יעקב ועשיו במחרוזת סיפורי בראשית

"וָאוֹהַב את יעקב ואת עֵשָׂיו שָֹנֵאתִי". מילים אלה של מלאכי מקפלים בתוכם פרשנות מסורתית ומדרשית מקובלת לסיפורי יעקב ועשיו. "עשיו הרשע" נהוג לכנותו. כמו אצל מלאכי כך גם אצל חז"ל, יש כאן הד ליחסי העם היהודי עם שכניו. עשיו הממשי, עַם אדום המתנכר אל ישראל, וגם עשיו הסימבולי שבמרוצת הדורות נתפס כמזוהה עִם העמים השליטים שרָדוּ בעם ישראל והתעללו בו. מדרשים רבים וכך גם מסורת תיקה הרגילו על לשוננו את רשעותו של עשיו איש הציד ואיש הטרף ואת תמימותו החיננית והצדקת של יעקב, יושב האוהלים, אוהלי שם ועבר. לא יעקב בא במרמה והערים על אחיו, שכן עשיו הוא הרשע, ויעקב הלא תם הוא, לא בקי בערמומיות. יעקב כמובן מזוהה כאבי האומה ואך טבעי שייעשה כלפיו תהליך של גלוריפיקציה, ועם זאת, פה ושם אנו יכולים למצוא מדרשים ביקורתיים מאוד כלפי יעקב.

מאידך גיסא, ישנה אופנה מודרנית המבקשת לדוש ולהפֵּךְ את הפרשנויות המסורתיות באופן כביכול חתרני. על פי הפרשנויות הללו 'המוחלש' הוא תמיד הדמות ה'טובה' המתחבאת מאחורי האלימות של השולט הרודן. ישמעאל הוא הילד המסכן; אברהם הוא אב אכזר שאינו עומד בניסיון העקדה; עשיו הוא הצדיק שיעקב אחיו מתעלל בו; רות היא אנטיתזה לסיפור הגיור ההלכתי; שאול הוא המלך 'הטוב' שפניו הושחרו על ידי מלכי יהודה; ועוד ועוד. גרעיני אמת תמיד מתגוללים בפרשנויות כאלה, אבל ניסיון הקיטש להביא את הדברים הללו לידי רדיקליות, כמו תמיד באופן אנטי מסורתי, בצורה המתחברת ללא פלא עם מה שמקובל לראות כאינטרסים הפוליטיים של סופרי ממלכת יהודה, 'כותבי המקרא' שפן וחבריו, הוא מגוחך הרבה יותר וגובל בילדותיות שמקורה בניסיון לשחוט פרות קדושות לשם הנאה.

בין לבין דומני שכדאי לקרוא את המקרא באופן הרבה פחות יומרני. אחת מן הטעויות הרבות שאנו עושים היא הניסיון לגשת באופן מיָּדי אל המקרא וסיפוריו דרך הפריזמה של השיפוט. יש כאן הרבה אמוֹציוֹת ויש מיד רעים וטובים. טבעי הוא שקריאה מסורתית תִּראה באבותיה את 'הטובים' וטבעי הוא שקריאה חתרנית ואנטי מסורתית תראה באבות המסורתיים את 'הרעים'. אבל כל זה קל מידיי. זה אולי חיוני מאוד, והמדרשים עשו זאת בוודאי לא בלי סיבה; לפעמים הם מעירים תת מודע של הסיפור באופן אמיץ מאוד, ולפעמים הם באמת מבקשים להאדיר את גדולי האומה במטרה לנטוע ביטחון. אולם, המדרשים עצמם לימדונו ששבעים פנים לתורה. המדרש מצייר דברים דרך מכחולו אבל עדיין חשוב להקשיב לְנימות ישירות יותר של המקרא.

הקריאה השיפוטית מידיי מאבדת כמעט תמיד את הנימה המורכבת, הספרותית והגמישה של הסיפור. יש לנו מיד תמונות ברורות מאוד של דמויות טובות לנוכח דמויות רעות; אנו מסמנים תמיד את הצדדים ואיכשהו כל הסיפור מתנהל באופן אוטומטי לפי הסימון המוקדם הזה. נדמה שספר בראשית בכלל וסיפורי יעקב ועשיו בפרט מנסים להציג תמונה שונה לחלוטין.

התורה מספרת על שני אחים בעלי אופי שונה. נקל לנסות ולהעניק מהר מאוד ציון המעדיף את האחד על פני השני, אבל מבחינת הסיפור יש כאן שרטוט של שני טיפוסים. עשיו האדמוני, איש השדה והציד מחד, ויעקב רועה הצאן מאידך. (בניגוד למקובל, במובן מסוים דווקא רעיית הצאן, מקצועו של יעקב יושב האוהלים והמקנה, היא המקצוע האורבני של התקופה ואף המסחרי והמודרני. איש הציד לעומתו יוצא אל השדות וההתבודדות, ההיפך מן המקובל). יצחק אוהב את עשיו, רבקה אוהבת את יעקב. התורה לא מתערבת.

והתורה מספרת סיפורים של מתיחויות ביניהם. הם חיים יחד, אבל, כמו אחים סטנדרטיים, לפעמים מגיעים למקומות פחות נעימים. יום אחד עשיו שב עייף וסחוט מיומו המייגע ומבקש לאכול מתוך בולמוס מנזיד העדשים האדום שהכין יעקב. הרעב הפזיז שלו גורם לו להיכנע מהר לעסקה שמציע לו יעקב והוא מוכר את בכורתו בנזיד עדשים. מדוע הסיפור הזה כה חשוב? לא חייבים ללכת מהר אל 'זכות' הבכורה שיעקב קנה. הסיפור הזה מסופר כתמונה של סיטואציה אנושית תדירה.

שניהם גדלים ויצחק לעת זקנתו מבקש מעשיו שיכין לו מטעמים כדי שיקבל את ברכתו. רבקה משכנעת את יעקב לרמות את יצחק, להתחזות לעשיו ולקחת בערמומיות את הברכות. כל מי שקורא את הפרשה יכול מיד לחוש את האמפתיה של המקרא כלפי עשיו ההמום והקרוע. תיאור הצעקה שלו שובר את החלונות לרסיסים. אבל עשיו כאח ממורמר גם כועס מאוד ונשבע להרוג את אחִיו. האם הוא באמת הולך להרוג אותו? אי אפשר לדעת, אין דנים אדם בשעת כעסו.

מתוך הסיפור נראה בכל זאת שיצחק משלים תוך כדי הגילוי של התרמית עם העובדה שברכותיו הלכו ליעקב. הוא לא מתרעם ומתמלא כעס, אלא מפנים איזושהי בהלה ראשונית שאותה נדמה שהוא מעכל בשקט. בסופו של דבר ההורים שולחים את יעקב הרחק לפדן ארם למצוא שם אישה מן המשפחה ובכך גם מפרידים בין האחים הניצים. יצחק מעניק ליעקב בלכתו את 'ברכת אביו'. יעקב הוא אפוא היורש של הברית. האם זה התחדש כאן? יתכן מאוד שעל זה מעולם לא היה וויכוח. הברכות שהעניק יצחק ליעקב בטקס במרמה הן לא ברכת ברית האבות אלא ברכות אחרות, (פרשנות שקראתי בספר של הרב י' זקס).

הגלות הזאת של יעקב היא למודת ניסיונות, הוא עובד עם לבן שהופך להיות חמיו, והוא מהתל בו שוב ושוב, עד שאחרי שנים ארוכות של עבודה ויזע יעקב מחליט לשוב בחזרה לכנען, אלא שהוא מפחד מעשיו אחיו. האם עשיו בא אכן לטרוף אותו? אם קוראים במתינות את התורה נראה די ברור שלא. עשיו פוגש אותו לבסוף והוא מתרפק על צוואריו, מנשק אותו ומחבק אותו. פירוד ארוך שגרם לטשטוש משקעי העבר. יעקב אמנם פוחד וכשהוא שומע שעשיו מגיע עם כל החמולה, ארבע מאות איש, הוא מתחלחל. הוא לא יודע שעשיו שכח מזמן, הוא מצדו בא כדי לקבל את פני אחיו. "יש לו רב", יש לו את שעיר, הוא בנה לעצמו חיים טובים וטוב לו.

האם עשיו מופיע כאן כאיש רע? ממש לא, אולי מעט פזיז (קצת 'שבאבניק', הוא נושא בצעירותו נשים חיתיות שהן 'מורת רוח' להוריו). עשיו מתגלה דווקא כמישהו קצת אבוד שאחיו ניצל את פזיזותו או את 'ריחופו' כמה פעמים. הוא איש ציד נחמד, הוא אהוב על אביו והוא מכבד אותו מאוד, הקשר הזה בולט. הוא נכנס להיסטריה ולכעס בעקבות התרמית, אבל התחתן עם בנות ישמעאל, הלך הלאה בדרכו, בנה לעצמו נחלה ובסוף חוזר להשלים עם אחיו יעקב השב מארץ רחוקה ומקבל את פניו במאור פנים.

נדמה שהסיפור הזה הוא אחד מן הסיפורים המשפחתיים הגדולים של ספר בראשית שטוויים סביב אותו מוטיב. אברהם ושרה חסרי ילדים, עם הזמן נולד ישמעאל מהגר, הוא מגורש מהבית בשל מתיחויות פנימיות, יצחק כמעט נעקד, אבל כמעט אף פעם איננו שמים לב לסוף הסיפור שהוא אולי הפואנטה המרכזית. יצחק מוצא את עצמו ב'באר לחי רואי', מושבם של הגר וישמעאל ושם מתחתן עם רבקה, והם יחד, שני האחים המאוחדים, קוברים את אברהם.

יעקב ועשיו מתבגרים בנעורים מעט מתוחים אבל בסופו של דבר הם מוצאים את עצמם מחדש באיחוד של השלמה. אמנם עשיו הולך למקומו ויעקב הולך למקומו, אבל הנעורים המתוחים הגיעו לקיצם בצלה של חיים בוגרים ומיושבים יותר.

יוסף מגורש בברוטליות על ידי אחיו כאשר הוא מצדו מרכל עליהם. שוב, מתיחות קלאסית בין אחים. בסוף הסיפור כולם מוצאים את עצמם במצרים מאוחדים במקרה. יוסף מפטיר באמירה נוקבת ואומר "אתם חשבתם עלי רעה, אלוהים חשבה לטובה". האמירה הזאת איננה בנאלית כפי שהיא נראית. הרבה פעמים אנשים רוחשים רעה אחד לשני, אבל כאשר הם נכנסים לפרספקטיבה בוגרת יותר, 'אלוהית' יותר, הם מוצאים שהעסקים הקטנים ומשקעי הנעורים הללו אינם שווים באמת.

הסיפורים הללו לא בהכרח מספרים את סיפורי הטובים והרעים, את סיפורי המנצחים והרשעים, אולי דווקא להיפך. הם מנסים לספר את הזווית הקיומית מאוד של הדרמה האנושית. לא כל דבר צריך לשפוט במהירות, לפעמים המציאות יותר מפותלת מן הדיכוטומיות הללו. אנשים הם לא תמיד 'רעים' או 'טובים', משבצות ברורות של סימנים. משום ש"אלוהים חשבה לטובה", אלוהים בסופו של דבר גדול הרבה יותר מכל זה. וכאשר מגיעים לנקודת תצפית גדולה יותר, בסופם של הסיפורים, הפרטים הבלתי נראים, מקומות אבודים כמו באר לחי רואי, ומטרות אבודות כמו "להחיות עם רב", אזי אנו רואים פרספקטיבה הרבה יותר אצילית ואנושית.