...
ובכן, אל לנו לראות את ההבדל שבין הפילוסופיה למיתולוגיה במובן איכותי כלשהו, בטווח של היגדים 'אמיתיים', 'צודקים' או 'נכונים', תהיה זו תמימות מסויימת מצידנו לייחס ל'אמיתות' הפילוסופית את אותו המובן -מבחינה איכותית- של ה'אמיתות' המיתולוגיות. הפילוסופיה והמיתולוגיה לא באים להשיב על אותן שאלות תשובות אחרות. הם משתמשים בשפות אחרות לחלוטין בכדי לבטא ולהביא לידי ביטוי ממדים שונים של ההווייה.
בין המיתוס לפילוסופיה ישנו נתק מושגי, בעוד הפילוסופיה מעמידה במרכז עניינה את המושג ואת הכוליות ומציגה את הגרעינים הפונדמנטליים של המציאות הקוסמית, -במובן המדעי והפיסיקאלי של המושג-, כהסבר להווייה, המיתולוגיה לעומתה, איננה מסבירה את הדברים מתוך התבוננות בשרשרות של האירועים הפיסיקאליים היוצרים רצף של סיבתיות, אלא היא מטעינה וגודשת את ההווייה, את הפרדוכסים שלה, את המהלומות שלה, בציורים חיים ומבעבעים של דרמטיות סיפורית. באמצעות סיפור סמלי שכזה היא מבקשת להביע בצורה מוחצנת ובוטה את העוצמה של ההווייה.
בכך, יצרה המיתולוגיה את מושג האל. האל הוא אפוא הכוח הכביר הראשוני של דבר כלשהו, הישות שהונחתה לעבר המציאויות השונות בכדי להוות להן מצע. כאשר בני אדם נוכחים בזעפו של הים, ברעש אדמה אכזרי, במבול כבד, בכושר לאהוב וכו' וכו', הם מעניקים לכך ביטוי, -בשפה המיתולוגית-, באמצעות האלוהות המקננת בקרב התופעות הללו, ובכך מחצינים את הכושר העוצמתי והמוחלט שלהם, החצנה המבטאת את המעמד של האדם בפני ההווייה. המרגיעה את התקוממותו ואת התמרדותו בסימני השאלה המקננים בו.
כאשר האדם סובל, הוא שואל, שאלה ספונטנית; למה דווקא אני? למה אני סובל? שאלה זו איננה שאלה מדעית, איננה שאלה קוסמולוגית, סיבתית, או טבעית, אין לה מובן בשפות הללו. ובכל זאת, השאלה היא 'למה', השאלה מנוסחת בצורה של בקשת סיבה. השאלה הזו היא ביטוי למתח השורר בין המציאות כמות שהיא לבין האדם. היא ביטוי לאי ההסכנה של האדם לקיים, להתנגדות שלו, למרד, להתקוממות שלו בהווייה. האדם נתקף ברוח תזזית עזה, מגדל בבל, הוא מעוניין לשלוט, לפצח, לשנות, הוא לא משלים.
ההסבר המיתולוגי מופיע במקום זה. ברובד זה. האדם מכונן מרחב שליטה, הכרה. הוא 'מבין' מדוע הוא סובל, באמצעות 'הבנה' זו הוא משתיק את הקול המקנן בקרבו ללא הרף, הקול המרדני, הוא מעטה את עילת הסבל באדרת אלוהית ובכך מכיר בעוצמה הבלתי נדלית הטמונה בו, עוצמה המדכאת את אפשרותו להתנגד, המחצינה את חוסר האונים שלו, אבל, באופן פרדוכסלי, המשקיטה את נימי רגשותיו, את זעף האמוציות המשתוללות בקרבו. הסדר והארגון שהוא משליט בתופעות נוסכות בו ביטחון ולו מצד עצם ההכרה בחוסר הביטחון, מצד המודעות לסביבה, לקיום. זו היא אפוא שפתה של המיתולוגיה.
הדתות והתנ"ך רוויים בשפה מיתולוגית, (זו התקופה שבה הם נכתבו, וזו השפה העדכנית בזמן ההוא), הם מכירים באלוהות, כזו המדברת עם בני אדם, בוראת, מתווכחת, יוצרת, ממטירה מבול, הרג, מצווה על פולחן, מלווה את עמה במדבר, קורעת ימים, עושה פלאות וכו' וכו'. מושגים אלו הם מושגים מיתיים במובהק, הם מעטים את המציאות ההיסטורית עצמה ברובד תיאורי ותוסס.
מן הבחינה הזו, עירוב של שתי השפות גם יחד, ילקה בחוסר הבנה משווע. לא ניתן לערב יחד את שאלה ה'למה' במובן המיתולוגי לשאלת ה'למה' במובן הסיבתי, הפילוסופי. שתי השאלות הללו מתכוונות לעמוד בפני שני דברים שונים לחלוטין ולהשתמש בכלים ובשפות שונות לגמרי. אם כאשר אדם סובל ישאל 'למה אני?' הוא יקבל תשובה מדעית סיבתית, היא תהיה אלם מוחלט כלפיו, היא לא תאמר דבר, היא לא תביע דבר. אדם כזה מתכוון ל'תשובה' מרובד אחר לגמרי, תשובה המוטענת בהזדהות עמוקה, לא תשובה סיבתית-מדעית.
מן הבחינה הפילוסופית מושג האלוהות הוא המושג המופשט ביותר שקיים, מושג שלא ניתן לדבר עליו בשום צורה, ואילו מבחינה מיתולוגית ודתית, מושג האלוהות הוא המושג הרווח ביותר. (השוו לתחילת הקריאות התלמודיות של לוינס), לא מדובר כאן באמונות שונות, כפי שנוטים להציג היום, אלא מדובר בשתי שפות שונות, שאינן מדברות על אותו הדבר במילותיהן השוות. האלוהות בפילוסופיה היא ההפשטה המוחלטת, האין סופית, משום שאצלה היא נתפסת במובנה המדעי והקוסמולוגי, ומן הבחינה המדעית האלוהות נמצאת במקום המרוחק ביותר משום שהיא הראשונה שבראשונות, הסיבה הראשונה וכיו"ב, מכאן מתחילים כל הניתוחים הלוגיים והפילוסופיים על האינסוף וכו'. ואילו האלוהות במיתולוגיה חיה ותוססת במציאות היום יומית משום שבשפה המיתולוגית האלוהות איננה נבחנת מנקודת המבט המדעית אלא מנקודת המבט האקזיסטנצייאלית, משום כך, האלוהות, בדיבור המיתולוגי והדתי, קרובה ביותר, ונמצאת בטווח הקרוב של כל התרחשות. בפילוסופיה, האלוהות, היכולת הבלתי מוגבלת, מנותחת באמצעות מושג הגודל, עד לגודל האינסופי, ובמיתולוגיה, הגודל בא לידי ביטוי בעוצמה שלו ובדרמטיות החיה שהוא מנכיח. גם במיתולוגיה וגם בפילוסופיה, מתכוונים לגודל הגדול ביותר, לכוח החזק ביותר, השאלה היא מאיזו נקודת מבט מתבוננים בכך.
בשל כך, בחינת מושג האלוהות במובן בו הוא מופיע בתנ"ך ובטקסטים היהודיים, יחייב כיום, אשר השפה הפילוסופית – מדעית היא שפת היום יום שלו, המרה ותרגום. לא ניתן לדון בשאלת מציאות אלוהים מבחינה פילוסופית או יומיומית (כיום), בהסתמך על ציטוטים מן התנ"ך כהווייתם, הבנת ציטוטים אלו כרוכה בתרגום מפרך ונוקשה המבקש להמיר את מושג הכוח הכל יכול במובן המיתולוגי למובנו בשפה הפילוסופית, אחרת, תיראה הקריאה הזו מצחיקה ונאיבית. דוגמא לעבודה כזו היא כמובן הספר 'מורה נבוכים' של הרמב"ם, אשר בו הוא מבקש ממש כך, להמיר את המושגים המיתולוגיים, (שמות מושאלים, משלים וכו' בלשון הרמב"ם) למובנם הפילוסופי, ורק באמצעות כך להבין לאשורה את השפה הדתית.
דיבור על אמונה דתית במובן המדעי, תשחרר את זו מכל משמעות, אם האל הוא המכונה הראשונה או הסבא הגדול שבשמים, וכל זה בבחינת אמונה ביחס לשאלה הקוסמולוגית-מדעית של העולם, או אז תהיה השפה הדתית ריקה מתוכן, והאמונה הדתית בגדר אמונה תפלה. במובן הזה, יש לדבר על האקטואליות של הרמב"ם, אשר חידושו הגדול הוא שאת התורה יש לתרגם, ואשר ללא תרגום זה תהיה התורה הזיה של ההמון.
בפוסט הבא אבקש להמשיך את הקו הזה ולהצביע על תרגום בפועל של השפה הדתית, ועל ההבדל העקרוני שבין המיתולוגיה לגווניה, ליהדות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה