נקודת המוצא שלי היא שוב עולם ההלכה. כהמשך להתבוננות פנומנולוגית באופייה של ההלכה ובעולמה הערכי, מן החובה להבחין במובן החוקי של ההלכה, המובן המחייב, לא התיאורטי. ההלכה יש לה מובן מחייב, היא לא מצפה לאישור האדם או להסכמתו, היא תובעת.
בפרספקטיבה של העולם הקונטיננטלי מסוגלים אנו להבין עניין כזה ביחס למעשה אתי. האתיקה מחייבת את עצמה, -מכאן ואילך מטפסת לה שורה ארוכה של הגות ומחשבה למין האתיקה האפלטונית עד זו הסארטרייאנית, הגות שתבקש לבסס את המעמד המחייב של אתיקה. ההגות המערבית מתנצחת בשאלות הבאות; איך לחייב את האתיקה, מה מחייב את האתיקה ומה היא האתיקה. נקודת המוצא היא אפוא באופן קבוע האתיקה; יחסי אדם לאדם.
אבל כאן נעוץ המסמר; ההגות המערבית מניחה מראש את המבוקש. היא מניחה אתיקה. היא יוצאת מנקודת יסוד, הנחה בסיסית ביחס למושגי ה'טוב' וה'רוע', ה'אתי' וה'לא אתי', ה'מוסרי' וה'לא מוסרי', ומבקשת לאפיין זאת. היא מניחה זאת משום שזה התחום שיש לה שליטה עליו, היא מבינה אותו. את יחסי האדם לאדם ניתן למדוד (או לדמות כן). שאלות המטאפיסיקה פוסקות או נשלטות.
אם מניחים מראש את המבוקש כבר מפספסים את כל הנעלם. אנו 'מבינים' את החובה על סמך האתיקה, בכל ההגות המערבית האתיקה מחייבת את החובה, אם כאידיאה, אם כצו קטגורי, אם אחרות אקסיסטנצייאליסטית. בכל אלו מופיע רובד אתי מובהק, ובהכרח, משום שאנו עדיין מעוניינים לחשוב, ולחשוב באופן מעשי זה אתיקה. במובן הזה הפילוסופיה היא אתיקה. אנו מעוניינים להבין, להבין הרי זה להיות אתי. (אני מוציא מניתוח זה את האתיקה של לוינס המורכבת מממד חיצוני ולכן היא לא ממש אתיקה, עכ"פ לא במובן המסורתי).
הרצון לחשוב מבוסס בסופו של דבר על רצון, על רצון שהוא מצומצם מעצם טבעו. מכיוון שהמחשבה מבוססת על רצון היא חלקית מידיי. היא לא מסוגלת להקיף הכל. מן הפרספקטיבה הזו נעלמת החיצוניות, האדם כבר לא מסוגל לחשוב משהו שהוא חיצוני לו, אם הוא חושב עליו הרי זה משום שהוא לא חיצוני, בסופו של דבר, המחשבה היא פנימית, מצומצמת לפרספקטיבה הספציפית של החושב.
מכאן מתחיל מובנה של ההטרונומיה. החובה, במובן ההלכתי, חובה דתית – פולחנית, הינה חובה מצד עצמה. המושג המחייב איננו מובע. לא שהוא לא קיים, אבל הוא מגיע אחרי שהוא מחייב, 'נעשה' ורק אחר כך 'נשמע'. קודם כל מחוייבים. זה מה שמאפיין את החובה הזו, זאת אומרת, לא משנה מה חושבים, החשיבה היא אישית, אבל מתעוררת חובה מוקדמת, חובה שאיננה מנוסחת קודם שהיא מתחייבת, המובן הראשוני שלה הוא זה המחייב, לא זה המובן. אין זה פוסל את המובן או את החשיבה, אבל מקדים אותם.
אז אם להביע את היתרון הגדול של ההלכה על פני ההגות המערבית הרי זה במובהק בכך שהעולם ההלכתי איננו עולם אגוצנטרי ולא אנתרופוצנטרי. ההופעה הראשונה של ההלכה היא המחוייבות, זאת מעבר לשאלה 'למה היא מחייבת?'. הקדמת שאלת ה'מדוע' תעמעם את המחוייבות הבסיסית ותגדע אותה, בעצם שאלת ה'מדוע' חורגים כבר מן המחוייבות. שאלת ה'מדוע' צריכה להמשיך את המחוייבות, היינו, היענות ורק לאחריה ניסיון איפיון.
וכאן מתגלע אפוא המובן הערכי של ההלכה, ההלכה מבקשת לפתוח אופקים, משום כך היא חושפת את האדם לאור שהוא חיצוני לו – הטרונומי. ההלכה איננה מעוניינת שהאדם יהיה משועבד לעצמו, אגו-צנטרי, היא רוצה את עצם הפעילות הזו; חירות. כפירה בשיעבוד האגואיסטי. הכפפת הדברים לידי הגיונו הספציפי של האדם, הרי זה צמצום האופקים והפרספקטיבות.
ואין כאן כל אי רציונליזם, -לפדנטים שבינינו-. אדרבה ואדרבה, רציונליזם בשיאו! חישבו רגע על ילד בן שלוש השותה לרווייה מיכל אקונומיקה כי זה נראה לו אסתטי, כולנו נזעק על צמצום הגיונו וגבולות מחשבתו, עם זאת, אף אחד לא יכפור בכך שזה הגיונו שלו! מה היא הפרספקטיבה שלנו? אנו חושבים על מושגים 'גדולים', חיים ומוות, בריאות ומחלה. מניין הביטחון המופלא שיש לנו בכדי לאשר את ההיגיון 'שלנו', אנו 'הבוגרים'? גם ילד זה, התבוננות ממושכת באקונומיקה, והעמקת יתר בתובנה האסתטית שלו תניע אותו להמשיך לשתות ותעמיק את תחושת היופי שהוא מוצף בה. צריך אפוא קול חיצוני שימנע ממנו לשתות, קול הפותח אופקים לאפיקים אחרים, בלי כל קשר ל'נכונותם' או 'אי נכונותם', בלי קשר לשאלה התועלתנית. הגיונו נפרץ, נפתח.
כולנו, בני אנוש, ילדים. גם המתושלחים שבינינו. ההיגיון של האדם הוא מצומצם, קטנוני וילדותי. הוא גאה בפרספקטיבה הבודדת שלו. העלובה. העשרת ההיגיון תעשה אך ורק ע"י הפתיחות לממד חיצוני שאינו נובע משום אינטרס פנימי לנו. רחבות אופקים. הלכה.
על המשל,הנפלא כשלעצמו,יש לי הערה אחת,שלטעמי תעמיד אותו באור נכון.הערה תהיה בהמשך המשל לכיון מעט שונה.נניח שאנו צופים בילד שרוצה לשתות את האקונומיקה אבל מי שמונע ממנו את זה הוא ילד מפגר בן שמונה שאמנם מונע ממנו לשתות את האקונומיקה אך ביד השניה הוא מגיש לו חומצת לימון.כשאתה מניח שאתה ילד בן שלוש מקופלת כאן הנחה שאתה תכפיף עצמך לילד מפגר בן שמונה.
השבמחקתודה על החידוד. אמת, נעוצה כאן אכן מורכבות ערכית ואינטלקטואלית, אולם הנקודה העיקרית שברצוני היה להבהיר היא שבמקרה כזה השאלה המרכזית איננה מה המבוגר אומר אלא עצם העובדה שמישהו אומר דבר מה אחר. אנו רגילים לחשוב בצורה תכליתית, כזו שבוחנת את הדברים כשלעצמם, רק שבמובן מסויים הניסיון הזה הוא מוגבל, באמצעות ההיפתחות לקול אחר הוא מכיר במוגבלותו ועצם הכרה זו היא המשמעותית והיא זו המאפשרת לו לפתוח אופקים.
מחקתגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
מחקלצערי כתבתי לך תגובה די ארוכה,במונחים שלי,והיא נמחקה בגלל הפרצדורה של שליחת התגובות.אנסה לשחזרה בקיצור.
מחקבסופו של דבר נראה שהינך מסכים שאין מושג אמיתי ששמו הטרונומיה.אין חיה כזו.הכל אוטונומי והכל הולך למקום אחד.פן תאמר שההבדל מתמצא בראשוניות ההכרה וההחלטה?התשובה היא לא.כל שלשלת ההכרעות של אדם גם אלו הנובעות מהחלטה ראשונית הן הכרעות אוטונומיות הן ברמה הפילוסופית והן ברמה הפסיכולוגית.יתרה על כן היהדות במה שנראה על פניו,לשיטתך,כפרדוקס,מצפה ממך לאוטונומיה תמידית.מה אם כן ההבדל בין ההטרונומיה לאוטונומיה?ערכית,לדעתי האחרונה טובה ועולה על הראשונה.שהרי אין הבדל אמיתי ביניהן רק ככסות עינים.ופסיכולוגית גם כן עדיף שיכיר האדם באוטונומיות שלו ויתקן וישפר את מעשיו תמידית מאשר יתלה בטעות במערכת חיצונית.
גם "הפתחות לקול אחר" מעבר לזה שהוא מטעה ואינו באמת קיים הרי שאיני חושב שהוא פותח אופקים אלא אוטם ומפניהם.וזה די קל להוכיח לאורך ההסטוריה.
אינני בטוח שהבנתי את כוונתך. לגבי ההטרונומיה אינני מדבר לא ביחס למישור הפסיכולוגי שהוא נושא אחר לגמרי, וגם, -במובן מסויים- לא במישור הפילוסופי. הנקודה שרציתי להדגיש היא שההטרונומיה איננה מתאפיינת בהנמקה אלא בקבלת דבר מה חיצוני שלא הייתי עושה אותו בלעדי שהוא היה מנוסח בתודעתי כחיצוני. אין לי שום סיבה לא להדליק את האור בשבת, הסיבה היחידה היא בגלל שדבר זה משתייך לעולם ההלכה, (ואינני דן בשאלה הפסיכולוגית המניעה אותי לכך, זה נושא לדיון אחר).
מחקהערתך איננה מקבילה לגמרי לדבריי, לא דיברתי על 'טעות' במערכת חיצונית משום שכלפי חיצוניות אין את צמד המושגים טעות וצדק, עצם הפניה אל החיצוניות היא המשמעותית, כגישה ולא כהסבר להווייה או לשאלה איך צריך להתנהג.
הערתך לגבי היפתחות לקול אחר איננה מנומקת דיה, לדעתי, ההיסטוריה דוקא מוכיחה שכל הטעויות נעשו מתוך העמקה במושגים המוכרים.
לא משנה איך שלא תנסח את זה,ההבדל ישאר סמנטי.או כפי שאתה ניסחת את זה יפה:"לא בקבלת דבר מה חיצוני שלא הייתי עושה אותו בלעדי שהוא היה מנוסח בתודעתי כחיצוני"
מחקאין בין ניסוח זה לבין אי רציחתי (על פי התפיסה המערבית) את השכן שלי ולא כלום.גם אי הרציחה מנוסחת אצלי בקבלת דבר מה חיצוני וכו'.
ובשניהם הן הכרעות אנושיות אוטונומיות.אני באמת לא מבין את "הרווח" בין הניסוחים.יש הבדל כל שהוא והוא היחס הניתן למערכת החוקתית אבל לא מעבר לכך.
החלק השני על "הטעות" לא הובנתי בגלל עלגותי.אני מתנצל.לא התכוונתי ש"הקול החיצוני" מטעה אלא שעצם קבלתו גורם לטעות.הקול החיצוני הרי אינו קיים אלא מנוסח כך בתודעה של האדם.עצם התחושה שישנו קול חיצוני כזה (שלטעמך מועיל בגלל חולשתו של האדם) בעיני הרסני בגלל המשקל העוצמתי הניתן לו ע"י האדם.אדם צריך למרות הכל להיות פתוח לשינויים וקבלת מערכת חיצונית סגורה לא מאפשרת את השינויים ההכרחיים.ואכן את זה ניתן להוכיח בקלות,הסטורית.
היחס הניתן למערכת החוקתית הוא משמעותי מאוד! מה שאני לא רוצח עפ"י התפיסה המערבית זה דווקא בגלל שזה פנימי ולא חיצוני, תקרא לזה בהמון שמות; מצפון, רגש לאחר, דאגה לזכויות הזולת, מוסריות וכו' וכו', הכל נובע מ'הסכמתי' הפנימית עם זה, (כך זה מופיע בתודעתי), לעומת זאת בחוק היהודי אין שאלה של הסכמה או אי הסכמה אלא שאלה של מחוייבות, (כמה נוצרים שחטו כופרים בשם המצפון ובשם דאגה לזולת, היינו, הקול הפנימי! כמה נאצים דאגו לקול הלאומני הפנימי שלהם!).
מחקלגבי ההערה השניה, אני שוב מגיב באותו אופן, השאלה היא לא האם זה גורם לטעות או לא משום שהשאלה לא נעוצה בנידון 'מה זה גורם', ולכן גם אין טעויות, כמו גם אמיתות, בתחום זה. העניין הוא עצם הגישה ולא התוצאות שלה. מערכת חיצונית שאיננה 'סגורה' (במובן שאתה קורא לו סגור, הגם שאני לא הייתי קורא לזה כך) איננה חיצונית אלא פנימית.
תודה.
מנחם שלום,
השבמחקלדעתי הבחירה שלך להשמיט את האתיקה הלוינסית מהמהלך הביקורתי המופיע כאן, אינה מקרית.
הטקסט שכתבת מתמלל ברמת דיוק די גבוהה את טענות הביקורת של לוינס ביחס לפרוייקט האתי המערבי. במאמרו 'הפילוסופיה ואידיאת האינסוף' כמו גם במסה 'אלוהים והפילוסופיה'.
ברם, 2 הערות צדדיות.
הגדרת המושגים האתיים הבסיסיים ביותר נעשית במסגרתה של תת דיסציפלינה של התיקה הנקראת 'מטא אתיקה'. ימי הזוהר שלה חלפו אמנם, אך בכל זאת כל מהלך ביקורתי גורף ביחס לאתיקה המערבית חייב לנווט את עצמו במסגרת קוי השטח של תת הדיסצפלינה האמורה, ובהתאם, מעבר להם. היעדר העמידה - המתישה והמעצבנת לכשלעצמה- בתנאי הסף האנליטיים הללו מאפיינת גם את מאמריו האמורים של לוינס.
היעדר העמידה בתנאי הקדם הללו מאפיינת אזורים נוספים בהגותו של לוינס. במילים אחרות- העברת ביקורת גורפת על ישויות אוטורטיביות בתחום הפילוסופיה, ללא 'עבודת המטה' הראשונית והאנליטית של מושאי הדיון, גורמת לו לאמץ גרסה קריקטוריסטית של המושאים הללו - ובהתאם לתקוף דחליל שנראה כמותן ולא אותן עצמן.
דוגמאות נוספות לכך יימצאו בביקורותיו התכופות על מחשבת ההיסטוריה הטוטאלית (ולפיכך האלימה) של היגל תוך שהוא מסתמך בכך על פרקים בודדים מתוך הפנומנולוגיה של הרוח ומתעלם מכתבים אחרים שלו כמו הפילוסופיה של המשפט שם הגל מציג גרסה 'מרוככת', 'דמוקרטית' ו'רגישה' יותר של ההיסטוריה. (ההיסטוריה שם נתפסת בתור וקטור ליניארי של התרחבות מוסד החירות על פני הספרות הפוליטיות השונות) וממילא שפינוציסטי פחות. כמו גם בהשגותיו של לוינס עצמו על מושגי העבריות והיווניות, השגות שהן עצמן 'יווניות' במהותן כפי שדרידה הטעים ב'אלימות ומטאפיזיקה' שלו.
ההערה השניה, שאותי מעניינת יותר, היא איך בעצם אתה מקשר בין הפן החיובי שבבהישמעות לא מותנית לציווי הטרונומי, לבין
ה'יום יום' ו'השפיר והשליא' של הפרקסיס ההלכתי שכל כולו מכיל מכאניזמים של התחשבות בצרכים הקונקרטיים של נמעני ההלכה מחד, ושל העצמת מעמדו של הדיין והפוסק מאידך בתור *שותף* לרבש"ע במעשה בראשית.
בתודה
ישורון
י' שלום.
מחקהשמטתי את שמו של לוינס מכמה סיבות. ראשית הוא נוכח כאן במוצהר כאנן סהדי, מה גם שכבר אמרתי שמחשבתו נוכחת כמעט בכל מה שאני כותב. שנית, בפוסט הזה דוקא רציתי להדגיש משמעות אחרת מזו של לוינס. לוינס מבקר את המסורת המערבית בכדי לכונן אתיקה הקודמת לאונטולוגיה, כאן אני מבקש לבקר את מושג האתיקה עצמו, ושלישית אני מחליף את האתיקה שבה משתמש לוינס (שהיא מעט פרבלמטית מצד עצמה), בעולם ההלכה.
לגבי הערותיך עצמן. ראשית, אינני יודע מדוע אתה טוען לגבי לוינס את טענותיך אלו, עכ"פ מה שלוינס מנסה לעשות (אינני נכנס לשאלה אם בהצלחה או לא) הוא דוקא לכונן ממד אתי שאיננו יכול ליכנס לתוך כל הגדרה מטא אתית, משום שהיא לא מוגדרת מלכתחילה. לוינס איננו משתמש באופי קריקטוריסטי בהתייחסו להגות המערבית (עליה הוא טוען שלחלוק על הווייתה יהא זה כמו לחלוק על גובה ההימאליה), בכוליות ואינסוף, אחרת מהיות ועוד הוא דן כל טיעון לגופו, הפילוסופיה של המשפט של הגל שהזכרת איננה חומקת מזרוע הביקורת של לוינס משום שהנקודה המרכזית איננה ה'רוך' ה'דמוקרטיה' או ה'רגישות' אלא העובדה שגם התרחבות מושג החירות, ודוקא זו, כפי שלוינס מציין כמה וכמה פעמים, יסודה בזיהוי האחר, היינו הכרה בחירות מתוך 'הכרה' בקיומו של האחר (האחרות בכלל זה מושג הגלייאני, כל העניין הוא בכך שהגל מצמצם אותו לכלל הזהה), לגבי אלימות ומטאפיזיקה זה כבר יותר מסובך ואקווה להקדיש לכך פוסט מיוחד בהמשך.
לדידי, (ובמובן מסויים, קצת בניגוד ללוינס), עולם ההלכה הפורמאלי והמכאניסטי דווקא בחוקיותו מבטא את ההטרונומיה כפי שהיא מופיעה כאן, משום שעצם קבלת עולם זה מביאה לידי ביטוי את אי האינטרסיות (כלשון לוינס). המעמד היוצר, האידיאלי של ההלכה, זה ששייך לעולם המושגים הפנימי של המשפט ההלכתי איננו שייך לעצם העובדה שעולם ההלכה מבטא את עצמו דווקא במישור של 'לשמה', ההתחשבות בעולם הפרטי של בני אדם איננה נובעת מתוך דאגה לאינטרסים שלהם, (אם כך, היא לא היתה מטילה עליהם מלכתחילה את אותם חובות) אלא דוקא מן החובה האידיאלית של אנשי ההלכה, ליצור את ההלכה עפ"י מושגיה הפנימיים, התחשבות זו היא עירנות ותשומת לב לגבי הדיאלקטיקה של החיים והמורכבות שלהם שדווקא היא מבטאת את ה'רצוא ושוב' הזה. אינני יודע אם הובנתי, קיצרתי מאוד, עכ"פ תודה רבה על ההארות וההערות המועילות.
הטיעון שלך דומה לטיעון- חשוב מאד שמישהו יגיד לך מה לעשות, ולכן אני אומר לך מה לעשות. גם אם ההנחה נכונה, המסקנה כמובן לא נובעת.
השבמחקאכן, אם האופקים מצומצמים למה שאנו חושבים שאנו יודעים, או למה שמועיל או תכליתי וכיוצא באלה, אנחנו מחמיצים מימדים חשובים של הקיום והיקום. מחויבות חיצונית מוחלטת היא אפשרות אחת לפרוץ את האופקים המוכרים. אבל בין זה לבין הלכה עדיין אין גשר. העולם מלא בהצעות לציוויים חיצוניים, מוחלטים. לא בעיה להיות הטרונומי... לכן גם בשאלה לאילו ציווים חיצוניים נענה, עלינו להפעיל את מחשבתנו המוגבלת. החשיבה תהיה שונה, אבל תהיה חשיבה. וספק רב בעיני האם ההלכה תוכל להתמודד במישור הזה.
הצו הוא חיצוני משום שהוא לא נובע משום אינטרס, אישי, חווייתי, הומני או אידיאולוגי, אלא הוא נובע מהחיצוניות בה"א הידיעה, היינו, הוא לא נובע ממה שאני מכיר או יודע או מבין אלא דווקא מנקודת מבט המביאה לידי ביטוי את העובדה שאינני מבין, או ליתר דיוק אינני מכיל הכל. כל האידיאולוגיות המערביות מציעות 'השקפה' או 'דוגמה' (במובן הנוצרי של המושג) ולכן הן לא הטרונומיות כי בסופו של דבר הן יוצאות מהנחת היסוד ש'אני יודע מה צריך לעשות' לעומת זאת אדם שמקבל על עצמו את ההלכה אינו יודע, הוא תמיד עוסק בשאלה (חוזר בשאלה...), וזו הפרספקטיבה הבסיסית שלו. במובן הזה אכן חסרות הטרונומיות, ו'מאוד קשה להיות הטרונומי...', אינני יודע אם זה אפשרי בכלל.
מחקבקשר לאחד האספקטים של המשמעות המוסרית של ההלכה תוכל לראות אם תרצה את הפוסט החדש שפירסמתי על חוק אידיאלי וחוק ריאלי.
תודה על החידוד.