ופעם נוספת; היכן היה אלוהים בשואה?

שוב ושוב, לחרוק פעם נוספת על ציריו של הבנאלי, על גבול המשעמם, ולכרות אוזן לתהיות המוכרות; היכן הוא היה בשואה? היכן הוא היה כאשר היו זקוקים לו לשמור את רגלי חסידיו? האל ה'אמיתי' הלא אינו יכול לתת לרוע כה ברוטלי וכה קיצוני להתרחש! (כביכול רוע קטן יותר אפשרי מצידו---), השואה היא ההוכחה הבוטה ביותר לאפאטיות האדישה של האל, לחוסר התעניינותו בעולם. בקיצור, הדרשות המוכרות, הנדושות. לקחת את השואה ולגוררה לאפיקים משעממים של אכזבה ושל לקיחת הגורל בידיים.

דא עקא, על פאות הגבול הדקיק של הנדוש, מופיעה דמותו של האל המונותאיסטי בעוצמה כבירה, הרבה יותר מן הטריוויאליות הנאיבית של תאולוגיית סחר מכר עסקית. אם כבר אין אנו מבקשים לחפש את האל מבעד לתפקיד פונקציונאלי כשר סיעוד או כעובד סוציאלי, אם אנו מבקשים להיות נאמנים יותר למובן המונותאיסטי המקורי של האלוהות, לראות את האלוהות, לא כקומה נוספת גבוהה יותר מן ההווייה המוכרת, אלא כהווייה ההווה מעבר לכל הווייה אפשרית, לבחון את דאגתו של האל להווייה, את ההשגחה, במובן רוחני שורשי, ולא כמצבו הטוב, -הכמעט אגואיסטי-, של האנושי, להבין את התערבותו של האל בהווייה מתוך המובן האלוהי הטהור שבו, אנו חוזים דווקא באור נוגה המבליח מתוך הבלגן האנושי המשווע של הסיפור הכל כך טראגי; השואה.

משום שכפי שמשתעשע לוינס, האלוהים שניטשה רצח הוא האלוהים שהתאבד בשואה. אלוהים פונקציונאלי, אשר מהותו באה לידי ביטוי בעוצמות האנרגטיות שהוא משחרר כלפי בני האדם, בהתערבויות היסטוריות, בהצדקת צד אחד, הוא אל מטורף ומתאבד. אלא שדווקא אלוהי העבריים הוא זה אשר מניח בפני בני האדם את האפשרות הקוטבית, החדה והברוטלית; הנה נתתי לפניך את החיים ואת המוות, את הטוב ואת הרע, ובחרת בחיים! האדם יוצר את עולמו! אם ברצונו של האדם להרשיע, עד כדי גיחוך, עד כדי העמדתה של האנושות והאנושיות באור חיוור, רזה וטפל, הוא יכול! אין שום כח אלוהי המונע ממנו לעשות כך!

השואה היא ניפוץ התקוות הגדולות שבאנושי, קריסת ההומניזם. האדם ביקש לסמוך על עצמו! על הטבע! לעשות את עצמו אלוהים! האדם ביקש לבטל את הצורך באלוהים, לקחת אחריות על ההכרה, להשתלט עליה, ליצור עולם פנתיאיסטי שפינוציסטי אשר בו האל מומר לטבע, האדם ביקש להפריח את ממד הקדושה ביחס לאנושי, הוא ביקש להבליט את הכח של האדם, הכח האינסופי, הכח היכול לתפוס אחריות כלפי המעשה האנושי, כלפי הצדק. הכח הזה כשל.

האדם אינו יכול לקחת את גורלו בידו. הוא יכול לקחת את החלטותיו, הכרעותיו, מעשיו, אבל לא את גורלו. לנוסס על נס הומניזם אוטופי משיחי, הרי זה לנפץ אותו ברעם לאחר מכן בוולגאריות מושחזת של האגוצנטריות. השואה מבליטה ומוכיחה יותר מכל את האלוהים, לאמור; שום דבר מן המוכר, מן העולם הזה, איננו אלוהי! השואה מנכיחה את אי הערבות שבשום דבר, את ההפכפכיות של האנושי, את ההידרדרות המופרעת והבלתי סבירה שלו, מחוץ לכל היגיון, נגד כל אנושיות.

השואה מנכיחה את האל, משום שהיא מוכיחה שוב ושוב שלא ניתן לסמוך על האנושי, על האסטרטגיה, על התכניות, על ערכי יסוד, על הומניזם, על השכלה נאורה. היא מוכיחה בלהט שאין כל ערבות לשום דבר. וכשאין ערבות לשום דבר, מבליח בלהט אורו של האל, האל האינסופי, המונותאיסטי, זה שמעבר לכל אידיאל אוטופי, מעבר לכל חזון משיחי, באירוניה אלוהית, מביט מלמעלה, ותובע את האדם לאחריות וזהירות.

האל קיים אפוא בקרבם של אותם מאמינים אפסי תקווה, אשר בתווך, בלב העשן האפוף של כבשני המוות, זעקו שמע ישראל. האל שלא מת משום שהוא לא יכול למות. האל הנמצא מעבר לכל מושג, מעבר לחיים ולמוות, מעבר לצודק וללא צודק. אל הקורא לאחריות, לזהירות. העשן המיתמר מעל לכבשני אושוויץ הוא העשן של האנושי העולה באש, ההומניזם הנאנק בין הלהבות, הצו הקטגורי המתמוסס לאפר. ניפוץ כל התקוות. ניפוץ כל האלילים. כל האידיאלים. במקום זה בדיוק, לאחר הניפוץ המשווע הזה, מציץ אורו של האל המונותאיסטי, בהסתר הפנים שלו, בחמקמקותו, בתובענותו, בישירותו.

מעבר לכל נאיביות. מעבר לכל התחכמות.    

השואה; בין זיכרון לפולחן

לא. זה לא סוד. זה לא סוד שמדינתנו הקטנטונת נופחת את מרב אונה מזיכרון השואה והנצחתה. זה לא סוד שהשואה משמשת כסמל וכמוטיב מרכזי בחוט השדרה של האתוס הישראלי, וזה גם לא דבר מגונה. הישראליות חורטת על דגלה בגאון את הדקדנטיות הפרועה, חסרת הרסן והגבולות, של האנטישמיות הפופולרית, היא זוכרת את השואה, מעמידה אותה על נס, ומנפנפת רצוא ושוב בגורל הטראגי של העם היהודי, בייסוריו הכואבים, בגלויותיו הלאות, היא מבקשת ליטוע בכך את שורשיה האיתנים של המדינה, את הצדקתה ואת זכות קיומה לבני העם למוד התלאות הזה.

אולם, אם על זיכרון אנו מדברים, הרי שהשואה אמורה להעלות בתודעתנו את שלל הקונוטציות שהיא מתלווה אליהם; המרמה שבדמות החוסן האנושי, ההידרדרות האינרטית של אומה, השבי העיוור בזרועות הדרקון של אידיאלים שמימיים, הפיתוי שבפיתוי וכו' וכו'. השואה איננה יכולה להתייצג כהתנכלות גרידא לבני העם היהודי, היא לא יכולה למרכז את העם היהודי תחת כנפיה כחוט שדרה. השואה מחצינה עמה אוסף גדוש ועמוס של זוויות.

לשכוח זאת (תרתי משמע), הרי זה להפוך את זיכרון השואה לפולחן שואה. לאליל. לאובייקט של סגידה. פולחן שואה הופך להיות כבר תירוץ. לא מדברים יותר על הרצון להתגונן מזרועותיהם המזיקות של אויבים ועל ניסיון ליצירת עצמאות, אלא מדברים כבר על היתרים, על אורך רוח, על אפשרות. השואה הופכת להיות הסמל לכל יהודי המעוניין לעשות את שברצונו. השואה מעממת ומטייחת את המורכבות המסיבית העוטפת נושאים רגישים. היא מחפה על הדיאלקטיקות ומלבינה אותם. השואה היא הקלות של המעשים. ליהודי ישנה פריווילגיה, הוא חווה שואה.

פולחן שואה שכזה יגרור אותנו, במוקדם או במאוחר, לשכחת השואה. זיכרון השואה פירושו זיכרון החולשה האנושית, זיכרון ההתגלגלות של האינרציה, זיכרון תוצאותיה של האדרת הלאומנות, האדרת הגזע, ייחודיות הזהה. זיכרון השואה מהדהד בפנינו שוב ושוב את החולשה הגדולה של דמותו המלטפת של החוסן האנושי. עד כמה האדם הוא יצור זולג, אינרטי, מובל, עדרי, עד כמה העדר השיוף של מנגנוני הביקורת, ההאדרה העצמית, ה'זכויות' העצמיות, הם סימפטומים למנטליות סוחפת של רצחנות פתטית. עד כמה אין ערבים למוסר.

תקומת היהדות באמצעות זיכרון השואה תהא אפוא תקומת המסורת הביקורתית הנוקבת של חכמת התלמוד העשירה. השקלא וטריא. תקומתה של היהדות לא תתרחש אפוא במעטפת החמה, הוורודה והסמוקה של המתייסר המרוחם, היא לא תתרחש בביטוי אימפולסיבי של כוחנות ומיליטריזם, אלא להיפך. תקומת היהדות תבקש להאדיר את הלוחמה העיקשת נגד הרשע, היא תחדד זהירות יתירה ביחס למעשי בני האדם, להרגליהם ולדעותיהם. היא תבקש לזהות את הניצנים הגנוזים המתחבאים מאחורי כל דיבור 'צודק', המבקשים להסיט את הדברים באמצעות אינרציה קלילה לכיוון סוחף כזה או אחר. תקומת היהדות תהא אפוא הזהירות היתרה כלפי הלאומנות הפזיזה והחשדנות המכובדת כלפי האידיאלים הנוטפים עסיס ותבלין של היופי הלאומי.

לעומת זאת, פולחן השואה, יחדד את ההיפך. הוא יבקש לחדד את מסכנותם של היהודים (ובצדק), ואת חוסר האונים שלהם. בכך הוא יוביל לאיבונה של השואה, הפיכתה מזיכרון חינוכי ללהט פתטי, לצדקנות נוירוטית ולחיטוט עצמי, להאדרת האגואיזם והלאומנות, חוסר זהירות, שטחיות ורדידות. פולחן השואה טומן בחובו שואה נוספת.

וכאן נעוץ הכידון; האם 'קדושתה' של השואה כפי שהיא מתייצגת כיום בבמות שונות תורמת לזיכרון השואה או לא? האם העיקשות קשת העורף הישראלית המבקשת לבודד את השואה, לנטרל אותה מדימוי לכל רוע אחר, להפוך אותה ליותר טראגית מטראגית, לקדושה וסקראלית, תורמת לזיכרון האמיתי של השואה? ללקחים שהיא היתה אמורה להפיק? האם ציורה האינסופי של השואה בצבעים לא נורמליים וחריגים אכן מזכירים את השואה, או שמא, דווקא משכיחים אותה?

אם השואה היא לא נורמלית, אז יש לנו תירוץ טוב; הם הלא נורמלים! אם כל פעם שנזכיר את השואה כדימוי וכמטאפורה לזוועות אחרות היא תגבה תגובות והדים זועמים; אל תגעו לי בשואה---, אזי נשכח את השואה, נשלח אותה בכך לארכיונים המאובקים של ההיסטוריה. אם נמשיך לטעון שאי אפשר להשתמש בשואה, השואה זה מאורע חד פעמי, חריג יותר מכל חריגות, אזי השואה לא תוסיף לנו דבר.

זיכרון השואה צריך להבליט דווקא את ה'אנושיות' של הנאצים, את ה'הומניות' שלהם, את ה'רגילות' שלהם, אנשים כמו כולם. זיכרון השואה מאותת בתמרורי אזהרה. הוא מאותת לכל אחד ואחד מאיתנו. השואה יצאה מתחת ידם של הנורמלים שבנורמלים, השפויים שבשפויים. דווקא בגלל זה היא מסוכנת, דווקא בגלל זה היא מתרה, דווקא בגלל זה היא נוכחת, נזכרת.

כל חוסר זהירות טומן בתוכו שואה קטנה. דיבורים גבוהה גבוהה על 'צדק' ועל 'זכויות', על לאומיות ועל צבאיות, על אידיאליזם אוטופי, נושקים לסכנת השואה ממש בקירוב. השואה צריכה להיות מודל של זהירות, ולפיכך התראה בפני מנטליות העלולה להידרדר רחוק, הלאה ממנה עצמה.

זיכרון. לא פולחן.