על המשכן והשבת: שני ממדים של קדושה סביב הברית בין ישראל לאלוהים

בסיום פרשיות תרומה, תצווה ותחילת כי תשא, העוסקות בבניית המשכן, ישנה הוראה על שמירת שבת. נדמה שהשבת כרוכה במובן כזה או אחר עם בניין המשכן, וכך משמע אף מלשון התורה: "אך את שבתותיי תשמורו", היינו, בְּנוּ את המשכן אבל את שבתותיי תשמרו. מכאן למדו חז"ל שבניין המקדש אינו דוחה את השבת. הקשר הזה בין המשכן לשבת חוזר על עצמו שוב בתחילת פרשת ויקהל, שם הפרשה פותחת בהוראה על שמירת שבת ולאחר מכן שבה לפרט את כל מעשה המשכן בפועל, לאורך פרשיות ויקהל ופקודי. מכאן אנו גם לומדים שמלאכות שבת מוגדרות על פי מלאכות בניית המשכן, המלאכות שהיו נעשות לצורך בניית המשכן הן אלה האסורות בשבת. מהו הקשר בין הדברים?

למעשה נדמה שאת הפרשיות של חלקו השני של ספר שמות, מ"יתרו" עד "פקודי", יש לקרוא כחטיבה אחת, סיפור הברית. במוקד הפרשיות הללו עומדים מתן תורה ונתינת הלוחות. האירוע של מתן תורה הוא מעשה של כריתת ברית בין העם לאלוהים, כך הוא מוצג במפורש בתורה. למשל, בפתיחה לאירוע מתן תורה: "אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי"; בסוף פרשת משפטים: "ויקח את ספר הברית"; "הנה דם הברית"; ובסוף פרשת כי תשא, לגבי הלוחות השניים: "כי על פי הדברים האלה כרתי איתך ברית". דהיינו, הרבה יותר מאשר התגלות או נתינת התורה, מדובר באירוע של כריתת ברית, והוא גם מסופר ככזה, וההקדמות שלו מתאימות לניסוחי חוזה קלאסיים בעולם העתיק, ונתינת התורה היא תוצאה ישירה מכריתת הברית.

בפרספקטיבה הזאת, הלוחות הם החוזה, המסמך, של הברית הזאת: "ויכתוב על הלוחות את דברי הברית". הברית הזאת נכרתה כמובן על עבודת האל, ועל התשליל שלה, האיסור לעבוד עבודת אלילים. "אנוכי ה' אלוהיך" אל מול "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי". "אתם ראיתם כי מן השמים דיברתי עמכם" למול "אלוהי כסף ואלוהי זהב לא תעשו לכם". כאשר עם ישראל חוטא בחטא העגל הוא בעצם מפר את הברית, וכאשר משה שובר את הלוחות הוא פשוט קורע את המסמך. לאחר מעשה העגל ישנה כריתת ברית חדשה, ולוחות שניים ניתנים. ניתן לשים לב שגם הברית הראשונה (בסוף פרשת משפטים) וגם הברית השנייה (בסוף כי תשא) מעוטרים באזהרה "לא לכרות ברית ליושבי הארץ", לא ללכת אחר הכנענים המזנים את העם ללכת אחרי האלילים. זה כל הרקע.

הברית היא חוזה שיש בו שני צדדים, כל צד נותן משלו. נראה לי שהפירוש הוא כדלהלן. המשכן הוא החלק של ישראל בברית והשבת היא החלק שהקב"ה נותן בברית. לגבי המשכן אומרת התורה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", העם בונה מקדש לאלוהיו, והוא כביכול מְקַדֵּש את אלוהיו. לגבי השבת המוזכרת לאחר מכן נאמר "את שבתותיי תשמורו כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם, לדעת כי אני ה' מקדִּשכם". כל הניסוחים לגבי המקדש מתחילים מן העם: "ויקחו לי תרומה"; "קחו מאיתכם תרומה". לעומת זאת הניסוחים לגבי השבת הם ניסוחים מגבוה: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש". העם עושה את המשכן, האל עושה את השבת. העם מקדש את הקב"ה באמצעות בניית משכן והקב"ה מקדש את העם באמצעות נתינת השבת. לגבי השבת נכתב במפורש: "ברית עולם", "כי אות היא ביני וביניכם", מה שממקם אותה כחלק ממעשה הברית. המשכן הוא מקום לשכינה, העם בונה אותו ובכך משכין את האל, שם לא נאמר "כי אני ה' מקדשכם" כמו לגבי שבת, אלא "ונקדש בכבודי" (בסוף פרשת תצווה), "ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלוהים", בניית המשכן היא מעשה המנכיח את הקב"ה.

המשכן הוא מקדש במקום, בחלל. זאת בנייה של קדושה בתוך המרחב. השבת לעומת זאת מתייחסת אל הזמן, מקדש בזמן. בעוד שהמשכן מבטא את מלאכתם של בני האדם, זאת הנעשית בששה ימי מלאכה, משום שמקומם של בני האדם הוא במַטֶרְיָה, בחומרים, במרחב החומרי, הרי שהשבת היא המקום שבו אלוהים מגיח אל תוך ההוויה, משבית את הזמן המופשט, ומציע מקום שבו ישנה קדושה.

ההבחנה הזאת עמוקה הרבה יותר. שבת באה לידי ביטוי בשביתה ממלאכה. המלאכה היא האינטנסיביות של החיים, העבודה, היצירה, הבנייה. כל אלה מבטאים את הממד הפעיל בהוויה. השביתה ממלאכה מבטאת את הופעת הטרנסצנדנטי, את הקדוּשה הנוכחת באמצעות שתיקה, "לך דומיה תהילה". הפסקת הפעילות האינטנסיבית של החיים והיכולת להתבונן. כך גם ביחס למרחב הקוסמי. הקב"ה ברא את העולם בששה ימים ושבת ממלאכתו ביום השביעי, כמו בעל מלאכה שבסיום מלאכתו עוצר כדי להתבונן על החפץ. ששת ימי המלאכה הם האינטנסיביות של החיים הפעילים והשבת היא המעצור להתבוננות. כמו אדם הגומע מרחקים ברכבת, ובאיזשהו מקום עוצר כדי להתבונן על הנוף ולנשום את ההשראה שלו. ששת ימי המלאכה הם ששת הימים שבהם מתעסקים בעולמו של הקב"ה והשבת היא הזמן שבו נושמים את העולם הזה, מתבוננים ומריחים אותו.

בניית המשכן היא "ששת ימי המלאכה", היא מבטאת את הבנייה ואת הפעילות. על כך אומרת התורה "אך את שבתותיי תשמורו", בניית המשכן אינה דוחה שבת. יש כאן רעיון יותר רדיקלי ממה שניתן לחשוב: המעשה של בניין קדושה גם הוא זקוק למעצורים של קדושה מופשטת. עבודת ה' גם לה שני פנים: פן של חול ופן של שבת, פן שבו יש ביטוי לפעילות ולעשייה, ופן שבו יש ביטוי לנוכחות של המופשט.

וכאשר המקדש כבר בנוי והקב"ה שוכן בו, כאשר מדובר על עבודת המקדש עצמה ולא על בניית המקדש, או אז הדברים כבר חוברים לשבת. עבודת המקדש דוחה שבת. אולי משום, (בדומה להבחנה של קנוהל), שהמקדש הוא "מקדש הדממה". ברגע שאלוהים נמצא בו, שוכן באוהל מועד ובבית קדשי הקדשים, הוא הופך להיות "מקום של שבת".

על דת ושמרנות

זה כמה שנים שהאופנה הזאת פושטת גם במחוזותינו היהודיים דתיים. עושים יותר ויותר שימוש בפילוסופיה שמרנית בסגנונו של אדמונד בֶּרְק ואנטי מהפכנים מן הז'אנר הזה כדי להסביר, להצדיק, ולהגות על אודות הדת. הדת נתפסת באופן טבעי כמחוז שמרני, הגיגים שכבר כמה עשרות שנים נהגים בחלקים מסוימים של הנצרות וכיום הופכים להיות אופנה אצלנו. השמרנות הזאת היא הדרך הקלה של רב דתי מודרני לייצג בה את דתו מבחינה צורנית. הדת נתפסת כמסורתית, כשמרנית, כבעלת מוסדות וכחובבת מוסדות, כתומכת במוסדות ישנים כמו המשפחה, טענות 'מסודרות' על טבע האדם, הטבעיות הנורמלית של מגדר ומין, אי הרצון בחורבן העבר וכו' וכו'. נעשה שימוש שוב ושוב במנטרות שמרניות (על הדרך גם עם עידון ליברלי אבל בלי תביעה להפרדה מוחלטת של דת ומדינה, וגם כמובן עם ניחוח הנוטה לכיוון קפיטליסטי), מדברים על החורבן הטמון במהפכות ובהלך הרוח המהפכני, על פוליטיקה פזיזה, מדברים הרבה מאוד בשם ערכי החירות בהתנגדותם לרעיונות של שוויון מרקסיסטי וקומוניסטי על כל גווניו, מדברים על החשיבות של המשפחה ה'טבעית', הנורמטיבית, על החשיבות של המוסדות, הקהילה והחברה הדתית לאושרו של הפרט, על התמיכה שהאינדיווידואל מוצא בעולם שבו יש קהילה וחום, בעולם שבו הולכים ללוויות והאינדיווידואל אינו גלמוד, מדברים על ערכי הזקנה מול הצעירים הפזיזים, מדברים על אופטימיות מול עולם פסימי הנתון באבסורד, במיתוס של סיזיפוס ובמשבר ערכים נורא. מדברים בלהט על הרעות החולות של מה שקרוי בנימה כה קלילה 'פוסט מודרניזם', על השלילי שבו ועל השלילה שבו, נגד הרעיונות המוצגים באופן פופולרי כ'אין אמת', מנגד מנסים להציג 'אמת אבסולוטית', 'אמת אחת', המעודנים שבהם מדברים על איזושהי מתינות פלורליסטית ההופכת את האמת האבסולוטית הזאת למלטפת יותר, וכו' וכו'.

אינני רוצה כאן להתעסק עם הטיעונים הללו כשלעצמם, הם לא העניין כאן. מה שמטריד כאן מבחינה דתית הוא הניסיון לעשות רדוקציה של הדת למקום המזוקן הזה, ליטול מן הדת את העוקץ הדתי שלה, להפוך אותה לעמדה פוליטית הטוענת משהו על טבע האדם והחברה, להפוך אותה לרעיון חינוכי איטי, ולדבר בלהט על שיקול דעת בלתי פזיז של האנטי מסורתיות. אני חושב שטיעונים כאלה הופכים את הדת על פניה, וגם מעליבים אותה. זה מעליב להפוך את הפנומן הדתי, שהוא הרבה יותר עמוק מן הצורנות המחשבתית הזאת, הרבה יותר סוער, הרבה יותר לוהט, לאיזשהם רעיונות חמודים וחצי בורגנים על אושר ומשפחה.

הדת עוסקת באלוהים. היא עוסקת בקול דממה דקה, אבל גם באש אוכלה ובסנה בוער. אלוהים מופיע בה כדבר המזעזע את כל אושיות ההוויה, כדבר לוהט, יסודי, מטלטל. חוויית העמידה הזאת בפני אלוהים שעיסוקה העיקרי הוא הקדוּשה מחד גיסא, הקדוּשה הסוערת, הנומינוזי, ההשתוממות לנוכח האינסופיות, תחושת המסתוריות של האל, ה'עפר ואפר' בפני האל, להיות נמס בפני האל, ומאידך גיסא, יראת השמים, המתבטאת כצד השני של המטבע, במורא, מורא מקדש, בפחד, מרחק, בפליאה, בזהירות אינסופית, בקפדנות הלכתית. הדת היהודית ההיסטורית עוסקת בהלכה בצורה הרבה יותר סוערת, תזזיתית ואינטלקטואלית מאשר בצורה השמרנית והמלטפת של זקנה חביבה. לא שאין דמויות כאלה בעולם הדתי, אבל לעשות רדוקציה של הדת למקום הזה, לחשוב שהדת מבטאת את האנמיות המעט פושרת הזאת ביחס למטאפיזי, זה עיוורון כלפי הדת.

התורה והנביאים מדברים על חוויות של התגלות המרעידות את סוכריות האושר, 'עול' תורה ומצוות, כפיית הר כגיגית. לנוכח האל האדם נמוג, נרתע, מפחד, זע אחורה ושועט קדימה, אין כאן סטטיות או הליכה איטית, אלא להיפך, סער וסופה. זה מה שמאפיין את חיי הדת, המומנט של הקדושה, של הופעת הקדושה, כמו גם ההלכה. וכאן גם טעות גדולה רווחת: ההלכה איננה שמרנית, ועובדת היותה קשובה למסורת ולמה שנחקק בעבר איננה בא ממקום של שמרנות ושל עודף ממסדיות. ה'שמרנות' ההלכתית באה מחוויה מסוימת של קדושה, של יראת שמים, של יראה בפני האל. הפיכת ההלכה לפלסטלינה ההולכת לכל כיוון היא זעזוע בעיני שומרי הלכה לא בגלל שזה מקעקע מוסדות אלא בגלל שיש כאן חומרה גדולה ואחריות גדולה ביחס לאל וליראת השמים, כל סגנונם של הפוסקים עטוף באצטלה הזאת. גם התפקיד הלאומי של עם ישראל אמור להיות נידון במעטה של הפרספקטיבה הזאת, מספיק לקרוא כמה פסוקים בפרשת ואתחנן, בחוקותי, כי תבוא או ניצבים, ולראות עד כמה החוויה הלאומית של עם ישראל היא חוויה מסוג שונה לחלוטין מזו של מדינות הלאום ולאומנות פטריוטית של המאה התשע עשרה. מדובר בלאומיות מלאה בקדושה.

הפילוסופיה השמרנית הזאת עושה רדוקציה של כל חוויות הקדושה למומנט המאוד שולי של הדת וגם של ההיסטוריה של הדת שהוא המומנט הפוליטי. היהדות מתעסקת גם בפוליטי, יש כמה פסוקים (בודדים) בתורה שעוסקים בפוליטי, בעיקר בנימה ביקורתית ושוב מתוך ביקורת דתית של הקדושה כלפי הפחד מטוטליטריות שלטונית ומהפרזת הכוח ושכחת האל, המלך אמנם קיים במסורת היהודית, אבל הלכות מלכים, גם בעיני הרמב"ם האוהד הגדול של רעיון המלוכה, שאותו הוא שאב לדעתי הרבה יותר מאפלטון ומהפוליטיאה שלו מאשר מהתורה, הם מקבץ קטן בסוף הספר הגרנדיוזי והמונומנטלי שלו משנה תורה שבו הוא עוסק בהלכה לאורכה ולרוחבה. שלא לדבר על ממלכתיות פחותה הרבה יותר אצל הוגי דעות אחרים ואנשי הלכה אחרים. הממלכתיות, הפטריוטיות והלאומיות, מעולם לא היו ערכים 'ראשוניים' מבחינה יהודית. כל התנ"ך מדבר על העמידה בפני האל, שזו, על ידי כינון ברית עם אברהם נעשית באופן טוב יותר ומוצלח יותר תחת מסגרת לאומית, אבל אין זו אלא מסגרת המאפשרת איזושהי עמידה של ציבור בפני החוויה המטלטלת של הדת. חנה, בצר לה, בלי ילדים, הולכת לבדה בפני קונה ומתפללת, חושבים אותה לשיכורה. אין לה חסינות בורגנית ואצילית של רוזנים ולורדים אנגלים שמרנים.

המומנט הפוליטי מתעסק בחברה, באושרה של החברה, של הקיבוץ האנושי, באסטרטגיות ובתוכניות רחבות של תיעול הנכסים והכלכלה. אלו לא נושאים של מה בכך, בוודאי שלא, ואף אחד לא מזלזל בחשיבות הנושאים הללו ובחיוניות שלהם למין האנושי, אבל עם כל הכבוד, הדת נמצאת במקום אחר לגמרי. היא נמצאת במקום הרבה יותר דרמטי, הרבה יותר פונדמנטלי, הרבה יותר סוער. זאת סערה מטאפיזית, קיומית, פילוסופית, אקזיסטנציאליסטית, הרבה יותר מאשר שמרנות צורנית, ממסדית, ופוליטיקה של שוק חופשי מתון.

השימוש בטיעונים השמרניים בניסיון להציג בהם את הדת חוטא לדת והופך אותה על פניה. לא בגלל שהדת אוהבת מהפכות ואת לנין. להיפך, הדת שונאת מהפכות וקל וחומר את לנין. אבל הטיעונים של הדת מעולם לא היו שמרניים, זה כל כך 'חילוני' להציג את הדת בצורה הזאת, זה 'חילוני' כי אין בכך קשב למה שהיא באמת. הדת שונאת מהפכות בגלל שהיא נמצאת בהלך רוח של השתוממות ושיממון בפני הנשגב והאלוהי. היא נמצאת בהלך רוח של יראת שמים ובקפדנות הלכתית נפשית. להמיר את הרעש המטאפיזי והאקזיסטנציאלי הכל כך סוער הזה בפורמאליות לוגית ומתונה וצורנית זה היפוך המשמעות של דת. המסורת חשובה לדת, מאוד, אבל לא כמו שהמסורת האנגלית ובית המלוכה האנגלי חשוב לאנגלים, אלא במובן מסוים להיפך, בגלל שהמסורת שומרת על יראת שמים ועל קירבה לאל.