יום שני, 18 בספטמבר 2017

מ'שיבה' ל'תשובה'



במקרא אין אנו מוצאים מונח בשם "תשובה", הנביאים מדברים רק על "שובה", שיבה לאלוהים. כמו כן, לפעמים, אנו קוראים אצל הנביאים את השורש 'שוב' גם מלשון חרטה, לשוב על החטאים. (בשני המקרים בסופו של דבר מדובר בחזרה: לחזור בנו מהחטאים ולחזור אל ה'). המושג "תשובה" התחדש רק בספרות חז"ל, והוא מעט עמום. בספר שמואל אנו מוצאים את המילה הזאת בפסוק המורה על סגירת מעגל: "ויהי לתשובת השנה". גם כאן מדובר על חזרה, אולם חזרה מסוג שונה, חזרה לנקודת מוצא, חזרה מעגלית. מה משמעותו של מושג ה'תשובה' אצל חז"ל? כנראה ברוח הזאת, משהו המורה על חזרה נוספת, חזרה מחודשת, חזרה על החזרה, לשוב שוב בתשובה. יתכן מאוד שהמונח הזה מהדהד בהקשר של לוח השנה, תשובה של יום הכיפורים, ואז יש לכך את המשמעות המקורית של "תשובת השנה".

הדיון האטימולוגי הזה אינו שולי. למעשה, חז"ל חידשו מושג של תשובה שאינו קיים בספרות המקראית. בעוד שהנביאים מדברים על שיבה של העם לאלוהים, על חזרה אל הבית, על עלייה לדרך טובה, חז"ל העמיסו על התשובה את כל מה שאנו מבינים כ"הלכות תשובה". מנגנון פרטיקולרי של חרטה, עזיבת החטא, קבלה לעתיד, הנתבע מאדם ספציפי כלפי חטא ספציפי. לא זו בלבד: התפנית החדה והגדולה ביותר נמצאת בשיוך של התשובה לפעולה ריטואלית של כפרה, מעשה כפרה. התשובה איננה רק שיבה אל ה' אלא היא פעולה ריטואלית הנתבעת לאחר שאדם חטא, עליו לעבור את טקס התשובה המפורט שבהלכות תשובה, להתוודות, לקבל על עצמו, ובכך מתכפר לו. אין זו כפרה רק במובן שעליו דיברו הנביאים, פעולה כללית השולה את האדם מן הטינופת שבה הוא נמצא, מדובר באקט של כפרה, מעשה כפרה, כמו קרבן שאדם מביא לאחר שחטא.

משום שמושג התשובה של חז"ל מורכב למעשה משני אלמנטים נפרדים המופיעים בתורה כמנותקים זה מזה. האלמנט האחד הוא כמובן מצות השיבה הנבואית, החזרה לאלוהים, או עזיבת הדרך הרעה, והאלמנט השני הוא פעולת הכפרה הכוללת קרבן, ווידוי, טקס של טהרה וכיוצא בזה. שני האלמנטים הללו שונים זה מזה לגמרי במקורם. בעוד שהשיבה הנבואית היא מושג כללי הקשור ליחסים שבין העם לאלוהיו, הרי ש'דין' הכפרה בתורה הוא ריטואל ספציפי מאוד, טקס הנדרש בכדי להיטהר מן החטא, כמו טקס טבילה, טקס של הקרבת קרבן וכיוצא בזה. חז"ל שילבו את המושג של החזרה עם האלמנט של הריטואל הטקסי של כפרה.

מדוע חז"ל ראו צורך בשילוב שני המושגים הללו? די ברור שמדובר בחידוש הקשור לחורבן. חורבן המקדש ביטל יחד עמו את כל החלק הפולחני, הטקסי והממשי של הכפרה. כל ריטואל הכפרה התבטל. אין יותר קרבן, אין ווידוי על הקרבן, אין טבילה, אין הזאה, אין אכילה, ובעיקר: אין טקס ארוך של עבודת יום הכיפורים. ביטול כל האלמנטים המוחשיים הללו של טקס הכפרה הותיר חלל גדול. לאלמנטים המוחשיים יש כוח  לחולל דבר מה; לטקס מעשי, במיוחד כאשר הוא קשור למוחשיות של הבשר והדם, יש כוח ממשי, יכולת להעניק חוויה מלאה של העברת מצב, מעבר פיזי ופסיכולוגי ממקום למקום. חורבן המקדש הותיר את הדברים בחלל ריק.

האם אחרי החורבן אין כבר מקום לכפרה? האם העדר המקדש הוא העדר היכולת להיטהר ולהתכפר? כנראה שהיו קולות כאלה. חז"ל מספרים על רבים שכבר איבדו את הטעם בחיים בעקבות החורבן. אולם חכמי ישראל, ובראשם רבי יוחנן בן זכאי ותלמידיו, החליטו לכונן מרחב שבו הדת יכולה לתפקד באופן מלא גם ללא מקדש. איך ניתן לעשות זאת?

הפעולה שננקטה על ידי חכמים היא הניסיון להעביר את כל התהליכים הממשיים והבשרניים הללו למרחב של המופשט. את המקדש והקרבנות החליפו החוויות האינטלקטואליות והנפשיות של תלמוד תורה ותפילה. המזבח הומר בבתי כנסת ובתי מדרש. תהליך זה התאפשר בזכות ההתעקשות על כוחו של המופשט. במדרש מפורסם מסופר על רבי יוחנן בן זכאי המצטט בפני תלמידו רבי יהושע המקונן על איבוד היכולת לתפקד מבחינה דתית לאחר החורבן, את דברי הנביא הושע "כי חסד חפצתי ולא זבח, ודעת אלוהים מעולות". לאמור: המופשט תמיד 'היה שם', מאחורי הקרבן. לאחר החורבן אמנם הכלים החיים כבר לא קיימים, אבל זאת יכולה להיות דווקא הזדמנות לעבור אל הספֵרה של המופשט באופן ישיר.

במקרה של התשובה חז"ל ביקשו לאחד את הכפרה, את הקרבן, את הריטואל הטקסי של תהליך הכפרה במקדש עם המושג האבסטרקטי יותר של ה'שיבה' בספרות הנבואית. השילוב בין שני האלמנטים הללו הוליד מושג חדש של תשובה, מה שאנו מכירים כ'הלכות תשובה'. ההלכות הללו הן בסופו של דבר ניסיון ליצור 'טקס' ממשי, חי וריטואלי של התשובה, עם הליך קפדני וסדר מוּבְנה, כמו פעולת כפרה במקדש. וכך נפסק בהלכות תשובה: כיום שאין מקדש אין כפרה אלא על ידי תשובה. יש כאן הצהרה רדיקלית: הכפרה לא נעשתה לבלתי נגישה ולאבודה, אלא היא הומרה לפעולה של תשובה. מושג חדש נולד המאפשר את הכפרה דרך ספֵרות מופשטות יותר.

חז"ל קבעו ש"עצמו של יום הכיפורים מכפר". לא תמיד שמים לב למהפכנות ולרדיקליות הטמונה באמירה כזו, אבל למעשה יש כאן תעוזה רבה מצד חז"ל. בעיקרון, כפרת יום הכיפורים נובעת מעבודת הכהן הגדול במקדש. יום הכיפורים הוא בסך הכל התאריך שנקבע לביצוע הטקס, אבל הטקס הוא המכפר, לא היום. חז"ל העזו להעניק ליום הטבעי, בלי כל קשר לטקס, כוח מכונן מבחינת הכפרה. יתירה מזו: דעתו של רבי היא שיום הכיפורים מכפר אף בלא תשובה. היום, התאריך, משמעותי כל כך כהתרחשות טבעית.

שוב אנו חוזים כאן בניסיון של חז"ל ליצור ממד של כפרה מופשטת ובצורה שבה עשו זאת. כאשר הטקס כבר לא קיים אנו דולים ממנו את הלוז ומעבירים אותו לממד 'קוסמי'. יש בתאריך, בזמן, בשעון הנוקף של שקיעת יום הכיפורים, דבר מה מכפר ומטהר. בהקשר הזה נאמרה גם אמירתו הנועזת מאוד של רבי עקיבא: "אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרין, ומי מטהר אתכם? אביכם שבשמים, שנאמר: "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם". ואומר: "מקווה ישראל ה'"; מה מקווה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל". את המקווה הממשי, את המים הטהורים, המיר רבי עקיבא בקדוש ברוך הוא. אלוהים בכבודו ובעצמו מטהר את ישראל.

יש לשים לב לכך שהחורבן מבטא בעצם נפילה, העדר יכולת לחוות את הטקסים כמות שהם, את 'בשר' הכפרה ואת המים החיים של הטהרה, אבל הדבר הזה הכריח את העם מצד שני לעבור לעשייה יותר מופשטת, ואם כן, יותר פנימית. הטקסים לא קיימים, אולם כעת, לא הטקס מדבר, אין אנו חייבים את תיווכו, מי שמדבר הוא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, בעזרת הפנימיות של הנפש, פעולת התשובה, והתאריך, הזמן הקוסמי הטעון.

הלכות תשובה ברמב"ם למעשה מחולקים לשניים. מי ששם לב, הפרקים הראשונים של הלכות תשובה הם פרקים העוסקים בריטואל הטקסי של כפרה פרטיקולרית, ואילו הפרקים האחרונים עוברים לממד הרבה יותר רחב של תשובה, לתשובת הנביאים. השילוב של השניים, הפרטיקולרי והכללי, הממוקד והמופשט, הוא זה שיוצר את מושג ה'תשובה' המוכר לנו.


אין תגובות:

פרסום תגובה

יעקב ועשיו במחרוזת סיפורי בראשית

"וָאוֹהַב את יעקב ואת עֵשָׂיו שָֹנֵאתִי". מילים אלה של מלאכי מקפלים בתוכם פרשנות מסורתית ומדרשית מקובלת לסיפורי יעקב ועשיו. ...