יום שני, 30 בדצמבר 2013

על שמונה הבלים אליצוריים

מאמר פופוליסטי של אבשלום אליצור, שגם נעשה פופולרי בעקבות כך, מדבר על 'שמונה הבלים פוסטמודרניסטיים'. הפופולריות הרבה והצורה המשעשעת וההומוריסטית שבה כתוב מאמר זה צדים את עיני הקורא ומונעים ממנו לחשוב על הדברים באופן רציני.
אין צורך להיות פוסטמודרניסט בכדי להבין את הכשלים הרבים במאמרו של אליצור. גם בידי יש מטען כבד של ביקורת כלפי צדדים מסוימים של העולם הפוסטמודרניסטי, אולם קודם כל צריך לדעת על מה מדברים. לא נפנה לכל טענה וטענה שלו באופן ספציפי כי בכך אין טעם ואין סבלנות. נבקש לדבר על העיקרון שמביע אליצור.
ראשית כל, כתיבתו של אליצור נובעת מחוסר הבנה מוחלט של מה שנקרא הפילוסופיה הפוסטמודרנית, חוסר הבנה בסיסי של המושגים אותם הוא מתיימר לנתח. אבל אל תראו בכך התקפה וביקורת, הוא עצמו טוען שהוא לא מבין את הפילוסופיה הזאת, ובמשפט מסכם הוא כותב: 'לכן אל תחששו יותר מלומר בקול את מה שעיניכם רואות בפעם הבאה כשהמלך ייצא להתהדר בחליפה החדשה שלו. ואם תשמעו הרצאה של דרידה או תקראו מאמר של לקאן מבלי להבין אף מילה, זה בסדר, אתם בחברה טובה'. רק דבר אחד איני מצליח לקלוט. איך אדם שמודה שהוא לא מבין על מה הוא מדבר מתיימר לנתח לעומק ולרוחב את הדבר שהוא לא מבין?
דבר שני. אין כזה דבר 'פילוסופיה פוסטמודרנית', על אף שמרתק מאוד לומר כך. הפוסטמודרניזם מבטא הרבה יותר מאשר עמדה או אג'נדה, סוג של תיאור. כמו כן, אולי ישנם פילוסופים פוסטמודרניים אבל לא פילוסופיה פוסטמודרנית. את הפוסטמודרניזם לא ניתן לאגד באגודה אחת כפי שמנסה אליצור לעשות והוא הרבה יותר רחב מן התחומים הצרים וחסרי המובן שאליצור העניק לו.
על כל פנים, אם בכל זאת לנסות לתמצת את מה שנקרא פוסטמודרניזם, העיקרון הוא אחד: ייאוש מהיומרה המודרנית לדעת כל ולבסס את הכל על ידיעה אובייקטיבית אוניברסלית ומחייבת. הפוסטמודרניזם כופר בנרטיבים ובמטא נרטיבים הגדולים והוא מבקש להציג פנים יחסיות יותר, שלל מובנים למציאות. הפוסטמודרניזם מאמין בכך שרקע או פרספקטיבה קודמים להשקפת עולם אוניברסלית והם אלו שגורמים לחברה או לתרבות לחיות באמיתות המיוחדות שלהם. בשל כך, הוא מבקש לכפור בטוטליטריות של האוניברסליזם המודרני ובכפיית ערכיו הספציפיים על אחרים בשם אותה אוניברסליות, והוא מבקש סובלנות יתירה כלפי שלל האחרים.
אליצור אינו מעוניין בכך. הוא מעוניין שתפיסת עולמו המדעית תמשיך לשלוט בעולם. לטענתו, הפוסטמודרנה מהווה סכנה לתפיסת העולם המדעית שלו משום שהיא מעמידה את המדע במקום יחסי ולא אבסולוטי.
מה נכון כאן? האם הפוסטמודרניזם כופר במדע? בוודאי שלא. אולם הוגים פוסטמודרניים 'מעיזים' לנסות לעשות ארכיאולוגיה של 'תפיסות עולם מדעיות'. הם 'מעיזים' להעלות את ההשערה שמא 'תפיסת עולמו' של המדען מושפעת מתרבותו ומן האמיתות הסובבות אותו ואינה באמת 'אובייקטיבית' כפי שהיא מתיימרת להציג את עצמה. הפוסטמודרניזם מנסה להראות עד כמה תיאוריות מדעיות עולות ויורדות לפי מגמות תרבותיות הקודמות להן. אין כאן כפירה במדע אלא העמדת המדע במקום יחסי ולא אבסולוטי.
אולם הכשל כאן הוא הרבה יותר עמוק. אליצור משתמש בעיקרון הידוע של פופר, עיקרון ההפרכה, בכדי להציל את המדע מזרועות הדרקון של הפוסטמודרניזם. הטענה של פופר היא שההגדרה של תיאוריה מדעית היא כזאת שיש אפשרות גם לפרוך אותה. את מציאותם של שדים לא ניתן לפרוך ולפיכך האמונה בהם איננה מדעית, ולעומת זאת כל טענה מדעית ניתנת להפרכה באם יִמָּצֵא ממצא הסותר אותה.
עד כאן מצוין, אלא שהשימוש בתיאוריה הזאת בכדי לכפור בעולם שאיננו מדעי, הוא אבסורדי. העיקרון של פופר יכול לציין היטב את גבולותיו של המדע, אולם הוא לא יכול לציין את גבולותיה של ההוויה. ההוויה הרבה יותר גדולה מן המדע ואנשים לא ניזונים רק מן המדע אלא מרוחב התרבות הסובבת אותם.
אליצור מטיף: 'אגב, אני ממליץ מאוד להנחיל את העיקרון של פופר לאנשים בגיל צעיר, כמו תלמידי בית-ספר. זה עיקרון שכדאי להתרגל ליישם אותו לא רק במדע אלא גם בחיים האישיים, בהשקפות הפוליטיות וכדומה. בכל פעם שיש לאדם דעה נחרצת ומגובשת בנושא כלשהו, כדאי לו מדי פעם לעצור ולשאול את עצמו: האם יכול לקרות משהו שיגרום לי להבין שהדעה הזאת שלי מוטעית? מי שישאל את עצמו את השאלה הזאת מדי פעם וינסה לענות עליה, אבל בכנות, יגלה להפתעתו שהתשובה היא לעתים קרובות שלילית! מה לעשות, אנחנו נוטים לבנות לעצמנו תיאוריות שרק הולכות ונעשות צודקות מיום ליום בכך שהעובדות כבר לא יכולות לשנות אותן. זו תופעה שנוטה, למרבה הצער, להתחזק עם הגיל, וחזרה על התרגיל הזה היא דרך טובה לשמור על צעירות רוחנית'.
וכאן נשאלת השאלה הבוערת: האם אליצור עצמו אכן מיישם את העיקרון הזה של פופר שהוא כה מטיף לו? האם אליצור פעם שאל את עצמו שמא הדעה הנחרצת והמגובשת שיש לו בקשר ל'תפיסת עולמו המדעית' יכולה להשתנות על ידי מישהו שישכנע אותו אחרת? ובכן, ברור שאליצור לא שאל את עצמו שאלה כזאת, משום ששאלה כזאת תפריך את כל הטיעון שלו, הרי מי 'שישכנע אותו אחרת' הוא כבר לא מדעי וממילא לא קביל משום שהוא יעמיד את העיקרון של פופר עצמו בסימן שאלה.
ובמילים אחרות, השקפת עולמו המדעית של אליצור עצמה איננה יכולה להיות מופרכת. אליצור יוצא מתוך נקודת הנחה שרק להשקפת עולם מדעית יש מקום, היינו, להשקפה המבוססת רק על נתונים שהיא יודעת באמצעות עיקרון ההפרכה של פופר, קרי, רק דברים שיכולים להיות מופרכים, וכל תפיסות עולם האחרות הן 'פסואודו מדעיות', ולכן מטומטמות. וכאן יש לשאול באופן נוקב את השאלה, האם אליצור בחן אי פעם את הנחת היסוד הזאת שלו? האם הוא פעם שאל את עצמו אם אולי ניתן לחיות באופן שאיננו מדעי על פי העיקרון של פופר?
הביקורת של אליצור, מיניה וביה, מוכיחה את הטענות הפוסטמודרניות. היא מוכיחה עד כמה 'השקפת עולם מדעית' איננה נטועה כלל ב'ידיעה אובייקטיבית' אלא באמונה מסוימת על העולם, (שאיננה ניתנת להפרכה).
ומכאן לעמדת היסוד: אליצור מדבר על 'השקפת עולם מדעית'. אולם למדע, בהגדרתו, אין שום 'השקפת עולם', שהרי המדע מדבר על נתונים 'אובייקטיביים', ואם כן, בהכרח, גם ניטרליים. ההבחנה הבסיסית ביותר של המודרנה היא החלוקה בין מציאות לערכים, בין מדע להשקפת עולם. המדע מדבר על מה שישנו ומה שישנו הוא אינדפרנטי לחלוטין ביחס למה שראוי לעשות עם מה שישנו. ואם כן, אין כזה דבר 'השקפת עולם מדעית'.
מה היא, אם כן, 'השקפת עולם מדעית'? ובכן, פשוט מאוד. היא בדיוק אותה טוטליטריות של מדענים מסוימים המחליטים שהאופן היחיד להסתכל על העולם הוא אופן של 'ידע ניסיוני' או 'ידע שאינו ניתן להפרכה'. כל אופן אחר הוא חסר משמעות. בין השקפת עולם זו לבין המדע אין ולו קשר קלוש. המדע הוא ניטרלי, אין לו השקפת עולם. למציאות האובייקטיבית כלל לא משנה אם אדם מאמין בשדים או מאמין במדע. המציאות האובייקטיבית לא תשתנה בגלל זה. למי זה כן משנה? לאדם ולהווייתו. קרי: לכל מה שאיננו מדעי!
אם כן, הפוסטמודרנה מעמידה בסכנה את עולם האמונות של אליצור. אותו עולם טוטליטרי שיש בו לגיטימציה רק לאופן מסוים של הסתכלות על המציאות שמבחינת אליצור הוא העולם הרלוונטי היחיד משום שהוא 'הרפתקה', כפי שהוא הגדיר זאת. האמוציונליוּת הגועשת של אליצור, הנוטפת בעסיסיות מכל מילה במאמר, מצביעה בעליל עד כמה אליצור שקוע בתמונת עולם שכלל איננה מדעית, משום שהיא כל כך לא ניטרלית וכל כך לא אדישה. הו! כמה שיש צדק בפוסטמודרנה!
הפוסטמודרניזם, -בניגוד גמור למה שטוען אליצור-, איננו טוען שהמדע הוא יחסי, אלא הוא טוען ש'תפיסות עולם מדעיות', כמו אלו של אליצור הן יחסיות. מה שגורם לפוסטמודרניזם לשאול שאלה נוקבת יותר: האם תיאוריות מדעיות אינן בסופו של דבר פרי ה'השקפות' ו'תפיסות העולם' המדעיות, ללא כל קשר למדע עצמו? מן המאמר של אליצור עולה שכנראה הפוסטמודרניזם צודק.
תיאוריה מדעית היא תיאוריה. על כך גם פופר לא מתווכח. העיקרון של פופר בסך הכל טוען שהתיאוריה המדעית ניתנת להפרכה, בניגוד לתיאוריה שאיננה מדעית שאיננה ניתנת להפרכה. אולם בכך היא לא הפסיקה להיות תיאוריה. מכאן גם צומחת לה השאלה, אם התיאוריה המדעית היא אך ורק תיאוריה, אולי הניסיון החיובי להעמיד אותה כ'צודקת' הוא פרי השקפת עולמו של המדען?
אליצור מתלונן על הביקורת שמפגינה הפוסטמודרניות כלפי המערב. וכאן נשאלת השאלה מה כל כך מפריע לו בכך אם הרעיון הבסיסי של האמת הוא הביקורת ועיקרון ההפרכה? כך או כך, הרי ברור שהדמגוגיה המושחזת של אליצור סותמת אוזניים. מישהו אמר שמתאבדים יפניים אינם טרוריסטיים? אולם השאלה הקשה שמעלה הפוסטמודרניזם 'מעיזה' לתהות אולי אנו מעדיפים טרוריסטים מסוג מסוים? אולי הביטוי טרור שאנו משתמשים בו השכם והערב אינו מבטא דווקא טרוריסטים, אלא טרוריסטים של הצד הלא נכון? משאלות כאלו אליצור מבקש לברוח ולא לענות.

וכנראה שאת עיקרון ההפרכה  של פופר הוא עדיין לא הספיק ליישם כמו שצריך. 

יעקב ועשיו במחרוזת סיפורי בראשית

"וָאוֹהַב את יעקב ואת עֵשָׂיו שָֹנֵאתִי". מילים אלה של מלאכי מקפלים בתוכם פרשנות מסורתית ומדרשית מקובלת לסיפורי יעקב ועשיו. ...