יום ראשון, 20 בנובמבר 2016

אברהם - סיפורו של איש אלוהים




סיפורו של אברהם הוא אחד הסיפורים המורכבים והמסתוריים ביותר בתורה. הקשר בין הפרשיות לא ברור דיו, היחס הסיבתי בין מאורע אחד למשנהו לפעמים חידתי מאוד. פרטים רבים מן הביוגרפיה המתבקשת מאליה של אברהם נעלמים ולא מוזכרים כלל. התמונה הטבעית שיש לנו על דמותו של אברהם עוצבה בעיקר על ידי המדרשים השונים. המדרשים הם המספרים לנו שאברהם היה איקונוקלסט, מנפץ אלילים; שהוא מרד בנמרוד ובתרח אביו והושלך לכבשן האש; שכל שנותיו הראשונות היו חיפוש מתמיד אחר האלוהים, חיפוש פילוסופי וקיומי; כמו גם דימויים לפרשיות סתומות מסוימות כגון ביקור חולים אחרי ברית המילה וכיוצא באלה. אולם מן המקראות עצמם אנו נפגשים דווקא בהרבה רגעים סתומים ולא מפורשים ובהרבה פסוקים וסיפורים שעל פניהם אין להם קשר זה לזה. גם הפרשנים מעדיפים בדרך כלל לפרש את הדברים בצורה מקומית בלי להתייחס לסיפור הרחב של אברהם.

בשורות הבאות אנסה להתוות קו פרשני מסוים. לא אאריך ברישום הפסוקים, בהצגת הקושיות העולות בכל שלב, בתיאור פרטני ומדוקדק של ההקשרים השונים וכיוצא בזה. אבקש בעיקר להניח כאן את הקו, את חוט השדרה, שלדעתי עומד בתווך של כל סיפורי אברהם ואת המשמעות המרכזית שלהם.

א.      עקָרותה של שרה

התורה לא מספרת לנו דבר על תחילת דרכו של אברהם. אנו לא יודעים על אמונתו דבר; על חיפושו את האלוהים; על המרד באביו, בַּסביבה ובנמרוד; אנו יודעים דבר אחד בלבד: את המצב המשפחתי שלו. התורה מספרת על משפחתו של תרח, על שלושת בניו, נחור, הרן ואברם, על מותו של הרן בקיצור ימים עוד בחייו של תרח, על האחיין, בנו של הרן, לוט. והיא מספרת לנו על כך שמשפחת תרח יצאה למסע מאוּר כַּשְׂדִּים, מקום מושבם, לכיוון ארץ כנען, אבל נעצרה על אם הדרך, בחרן. בחרן גם מת תרח, אבי המשפחה. רק פרט אחד חריג מוצאת התורה לנכון להדגיש: שרי, אשת אברם, היא עקרה ללא ילדים. זה הפרט החשוב ביותר כנראה משום שהוא הפרט היחיד המודגש כאן.

עקָרותה של שרה היא אכן הפרט שיהיה המרכזי ביותר בהמשך חייו של אברהם והוא יעמוד במוקדם של כמה סיפורים. ההבטחות החוזרות והנשנות של אלוהים לזרע; הניסיונות להעמיד זרע מהגר, שפחת שרה; ההבטחות, הצחוק ואי האמון; ברית בין הבתרים; גרוש ישמעאל; לידת יצחק; ובַּפסגה: עקידת יצחק. מדוע העקָרוּת הזאת היא המוקד המרכזי של כל חיי אברהם?

ב.       לך לך

על הקשר בין אברהם לאלוהים אנו לא לומדים מצדו של אברהם. לא נראה מן הפסוקים שאברהם חיפש את אלוהים, מצא אותו והחל לעובדו. הקשר בין אלוהים לאברהם מתרחש דווקא בפנייה של אלוהים לאברהם. אלוהים פונה אליו ומצַווה עליו ללכת מארצו "אל הארץ אשר אַרְאֶךָּ". מדוע אלוהים פונה לאברהם? ההנחה היא שכנראה הוא היה ראוי לכך, כנראה הוא מצא אותו, אולם פרשנים מסוימים כמו ר' יהודה הלוי ומהר"ל ראו בכך רצון אלוהי ספציפי. כנראה שאלוהים הוא זה שחיפש את אברהם יותר ממה שאברהם חיפש אותו. זה הסבר הגובל בשערורייתיות תיאולוגית במובן מסוים, אולם ברור שיש כאן משהו לא כל כך נהיר.

"הארץ אשר אַרְאֶךָּ" היא כמובן ארץ כנען, אולם אברהם כבר החל ללכת לשם עם כל משפחתו לפני שנגלה אליו אלוהים. הם עצרו בדרך, בחרן, בגלל מות תרח, אבל ההליכה הזאת לארץ כנען החלה כבר לפני כן. מה שמלמד שיתכן שההליכה הראשונה כבר הייתה בסימן ההוראה האלוהי.

עלינו לצאת מהסימטריה הכה חדה שבהצגה זו של הדברים. ניתן להציג זאת כך: ישנה קריאה אלוהית ללכת אל ארץ אחרת. לעזוב את המשפחה, את בית האב, את המולדת, וללכת אל העתיד. ליצור משהו חדש. הדבר החדש הזה מוצג היטב בפסוקים לאחר מכן, מדובר אפוא באומה חדשה הנוחלת ארץ חדשה. גם כאן עלינו להניח שיש משהו מעוּוָת במקום שממנו יוצא אברהם, כי אם לא כן, מדוע עליו לעזוב בברוטליות את מקום מולדתו ולהקים ציוויליזציה חדשה? אלוהים אם כן קורא לאברהם ומצַווה עליו לעזוב את הכל ולהקים אומה חדשה. אברהם כנראה ייחודי בכך שהוא שמע את קולו זה של אלוהים.

ועם זאת, אברהם אינו עוזב את משפחתו עצמה, הוא נודד יחד עמה, עם "הנפש אשר עשו בחרן", וגם עם לוט, אחיינו. הוא אמנם עוזב את מקום הולדתו, את התרבות שממנה הוא יוצא, אבל לא את משפחתו. דבר זה יבלוט מאוד בפרשיות הבאות כאשר אברהם נחלץ להצלת לוט כמה וכמה פעמים, אבל גם כאשר הוא שולח את אליעזר עבדו למשפחתו הישנה בכדי למצוא אישה ליצחק בנו. המשפחתיוּת חשובה מאוד לאברהם והיא דומיננטית מאוד בסיפורו. אברהם עוזב את מולדתו כדי להשליך מאחורי גוו מקום מסוים, תרבות מסוימת, ולהקים עם חדש ותרבות חדשה; אבל הוא לא עוזב את משפחתו. להיפך, משפחתו נודדת יחד עמו.

ג.        לוט

לוט, אחיינו של אברהם, מתערה לתוך סיפורו של אברהם כמה וכמה פעמים, לעיתים, בלי הסבר מְסַפֵּק. כבר בַּתחילה מציינת התורה את קיומו של לוט בן הרן, לאחר מכן את הצטרפותו למסעו של אברהם. אחר כך מספרת התורה על ריב בין רועי אברהם ורועי לוט, כאשר הם נאלצים להיפרד זה מזה ולוט פונה לגור בארץ סדום, המטופחת והרוויה, אבל המושחתת. סדום מוכרעת במלחמה, לוט נופל בשבי, ואברהם נחלץ להצלתו ולשחרורו. לוט שב לסדום המשוחררת, ואנו מוצאים אותו שוב בסדום כאשר בא אלוהים להשחית את העיר ולהחריבה בעקבות מעשיהם הרעים. אנשים שכאילו במקרה ביקרו רגע לפני כן את אברהם באים לחלץ את לוט מסדום הבוערת. הם מחלצים אותו וחלק קטן ממשפחתו. אשתו נעשית על הדרך נציב מלח בעקבות סקרנותה האסורה והמוגזמת, ולוט שורד בקושי, בודד במערה, במִצְעָר, בנותיו הבודדות שוכבות עמו ומולידות את עמון ומואב.

מדוע קורות חייו של לוט כה חשובות בסיפורו של אברהם? דומה שצריך להבין זאת כאחריות של אברהם כלפי לוט, אחריות ומחויבות משפחתית. התורה מציינת שאביו של לוט, הרן, מת בצעירותו, עוד לפני שהלכו ממולדתם. כנראה שאברהם נעשה אפוטרופוס ללוט, המשיך לגדל אותו ולקחת עליו חסות.

ברוח זו נוכל להבין שכל סיפורי לוט הם בעצם סיפורים על דאגתו של אברהם ללוט ועל האחריות שלו כלפיו. אברהם לוקח את לוט עמו לארץ כנען. הם נפרדים בעקבות סכסוך על טריטוריות, לוט עורק לסדום, אבל אברהם ממשיך להשקיף עליו. כאשר לוט נשבה הוא ממהר להילחם כדי לשחררו. את סיפור הצלתו של לוט מסדום ניתן להבין גם כן ברוח זו. לא ברור מי שלח את האנשים שהלכו להחריב את סדום, גם להציל את לוט. יתכן מאוד שמדובר באברהם, זה שאצלו התארחו רגע אחד לפני כן. האם הוויכוח של אברהם עם האל על אודות החרבת סדום גם טומן בתוכו בסופו של דבר בעיקר דאגה ללוט? יתכן מאוד. על כל פנים, קשה להבין מדוע אברהם מתערב כל כך בדחיפות לטובתה של סדום? מה לו ולסדום? עדיין אין זה מספק. נדמה שהסיפור עם סדום חשוב יותר מאשר ההימצאות הפשוטה של לוט בקרבה, אולם בוודאי שכמו בסיפור ההצלה הראשון של לוט, גם כאן ניתן לראות שוב את הצלת לוט מסדום. המוטיבים חוזרים על עצמם.

בדידותו של לוט וקריסתו בחיק בנותיו מלמדות שבסופו של דבר נעשה כאן ניסיון כביר לשמור על לוט בכל צורה, לכל המקומות שאליהם הוא נקלע, לכל הבורות שאליהם הוא נפל. כאשר לוט הולך לסדום בפעם הראשונה, התורה טורחת לציין, לכאורה בלי קשר ממשי, שסדום היא עיר מושחתת. כנראה מתחילה מבקשת התורה לספר על הידרדרותו של לוט ועל התגלגלותו האינרטית במחזות מפוקפקים, אבל בעיקר, על המאמץ של אברהם לשמור עליו, גם אם הוא מתדרדר.

ד.       ירושה

אברהם זקוק ליורש. יורש גשמי ורוחני. אדם, יוצא חלציו של אברהם, כזה הגדל ברשותו, המקבל ממנו, מעמיד אחריו צאצאים, נוחל את נכסיו ואת ארצו, וממשיך הלאה את מה שאברהם החל. כל מסעו של אברהם הוא ניסיון לצאת מן הבדידות, מן העקָרוּת, ולהקים אומה חדשה שתירש אותו. זאת המגמה מִתחילה.

המונח ירושה אינו רק מונח מטאפורי, ברוח התקופה בעיקר, הוא מבטא לפני הכל מונח משפטי. היורש הוא זה שמקבל את 'נחלת' האב (הנכסים). בניגוד למה שנהוג להבין בפשטות, ירושה איננה מצב משפטי של הנכסים, כמבטאת נכסים העוברים מאב לבן, אלא ירושה מבטאת את העמדה המשפטית של היורש. בנו של אדם הוא יורשו, יש לו מעמד של יורש, ממשיך, וכתוצאה מכך הוא נוחל את נכסי אביו. הירושה היא קודם כל ההמשכיות, תפיסת מקום האב.

אברהם מעוניין בבן, ביורש, אבל יורש זה צריך להיות יוצא חלציו, לא רק יורש 'רוחני' אלא יורש ממשי. בעולם העתיק יש לכך משמעות רבה מאוד. ירושה איננה מתבטאת רק בנכסים אלא בתפיסת הבית והאחוזה, המשך המשפחתיות הממשית ו'בית האב'. למעמדות המשפטיים הללו החלים על בני אדם ולא רק על נכסים ישנה משמעות רחבה ביותר וממשית מאוד.

העובדה ששרה עקרה מעמידה בסימן שאלה את כל הרצון של אברהם לבן, לממשיך, ליורש, שיהווה את המשכיותו ואת בניין האומה שאחריו. זה המתח המלווה את אברהם משחר מסעו. מחד גיסא הוא נוהר לבניינה של אומה, לזרע ולנחלה של ארץ, ומצד שני המצב הממשי אינו מזהיר, שרה עקרה ואין עתיד לחלום ההתפשטות וההמשכיות שלו. הוא מוצא את עצמו שוב ושוב בודד, ללא ילדים.

למתח הזה יש ממדים כפולים. אברהם עוזב את בית אביו, בית תרח, כדי להקים אומה חדשה בכנען. בכך אברהם משחרר את עצמו מירושת אביו, מהאחוזה, מארצו. במונחים של העולם העתיק יש כאן קרע ונתק מוחלט. העידן המודרני עדיין לא כאן והאינדיווידואליזם המודרני לא היה באופנה אבל גם לא כל כך אפשרי. גורלו של אדם היה נמדד לפי ביתו, לפי המקום שהוא מייצג, נכסיו, נחלתו, משפחתו ובניו. והנה, אברהם, מושלך לגורל הבדידות, מנתק כל קשר עם הולדתו ונחלתו, והולך לבנות בית חדש מן המסד עד הטפחות. אברהם מעוניין לבנות בית כדי שתהיה ממשות למה שהוא עושה, כדי שהכרתו, חייו, ומשמעות חייו, לא ילכו לאיבוד. רעיונות ודרכי חיים הם ממשיים רק כאשר הם מצליחים לבנות בית. האתגר הראשון של אברהם, "לֵךְ לְךָ מארצך", יכול להתממש ולהצליח רק אם אברהם יבנה בית חדש. אם לא כן, הכל הולך לאבדון, לָרִיק. אין שארית, אין ממשות.

המרכזיות של הירושה בעולם העתיק יכולה להסביר עד כמה העקָרוּת בעייתית. מאוחר הרבה יותר עדיין ראו הסטואיקנים משמעות חיונית מאוד בהמשכיות הזאת. ההמשכיות של אדם מצליחה להפוך אותו למישהו בעל משמעות, למישהו המותיר חותם בעולם. ללא צאצאים האדם הוא כלום, חוזר אל הקבר בלי להותיר בית. הותרת הבית החי והתוסס לאחר המוות היא הותרת חותם ממשי של האדם בעולם, גם לאחר פטירתו.

חשוב להדגיש את המוטיב שפגשנו אצל לוט. אברהם אינו מתנתק ממשפחתו. להיפך, את המסע כולו הוא עובר עמה. בפסוקים הראשונים משתמע שגם תרח הוא חלק מהמסע הזה. לאט לאט, אנשים אובדים. תרח מת. הרן מת. נותר לוט. אברהם הולך עם לוט במסירות, דואג לו ומשקיף עליו. המשפחתיות הזאת מעידה שאברהם אינו רואה את עצמו כלל כמורד במשפחה, להיפך, הוא ממשיך את משפחתו, אבל הוא מנסה לערוק עמה למקום אחר. המחויבות המשפחתית שלו היא חלק מה'בית' שלו ולכן היא גם חלק מן הסיפור האישי של אברהם על הקמת בית חדש.

ה.      חטיפת שרה

המתחים בחייו של אברהם נובעים מן הניסיון להצלחת האתגר של העמדת בית. בלשון חז"ל אלו 'ניסיונות'. מחד גיסא, אברהם מתמסר לשליחות, הוא עוזב הכל בכדי ללכת אחרי אלוהים, אל הארץ הלא נודעת, אל השממה, אל הבלתי ידוע, ומצד שני המציאות אינה נענית לו. אין לו ילדים, הוא מזדקן, והמציאות טופחת על פניו. אלוהים מבטיח לו הבטחות על זרע ועל צאצאים רבים כחול הים, אבל המציאות בוגדנית שוב ושוב.

ברוח זו יש להבין את הסיפורים הקשורים לשרה. כאשר יש רעב בארץ אברהם נאלץ לרדת למצרים, אולם שם הוא מתנסה בחטיפת שרה אשתו. מדוע הסיפור הזה חשוב כל כך? משום שהוא מהווה אבן נוספת באתגר. חטיפת שרה אשת אברהם תהווה אפוא את סתימת הגולל על הבית שהם מתכננים לבנות.

אנו יודעים שהיו מקומות בעבר אשר בהם היה המושל נוהג לבעול את הנשים הצעירות הנישאות, מה שנקרא 'זכות הלילה הראשון'. אנו מוצאים זאת במיתוסים שונים כמו ב'עלילות גילגמש'. יתכן שדווקא העובדה שלא היו לאברהם ילדים היא זו שהביאה את שרה לסכנת החטיפה, גם בסיפור של פרעה וגם בסיפור של אבימלך. זאת הסיבה שמבקש אברהם להציגה כאחותו, כדי שלא 'תבעל להגמון תחילה'. בעילה זו של המושל לא מבטאת רק רצון מיני אלא היא מבטאת בעיקר אקט של שליטה. הבית אינו חופשי, הוא ברשותו של המושל. זהו איום נוסף על הבית של אברהם ושרה, וזהו 'ניסיון' נוסף, אתגר נפשי נוסף אותו עובר אברהם. הם נאלצו לרדת למצרים, בכנען הם היו חופשיים.

ו.        ברית בין הבתרים

ברית בין הבתרים מנסה לעדן את המתח. אלוהים פונה לפתע אל אברהם ואומר לו "אל תירא אברם, אנוכי מגן לך, שכרך הרבה מאוד". ההקשר הוא שוב הירושה: "ויאמר אברם: ה' אלוהים! מה תיתן לי? ואנוכי הולך ערירי, ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר! הן לי לא נתת זרע, והנה בן ביתי יורש אותי...". הפחד הבסיסי של אברהם מובע פה. הוא מזדקן, רואה את המוות קרב, ולא רואה זרע באופק, רק את עבדו, אליעזר. הוא ערירי, בודד, גלמוד. כל התוכנית הגדולה של ההורשה אינה יוצאת לפועל. ה' מתערב ומבטיח לו שוב שיהיה לו בן שהוא יירש אותו, ולא עבדו. על כך מציינת התורה: "והאמין בה', ויחשבה לו צדקה". הביטוי "ויחשבה לו צדקה" מבטא את עוצמת האמונה של אברהם. הוא המשיך להתמסר לתוכנית הגדולה של "לך לך" אפילו שהיא נראית חסרת סיכוי. זאת אמונה של צדקה, אמונה עודפת.

בברית בין הבתרים מראה האל לאברהם בחזיון את התהליך הקשה שיעבור העם בדרכו אל המנוחה ואל הנחלה, אבל מבטיח לאברהם "ואתה תבוא אל אבותיך בשלום, תקבר בשיבה טובה". אברהם לא ייקבר בבדידות. בלי שם. בלי מורשת. הוא ייקבר בשיבה טובה על ידי זרעו, אשר לאחר תהפוכות רבות ישוב לארצו. לאמור: התהליכים אמנם מסובכים, אבל בסופו של דבר הם ייצאו לפועל.

ז.        הגר וישמעאל

באיזשהו שלב אברהם ושרה מנסים דרך אחרת. הם פונים להגר, שפחת שרה, כדי שתשמש כאם פונדקאית לילד. מכיוון ששרה עקרה והפתרון אינו נראה באופק, הם מנסים דרך עקיפה. הליך זה שבו אדם פונה אל השפחה כדי להביא ממנה זרע בשם אשתו הוא הליך מוכר בעולם העתיק ומופע בצורה מפורטת בחוקי חמורבי המאפיינים בצורה נאמנת ומקורית את המנהגים הרווחים במסופוטמיה. דוגמא לכך אנו מוצאים גם אצל יעקב הפונה לבלהה וזלפה בשל עקרותה של רחל.

מחוקי חמורבי אנו יודעים על המתחים המשפטים הכרוכים סביב שאלת השוואת מעמדה של השפחה לאישה והשוואת מעמדו של הילד לילדים של האישה. בחוקי חמורבי מובא שהאב צריך לעשות איזשהו חוזה אקטיבי ולהכיר בילדים הללו כילדיו בכדי להשוות את מעמדם. בלי זאת הם עדיין עבדים.

הוויכוח של שרה ואברהם לאחר לידת ישמעאל סובב סחור סחור סביב העניין הזה. כך יש להבין את הפסוק "ותרא כי הרתה ותקַל גבירתה בעיניה", ההיריון יצר ניסיון של פזילה אל המעמד הגבוה, השוואת מעמדה לגבירתה. טענת שרה כלפי אברהם "חמסי עליך" היא אם כן, כלשון הכתוב, טענה משפטית. היא נתנה לו את השפחה וכעת הוא מבקשת 'לגנוב' אותה, להפוך אותה לשוות מעמד לשרה. זה פוגע בשרה, והכתוב מעיד: "ותענֶּהָ שרי". האם עלינו להבין זאת כעינוי כפי שרגילים להבין? ההקשר אינו מוביל בהכרח לשם. עינוי במקרא, (כמו גם בפרשת ברית בין הבתרים הקודמת) מהווה ביטוי לעבדות. שרה ביקשה לשמור על מעמד העבדות של הגר. אברהם נכנע לשרה, מקבל עליו את החוק, והגר בורחת עם בנה אל המדבר, היא מסרבת לחזור ולהיות שפחה. בצמא, תחת השמש הקופחת ללא מים, מתגלה אליה המלאך ונוסך בה עידוד. על אף העבדות הוא מועיד לבנה עתיד מזהיר של אומה עצמאית. משמע שעל אף שבוויכוח המשפטי ניצחה שרה, בסופו של דבר, ישמעאל יצא לעם עצמאי, הגר גם ניצחה.

התורה מתארת את עתידו של ישמעאל כנווד: "והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו". יש להבין זאת בפשטות כאדם המוצא את לחמו במדבר, אדם המסתדר בכל סיטואציה, "פרא אדם" מבטא את חיית הפרא, ואולי אף את הפראות. "ידו בכל ויד כל בו", כפי שאומרים היום: יש לו יד בכל דבר, הוא מסתדר בכוחות עצמו. יש לשים לב לכך שתיאור גורלו זה של ישמעאל, הבודד והערירי המושלך במדבר והמתעלה על אף הכל ויוצר אומה שלמה, די מקביל לגורלו של אביו אברהם. מפתיע הרבה יותר מכך: תיאור זה מקביל גם לגורלו של עם אברהם, זרע יצחק, ירידתם למצרים, עינויים ושעבודם (כמו ישמעאל), תעייה ארוכה במדבר (כמו ישמעאל), והפיכתם לאומה מבוססת לבסוף. תיאור זה קולע במדויק גם לכרוניקה המסופרת בברית בין הבתרים.

כך או כך, בסופו של דבר מדובר בניסיון נוסף, באתגר נוסף. אברהם מנסה לקראת זקנתו למצוא כל מיני תחליפים לזרעו, הוא פונה להָגָר, מצפה מזרעה שיירש אותו, אולם שרה מתנגדת. ואברהם נכנע.

ח.      ברית מילה

הקב"ה פונה שוב בהפתעה אל אברהם ומדריך אותו "ללכת לפניו" ו"להיות תמים". הדרכה זו נחתמת בברית, שהופכת להיות ברית מילה. חותמת על הבשר המעידה על הברית בין אברהם וזרעו לאלוהיהם. גם כאן ההקשר הוא הזרע. אלוהים אומר לאברהם "והיית לאב המון גויים". אולי יש להבין כך: לא רק ישמעאל, אלא גם יצחק; "המון גויים", לא רק גויים אלא המון. ואכן, בהמשך הפסוקים מבטיח האל לאברהם בן נוסף שייוולד לו משרה, אברהם צוחק ולא מאמין, הם זקנים מידיי. בשל כך אומר אברהם לה': "לוּ ישמעאל יחיה לפניך". בוא ונהיה ריאליים, נסתפק בישמעאל. הקב"ה מבטיח לו בן נוסף ואולם מוסיף "ולישמעאל, שמעתיך!". גם ישמעאל יהיה לעם גדול.

הקב"ה מחליף בעקבות זאת את שמותיהם של אברם ושרי, מוסיף לו אות ה"א, כמבטא "אב המון", ולה את האות ה"א במקום האות יו"ד. הוא מברך אותם בשלב זה ומצווה לקרוא לבנם שיבוא, יצחק. כי יש כאן צחוק מהדהד. "וייפול אברהם על פניו ויצחק", זהו הצחוק של האבסורד, צחוק הגורל. אי אפשר להאמין.

ט.      סדום

אלוהים שוב מתגלה לאברהם והפעם כדי לבשרו על הולדת בנו. ושוב, שרה צוחקת בקרבה, והאל שואל "למה זה צחקה שרה?". הבשורה מגיעה בדמות שלושה אנשים המתארחים אצל אברהם, אבל גם הולכים אחר כך להחריב את העיר סדום. האם סדום קשורה לכל העלילה?

כפי שכבר התבאר לפני כן, לוט יושב בסדום ואברהם אחראי לו, הוא בן משפחתו. אחריות זו אל בן המשפחה היא חלק מהשארית שמותיר אברהם אחריו, הוא דואג באופן אקטיבי אחר גורל משפחתו, כדי שלא תתפזר אל האבדון. זאת חלק מתחושת השליחות הבסיסית שלו. מן ההתחלה לוט היה חלק מן הבית שהוא מקים. והוא עוקב בדריכות.

אבל לא רק. יש כאן גם ממד רחב יותר. אברהם עומד לרשת את הארץ כולה, על פי ההבטחה והברית. האם חייבים להחריב את סדום בכדי לבנות מחדש? האם הימצאותם של צדיקים בתוך העיר לא תוכל להוביל לתיקון העיר בלי חורבן? יש כאן ניסיון חדש של אברהם הקשור לציווי הבסיסי "לך לך". החובה לפרוש מן המצב הקיים, לבער את השחיתות ולהתחיל את הכל מהתחלה. אלוהים 'מנקה' את הארץ לכבוד אברהם. אולם אברהם מפחד להיוותר ערירי. האם לא כדאי להותיר את סדום ולתת לה להתפתח כאשר לוט במרכזה? אולי זה יהיה פתרון הולם לבעיית ההמשכיות ונחלת הארץ. אלוהים לא מסכים, אין שם צדיקים, את לוט הוא מחלץ משם. אין עתיד למקום.

הסבר זה יכול להסביר את התהליך של הפרשה. לאחר ביקור המלאכים אצל אברהם, אברהם מלווה אותם החוצה, ואז ה' אומר "המכסה אני מאברהם אשר אני עושה?", האם יש טעם שלא לדווח לאברהם על הפיכת סדום? כנראה שלאברהם יש עניין שסדום לא תיהפך. הפסוק ממשיך "ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום...". זאת הסיבה לא לכסות מאברהם. אין לאברהם למה לדאוג. גם אם סדום תחרב תהיה המשכיות לאברהם. "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת בני ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". אברהם יצווה את בניו לעשות משפט, ללכת בדרך ה'. שמירת סדום היא מיותרת.

דווקא בהקשר הזה אברהם טוען כנגד האל "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?". אברהם מנסה להשתהות, לעשות משפט. האל מראה לו שהוא כבר נעשה ואין טעם. עוד ניסיון בחייו של אברהם. סדום ולוט שבתוכה לא יכולים להוות את הקרקע הפורה לצמיחה.

פרשת הפיכת סדום מסתיימת בפסוקים הטראגיים המספרים על אברהם המשקיף מרחוק על החורבן. מה עובר בראשו של אברהם אז? ומה התורה מבקשת לספר כאן? כנראה שאברהם עדיין תוהה. הוא לא ראה את הצלתו של לוט. לוט נעלם. סדום עולה באש. הוא שוב מתחפר בבדידותו. סדום היא אכזבה נוספת של אברהם, בדידות חדשה.

י.        משפט וצדקה

עלינו להתעכב על ה'משפט'. מה פשר ה'משפט' המאפיין את הלך רוחו של אברהם? הקב"ה מעיד שאברהם מצַווה את בניו אחריו לעשות צדקה ומשפט. פסוק זה אינו נטול הקשר, הוא מוטמע לעומק בתו פרשת סדום. ראשית, אנו יכולים לראות כאן את הסיבה המרכזית שבגינה בוחר אלוהים באברהם. אברהם מתעתד להעמיד בית של צדקה ומשפט. התורה מדגישה זאת: "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט – למען הָביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו". ההבטחות השונות לאברהם כרוכות בממד הזה.

אולם ישנו ממד נוסף, כפי שצוין לעיל. הוויכוח של אברהם עם אלוהים הוא על המשפט. אברהם מתריס נגד אלוהים ואומר לו "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?". פסוק זה מגיע ממש באותו הקשר ובאותה נשימה. דבר זה מעורר השתאות: אלוהים בוחר באברהם דווקא בגלל שהוא פועל נגדו בשם המשפט. ניסוח זה הוא קלישאתי מעט ולעוס, אבל בעיקר, חסר משמעות. אלוהים אינו בוחר במישהו כדי שיפעל נגדו. איך עלינו להבין זאת?

התשובה היא שאברהם עצמו ערק מדמות אחת של אלוהים אל דמות אחרת. אברהם גדל בחיק עובדי אלילים, דמות האלוהים המיתית שלהם מבוססת הייתה על שלטון הכוח, העוצמה, והניצחון. האלים היו נלחמים ביניהם ללא הרף והחזק מנצח. עבודת אלוהים במישור זה הייתה מתבצעת באופן של התמסרות לדמות המיתית של אלוהים, 'בחירה בצד הנכון', ריצוי האל כדי להפיג את כעסו וכו'. בחברה זו ה'משפט' נתפס כמנוגד לאלים, האלים אינם חושבים על הצדק ועל היושר ועבודת האלים מעצבם טבעה מכוּוֶנת אל ההישרדות ולא אל היושר והמשפט. (דילמת אותיפרון אותה מתאר היטב סוקרטס ממחישה זאת היטב בעצם העובדה שהיא מבדילה בין הטוב לבין האלים).

אברהם ביקש להכיר דמות אחרת של האל מזו שהוא הכיר בפולחן האלילי המצוי. דמות אל שתהיה דווקא זו שפרצופה הוא המשפט, הדין והצדקה. דמות זו של אל שייכת רק בהתנתקות מתמונת העולם המיתית והפולותיאיסטית וחיבור למונותאיזם ולאל יחיד שאינו נתון בעימות עם אף אחד ותכונתו איננה מוּנעת מן הכוח ומהפגנת הכוח, אלא מן המשפט והצדקה.

הסבר זה עולה בקנה אחד עם תיאורי חז"ל לדמותו של אברהם כאיקונוקלסט. לא מדובר סתם במלחמה באלילים, אלא במלחמה בפולחן האלילי בשם המשפט.

אלוהים מעריך את אברהם דווקא בשל כך, בשל אהדתו למשפט וצדקה, ולכן הטענות של אברהם כלפי אלוהים לגבי חורבנה של סדום, מתקבלות בברכה, בניגוד לכל היגיון אלילי אפשרי.

אנו לא מוצאים בשום מקום את אברהם נלחם בעבודת אלילים כפי שחז"ל מתארים זאת, אולם אנו מוצאים את אברהם נלחם למען המשפט וטוען נגד האל. זה מה שמלמד אותנו על הכיוון. כמו גם פרשת עקידת יצחק להלן.

משפט זה הוא עשיית צדק בין בני אדם, והפיכת ה'ללכת בדרכיו' מפולחן אלילי להתנהגות אתית. התנהגות אתית זאת מתרחשת במישור החברתי, הקהילתי, המשפחתי, וזאת הסיבה שאברהם מנסה בכוח לצאת מבדידותו, מעריריותו, הוא צריך לממש את הלך הרוח המוסרי הזה.

יא.    גירוש הגר וישמעאל

סוף סוף יצחק נולד. אחרי שאברהם צחק, שרה צחקה, יצחק צוחק. אבל גם ישמעאל 'מצחק'. הוא מצחק ומגורש מן הבית פעם נוספת על ידי שרה. מה פשר 'צחוקו' של ישמעאל? נהוג לראות כאן קלקול רוחני, אולם מעקב מדוקדק אחרי הפסוקים מלמד שיש כאן צחוק הקשור שוב לסטטוס המשפחתי שלו כיורש. הטענה של שרה היא "כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני", טענה זאת היא טענה משפטית ברורה בחוקי חמורבי, אשר שוב מתקשרת עם השוואת מעמד בן השפחה למעמד הילד. כך מסביר זאת בפירוש ר' שמעון בר יוחאי בתוספתא. אברהם לא מרגיש טוב עם הגירוש הנוסף הזה, סוף סוף ישמעאל הוא בנו, והוא מעוניין להתממש עמו, והקב"ה מנחם אותו ואומר לו "אל ירע בעיניך... כי ביצחק יקרא לך זרע". מה הקשר של טענה זו לסיפור כולו? כנראה שאברהם חשש שוב לזרעו ולגורלו ולבדידותו. ה' מבטיח לו שוב שיצחק יהיה זרעו. אבל גם ישמעאל יהיה לגוי גדול.

הגר וישמעאל שבים אל המדבר, ואלוהים שמע "אל קול הנער, באשר הוא שם". יש כאן מענה מצדו של אלוהים לגירושו של ישמעאל. אנו חוזים שוב בדיאלקטיקה. אלוהים הוא זה שציווה לגרש את ישמעאל, גירוש זה הוא פיטורי הגר ושילוחה לדרכה כדי שלא תירש יחד עם יצחק, אולם אלוהים לא מזניח את ישמעאל. הסטטוס המשפטי של ישמעאל אינו דוחה את זה האנושי.

יב.    עקידת יצחק

פסגת הפולחן האלילי היה קרבן האדם, ובעיקר קרבן הבן. כאשר אדם קוטף את המובחר שלו, את הטוב שלו, בנו, ומקריב לאל, הוא מְרַצה את האל, הוא נותן לו מן המשובח ביותר. התורה מגַנָּה זאת בלהט בספר דברים, מזהירה את עם ישראל לא לעשות כן, וקוראת לכך 'תועבה'. ה'תועבה' הזאת מוצגת בתורה כסיבה מרכזית למלחמה באלילים. פולחן קרבן הבן מייצג היטב את ביכור הכוח האלילי על פני המשפט האנושי, ההומני והמוסרי.

קרבן הבן מבטא בדיוק את ההיפך מהלך הרוח המשפחתי האברהמי. קרבן הבן מבטא את הקרבת ההמשכיות, המשפחה, הבן, החיים, לטובת האגוצנטריזם המאפיין את האלילות הכרוך סביב ההישרדות, החוויה האקסטטית הבלתי נשלטת והאנרכיה הרוחנית. הלך הרוח המשפחתי של אברהם סובב כל הזמן סביב הבטחת הזרע, הקמת אומה ונחלת הארץ. זאת ההנגדה להלך הרוח הלא עירוני של האלילות. המוסר, המשפט והצדקה הרבה יותר אורבניים. הם מתרחשים עם בני אדם, עם נוכחותם, ממשותם, ועם חייהם. קרבן חיים אינו יכול לעלות בקנה אחד עם הצדקה והמשפט. זה סוד המשפחתיות של אברהם.

אברהם גדל בחברה האלילית הזאת וערך הקרבה הבן הוא הערך של הנאמנות הדתית הגבוהה ביותר. חז"ל קראו לזה ניסיון. זהו שוב ניסיון ואתגר בחיי אברהם. אברהם מצוּוה להקריב את בנו, יצחק. זאת המצוה המשמעותית ביותר בחברה כזאת! אבל זה סותר את כל תוכנית חייו. אברהם נקרע שוב בין הרצון להוריש, להנחיל, ללמד צדקה ומשפט, לבין הרצון להתמסר לאלוהים.

עד שאלוהים בדמותו המוסרית, האנושית, שב לזירה, ואומרת "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה". כמו ההבטחות בברית בין הבתרים, בברית מילה, בגירוש ישמעאל, גם כאן ההבטחה יוצאת אל הפועל. המהלך הדיאלקטי אמוני הזה מביא את אברהם לפסגת ההכרה הדתית שלו. הוא הקריב לגמרי את התמונה האלילית של הקרבן. אלוהים התגלה אליו בדמות של מחַיֶּה ולא של ממית.

יג.     המשפחתיות כבנייה מחדש של מרחב אנושי

הקו המנחה בחייו של אברהם, כפי שהודגש בתחילה, הוא הרצון למשפחתיות, לנחלה, להורשה. רצון זה מבטא את ההיפך מקרבן אדם וקרבן הבן, אברהם מעוניין בבן ובצאצאים. התפיסה שלו היא אנטי אלילית ולכן גם אנטי אימפריאליסטית. פרשת ברית בין הבתרים מעידה על כך: עם ישראל אינו שב לארצו אלא רק כאשר יש בכך תיקון מוסרי. לא כדי לממש תאוות שליטה אימפריאליסטית. הוא לא חוזר לפני כן "כי לא שלם עוון האמורי עד הנה".

הרצון למשפחתיות, הקשר ללוט, הדאגה לסדום, הדאגה לישמעאל, הדאגה ליצחק, כל אלה מבטאים את הדאגה לחיים. אמונה המתרחשת בחיים, בין בני אדם, בחינוך, חינוך לצדקה ומשפט. את כל תהליך חייו של אברהם יש לתפוס תחת העדשה הזאת. ה'ניסיונות' של אברהם, כל האתגרים שאברהם עובר, הם אתגרי האמונה, הם חיפושו שלו את האל. כל חייו הם חיפוש האל בצורה הזאת והתגברות האמונה על פני המוות.


האמונה בסיפורו של אברהם היא 'צדקה', היא אמונה על אף הכל. אמונה שאינה נכנעת ליצרי שליטה, לתיאולוגיה של אגו ושררה, אלא מבטאת את התקווה הבלתי פוסקת לזרע, לצאצאים, לנחלה ולהגשמת מרחב עירוני, אנושי, מוסרי. זאת התרסה במוסר הרואה בבני אדם ובריבויָם בעיה; במוסר המטיף להתבצרות ולמיזנטרופיה; במוסר המטיף לדילול אוכלוסייה ולהתברגנות במגדל שן; האמונה הדתית של אברהם היא אמונה השואפת והכמהה להגשמה של תיאולוגיה המתרחשת בעולם, בין בני אדם, בצאצאים מחונכים, בארץ ובנחלה, כר להגשמת מרחב אורבני של מוסר.




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

יעקב ועשיו במחרוזת סיפורי בראשית

"וָאוֹהַב את יעקב ואת עֵשָׂיו שָֹנֵאתִי". מילים אלה של מלאכי מקפלים בתוכם פרשנות מסורתית ומדרשית מקובלת לסיפורי יעקב ועשיו. ...