מבעד למסך הרועש, הרועם, הסוער והמרהיב של מעמד הר סיני מבצבצת לה הווייה קיומית אחרת, הווייה אשר חז"ל מבקשים לדמות אותה לשתיקתו של העולם; ציפור לא צייצה, עוף לא פרח. מעמד של עצירה, של הפסקה, של התחלה. הכל מחודש, הכל ראשוני, הכל קמאי. תורה שנקראת 'ראשית', 'ראשית דרכו' (משלי ח', ראו רש"י על בראשית), כראשית העולם, עם ישראל העובר חווייה של לידה מחדש, כגר שנתגייר, קטן שנולד. הרעש מלווה אפוא את חוסר היציבות של הכללים, את הרעד של המוכר. 'שומעים את הקולות', בלבול הסדר, חושים המביעים רגישות בלתי מקבילה, התנפצות, קריסה.
האם כל זה איננו מנוגד לאידיאה הבסיסית של החוק? האין מהותו של חוק באה לידי ביטוי דווקא בכך שהיא משמרת את הסדר? קיומו של חוק חיוני הלא, דווקא בכדי לבטל את האנרכיה, להתנגד לבלבול. בכדי למיין, לסדר, לקטלג. מהותו של חוק טמונה בהשלטה, בהשבת הדברים על כנם, בהתאמה, בהצלבה. מעמד הר סיני מופיע דווקא כנתיצה, כשבר, כאנרכיה. מה היא אפוא מהותו של חוק אנרכי זה? ומדוע חקיקה זקוקה להחצנה באמצעות מעמד חד פעמי, מרשים, מפתיע? האין הוא אמור להופיע דווקא מבעד לקלחת היום יומית? לשם מה נועד הרעם הזה?
אמנם אכן, חוק של ביטול החוקיות. ביטול הסדר. האדם מסודר בעבודה סיסטמטית ומחושבת והשבת קוטעת אותה, גודעת אותה בחטף, אנרכית, חסרת סדר והקצעה. החוק היהודי מתבטא דווקא במרד ב'חוקיות' האנושית המוכרת, צפצוף על המוסכמות, על המקובל.
יתירה מזו, חוק שהוא תחילת החוקיות. ראשית. ראשית ההווייה. החוק מעצב את החוקיות, המעשה מעצב את הקיום, המרד בונה את ההווייה, האנרכיה מסדרת, הבלבול מארגן. איך אפוא יש להבין את הדימויים הפרדוכסליים הללו? (אני נזכר, אגב, בפרה אדומה, זו המטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים, פרה שבמובן מסויים היא הסמל המובהק לחיי חוק יהודיים-), מה טמון כאן?
נדמה לי שמופיעה כאן ההווייה הקיומית המקורית של היהדות. החוק מסמן ראשית, והפזיזות המפורסמת עליה מדבר אותו צדוקי (שבת פ"ח) ביחס להקדמת 'נעשה' ל'נשמע' מחצינה את הראשית הזו. החוק מבטל את המוכר, מזעזע אותו, ובסופו של דבר, מקדים אותו, נחפז. הכל מוכה אלם, הכל שותק, הכל ראשוני.
חוק אנושי משמעותו היא השררה, השכנת הסדר. ישנם נתונים שונים, ישנה חברה, יש אנשים עם אינטרסים שונים, עם רצונות נפרדים, יש את מוראותיו של הטבע, יש פגעים ומחלות. יש. אונטולוגיה. ביש זה יש לכונן סדר, יש לתקן את הדברים, לשכללם ולעצבם באופן שיצליחו לכונן משהו מסודר, כמה שפחות הגבלות וכמה שפחות נזקים. העולם הוא נתון, והאדם מרכיב אותו, מנתח אותו על פי צרכיו. המוכר לנו נמדד כנתון. האם אין נקודת מבט אחרת? כזו שאיננה מכירה בנתונים, אלא יוצרת אותם?
בפרספקטיבה זו האדם מקבל על עצמו, בפרספקטיבה של החוק היהודי האדם הופך לנותן, ויותר מכך, ליוצר. חז"ל מציינים זאת, העוסק בתורה הוא שותף לקב"ה במעשה בראשית. הצדוקי מבקר את רבה בקשר לאצבעו השותתת דם מתוך שקיעות בתלמוד, על חוסר תשומת לב, על פראות, פזיזות, והוא משיב לו 'תומת ישרים תנחם', תמימות וישרות. הקביעה האנושית הבנאלית שדם השותת מן האצבע הוא גרוע, ועל כן, אי שימת לב אליה היא פזיזות, מצחיקה אותו, את רבא. העדפת המושגים המוכרים על פני העיון. זה מצחיק אותו לא בגלל עצם מושא ההעדפה, אלא בגלל הפשיטות והביטחון המובע באותה העדפה. רבא מעוניין להיות אנרכיסט, אנרכיסט של המושגים המקובלים, אנרכיסט של ה'שכל הישר', ה'ברור', ה'ידוע'. מדוע יש כאן תמימות וישרות? משום שאין כל הנחת יסוד בדמות; ככה זה צריך להיות! אין ככה, יש ללמוד, תרתי משמע.
אנרכיה המבקשת ליצור עולם, וליתר דיוק; עולמות. בלבול הסדר והאירגון בכדי לעמוד מעבר לו. קריצת עין לימין ורגל בשמאל. השבת מפסיקה את העבודה של האדם משום שהיא מתנגדת לטוטליות שלה, לאופי הכל יכול שלה, השבת היא אנרכיסטית, היא מערערת את היסודות ה'ברורים' של ההווייה הטוענים שבכדי לאכול יש לעבוד. אלא שברגע שתשקע באנרכיסטיות זו היא תהפוך בעצמה ליסוד 'ברור', ולכן מופיעים מיד אחר כך ששת ימי עבודה. 'ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות', לא לחינם מובעים כאן ששת ימי העבודה, משום שהשבת איננה באה להרוס את העבודה אלא דווקא לבנות אותה, לבנות אותה מחדש, רקונסטרוקציה. (אני מבקש לרמוז לשלב שלא קיים בדקונסטרוקציה של דרידה, בדקונסטרוקציה מבצבצת רקונסטרוקציה אחרת). לא לעבוד בשביל לאכול אלא לעבוד בשביל לעבוד נכון.
זה הוא חוק אלוהי, ובניגוד לחוק האנושי, הוא אלוהי משום שהוא מערער את כל ה'שכל הישר' של האנושות, את ההתמכרויות ואת האידיאולוגיות, הוא מערער על כל זה משום שהוא נובע ממקום שלא ה'שכל הישר' פועל בו אלא דווקא משהו אחר. זו היא ההתגלות במעמד הר סיני, התגלות שהשמיעה את קול אלוהים מדבר מתוך האש, לא חוק מצרי של משעבד ומשועבדים, של נתונים ושל אקסיומות, אלא חוק אלוהי של התקוממות ומרד בהווייה המוכרת, התקוממות שמקורה ביצירה, באפשרות להתמרד נגד כל מה שברור, לזעוק בגרמניה הנאצית.
ולסיום אני מעוניין לקרוץ עין לפרקי ההשגחה שבמורה נבוכים המזהים את ההשגחה עם הכרת ה'. האצבע של רבא לא הציקה לו משום שהוא היה מסוגל לצפצף על זה, בכך הוא חובר לטוב מקורי יותר. ונוכחותו של הקב"ה בגרמניה הנאצית באה לידי ביטוי באמירת שמע ישראל לפני המוות אשר צפצפה על האפשרות של הנאצים 'לאבייקט' את הרע. התמרדות הרואית במה שברור. אי ההשגחה יכלה לבוא לידי ביטוי בניצחון הנאצי, היינו, באפשרות שלהם למסד את הרוע ולהכיר בו כטוטלי, קריאות שמע ישראל בתאי גזים מנעו ניצחון זה, הם הבליטו קו של חוסן ומרד כלפי 'מה שיש', לא מה שיש ניווט את הקרבנות הדוויים אלא דווקא הניפוץ של זה. אי ההסכמה, האנרכיה. 'שמע ישראל' – חוק שהוא אנרכי.
כידוע, גם לוינס במאמרו הקמאי שתורגם וההודר על ידי ז'ואן הנסל ב"עמנואל לוינס בירושלים", מדבר על מערכת המצוות כשבר בהתנהגות הנורמטיבית, הזורמת. אך מה רב הפער בין מה שהוא אומר לבין מה שאתה אומר! הוא מדמה את השבר הזה ל"אפוכה" של הוסרל, ההתאפקות מהשיפוט האוטומטי. אך אין כאן שום אנרכיה, שום פריצת סדר. עצירת הישן לשם כינונו של חוק חדש אינה מבוצעת על ידי הפרעת סדר, אלא על ידי שתיקה והתבוננות, אולי אפילו אינטרוספקטיבי. וזה מיוצג עוד יותר בבימוי של חז"ל על שתיקת הציפורים בעת מעמד הר סיני.
השבמחקבקיצור, אני נגד אנרכיה. אני בהחלט בעד שינוי החוקה, כינונו של סדר חברתי טוב יותר וכל השאר, אבל לא בדרך של אנרכיה. אולי זה בגלל הבורגנות, הטבועה בדמי (לצידה של האנרכיה....), אך מלבד זאת זה גם מתבקש מתוקף האחריות המטאפיזית המוטלת עלי, מבלי שאוכל לחמוק ממנה.
גם את מה שאתה רואה בסיפורו של רבא והצדוקי כפזיזות, אני רואה, מכוח קריאה בהמשך הסוגיה, כביטוי של משהו אחר - של התמסרות מוחלטת לתורה, כזו שאינה מותירה בדל של מחשבה פנויה לעניינים של בורגנות. אך לא מדובר כאן באנרכיזם לשמו, וגם לא במודל שרצוי לממש אותו בטהרו האידאלי.
כשאני מדבר על אנרכיה אני מדבר ביחס למושגים, האידיאות והאידיאולוגיות. ביחס למעשים הלא דווקא אין אנרכיה משום שיש כאו יצירה. אתה מתעלם מהעובדה שאנרכיה זו בסופו של דבר היא חוק, היא מופיעה בדמות חוק ואורח חיים, אולם חוק זה נובע מאי הענקת חשיבות לכל ההכרות האנושיות, הוא נובע מ'פזיזות' זו. בקיצור; השאלה היא מה מקורו של החוק ולא האם יש חוק.
מחקאני מסכים שדבריי אלו לא היו נאמרים בידי לוינס המדבר על השהייה ואפוכה ואף שרעיון זה חביב עלי מאוד וכתבתי אותו בכמה הזדמנויות, בסופו של דבר, עם זאת, ישנה הקבלה רעיונית מובהקת בין שני אלו, אני הקצנתי קצת לכיוון קוהלת, (אף שטטען שבקוהלת אין אנרכיה, אני מתכוון לבוז שהוא רוחש למושגים האנושיים). בכך אני חש קירבה יתירה לניטשה.
ולבסוף, אינני בורגני ושנואה עלי הבורגנות, זאת דוקא בגלל הדברים שניסיתי לתאר. (וכמובן, הלא אתה אחרון הבורגנים, אינני מבין כל כך את מה שעוקץ לך במרתפי ליבך).
עכ"פ, יישר כח גדול.
מנחם