני שומרי הלכה לא בגלל שזה מקעקע מוסדות אלא בגלל שיש כאן חומרה גדולה ואחריות גדולה ביחס לאל וליראת השמים, כל סגנונם של הפוסקים עטוף באצטלה הזאת. גם התפקיד הלאומי של עם ישראל אמור להיות נידון במעטה של הפרספקטיבה הזאת, מספיק לקרוא כמה פסוקים בפרשת ואתחנן, בחוקותי, כי תבוא או ניצבים, ולראות עד כמה החוויה הלאומית של עם ישראל היא חוויה מסוג שונה לחלוטין מזו של מדינות הלאום ולאומנות פטריוטית של המאה התשע עשרה. מדובר בלאומיות מלאה בקדושה.

הפילוסופיה השמרנית הזאת עושה רדוקציה של כל חוויות הקדושה למומנט המאוד שולי של הדת וגם של ההיסטוריה של הדת שהוא המומנט הפוליטי. היהדות מתעסקת גם בפוליטי, יש כמה פסוקים (בודדים) בתורה שעוסקים בפוליטי, בעיקר בנימה ביקורתית ושוב מתוך ביקורת דתית של הקדושה כלפי הפחד מטוטליטריות שלטונית ומהפרזת הכוח ושכחת האל, המלך אמנם קיים במסורת היהודית, אבל הלכות מלכים, גם בעיני הרמב"ם האוהד הגדול של רעיון המלוכה, שאותו הוא שאב לדעתי הרבה יותר מאפלטון ומהפוליטיאה שלו מאשר מהתורה, הם מקבץ קטן בסוף הספר הגרנדיוזי והמונומנטלי שלו משנה תורה שבו הוא עוסק בהלכה לאורכה ולרוחבה. שלא לדבר על ממלכתיות פחותה הרבה יותר אצל הוגי דעות אחרים ואנשי הלכה אחרים. הממלכתיות, הפטריוטיות והלאומיות, מעולם לא היו ערכים 'ראשוניים' מבחינה יהודית. כל התנ"ך מדבר על העמידה בפני האל, שזו, על ידי כינון ברית עם אברהם נעשית באופן טוב יותר ומוצלח יותר תחת מסגרת לאומית, אבל אין זו אלא מסגרת המאפשרת איזושהי עמידה של ציבור בפני החוויה המטלטלת של הדת. חנה, בצר לה, בלי ילדים, הולכת לבדה בפני קונה ומתפללת, חושבים אותה לשיכורה. אין לה חסינות בורגנית ואצילית של רוזנים ולורדים אנגלים שמרנים.

המומנט הפוליטי מתעסק בחברה, באושרה של החברה, של הקיבוץ האנושי, באסטרטגיות ובתוכניות רחבות של תיעול הנכסים והכלכלה. אלו לא נושאים של מה בכך, בוודאי שלא, ואף אחד לא מזלזל בחשיבות הנושאים הללו ובחיוניות שלהם למין האנושי, אבל עם כל הכבוד, הדת נמצאת במקום אחר לגמרי. היא נמצאת במקום הרבה יותר דרמטי, הרבה יותר פונדמנטלי, הרבה יותר סוער. זאת סערה מטאפיזית, קיומית, פילוסופית, אקזיסטנציאליסטית, הרבה יותר מאשר שמרנות צורנית, ממסדית, ופוליטיקה של שוק חופשי מתון.

השימוש בטיעונים השמרניים בניסיון להציג בהם את הדת חוטא לדת והופך אותה על פניה. לא בגלל שהדת אוהבת מהפכות ואת לנין. להיפך, הדת שונאת מהפכות וקל וחומר את לנין. אבל הטיעונים של הדת מעולם לא היו שמרניים, זה כל כך 'חילוני' להציג את הדת בצורה הזאת, זה 'חילוני' כי אין בכך קשב למה שהיא באמת. הדת שונאת מהפכות בגלל שהיא נמצאת בהלך רוח של השתוממות ושיממון בפני הנשגב והאלוהי. היא נמצאת בהלך רוח של יראת שמים ובקפדנות הלכתית נפשית. להמיר את הרעש המטאפיזי והאקזיסטנציאלי הכל כך סוער הזה בפורמאליות לוגית ומתונה וצורנית זה היפוך המשמעות של דת. המסורת חשובה לדת, מאוד, אבל לא כמו שהמסורת האנגלית ובית המלוכה האנגלי חשוב לאנגלים, אלא במובן מסוים להיפך, בגלל שהמסורת שומרת על יראת שמים ועל קירבה לאל.