תשובה - מצות נביאים

א

"כל הנביאים כולן ציוו על התשובה" – לשון הרמב"ם בפרק השביעי מהלכות תשובה (הלכה ה). מילים אלה אינן מליצה בלבד אלא דברים כהווייתם: תשובה היא מצוַת נביאים. בתורה אין אנו מוצאים כל חיוב או מצוה לשוב בתשובה ואף אין אנו מוצאים כמעט רמז לערך של תשובה, מושג התשובה הוא מושג הקורם עור וגידים דווקא בדברי הנביאים.

ההסבר לכך הוא פשוט; תשובה במהותה איננה אחת ממצוות התורה משום שהיא גופה תביעה לקיים את מצווֹת התורה, היינו לשוב אל התורה, ובשל כך היא קודמת במהותה לתורה. התורה אינה מצַווה על תשובה, משום שאם יש תורה הרי שקָדמה לה תשובה. אדם המקיים את התורה מחדש הוא אדם ששב בתשובה, התשובה גורמת לאדם לקיים את התורה ולא התורה גורמת לו לשוב. תשובה איננה מצוה, איננה חובה המוטלת על האדם, אלא היא התנועה הפנימית הגורמת לאדם לשוב למקום שבו יש תורה ומצוות.

בתחילת הלכות תשובה כותב הרמב"ם: "כל המצוות שבתורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא". האחרונים תהו מדוע לא הזכיר הרמב"ם את התשובה כמצוָה וּרְשָׁמָהּ רק כהליך אישי? היו שאף ביקשו לדייק מכאן שלדעת הרמב"ם אין מצוה לשוב בתשובה אלא רק להתוודות באם ישוב בתשובה, ויש שסירבו לכך וטענו שהדבר בלתי אפשרי: הרמב"ם הלא מדבר כאן על "הלכות תשובה" ובכותרת להן נאמר "מצוַת עשה אחת והיא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתוודה", מפורש אם כן בדבריו שישנה מצוה לשוב בתשובה.

העיכוב על ניסוח הדברים בהלכה הראשונה שבהלכות תשובה אינו מדויק. כך היא דרכו של הרמב"ם לכתוב בכותרת ההלכות את גוף המצוה ולאחר מכן, בתיאור ההלכות, לשרטט את השתלשלותן ואת הצורה שבה יש לעשותן. ישנה מצוה לשוב בתשובה כפי שאכן מפורש בדברי הכותרת, ובהלכה הראשונה מתחיל הרמב"ם לבאר את פעולתה של מצוה זו: "כשיעשה בתשובה וישוב מחטאו", היינו, כאשר יקיים מצות תשובה, "חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא".

אבל ההערה העקרונית עדיין במקומה עומדת. התורה לא ציוותה על תשובה, ונכון לומר שאין מצוה לשוב בתשובה. אם ישנה מצוה כזו היא מצות נביאים. אופייה של מצות נביאים היא בכך שהיא לא מצוה ממצוות התורה, אין הנביאים מחוקקי חוקים של תורה, גופי תורה, אלא מצַווים לשמור על התורה ולעודד את קיומה, וכלשון הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"ט ה"ב): "לא לעשות דת (חוק) הוא בא, אלא לצַווֹת על דברי התורה, ולהזהיר העם שלא יעברו עליה", הנביא מעודד ומצַווה על עצם קיום התורה ואינו מחוקק את חוקי התורה. זאת גם הסיבה שמצווֹת נביאים הן מצווֹת שתוקפן הוא רק לפי שעה (שם ה"ג), משום שממהותו של נביא היא המקומיוּת, הלוקליוּת, הדיבור שלו מכוּוָן אל הסיטואציה הנתונה ולא אל החוק הכללי.

מצוַת תשובה היא אפוא עידוד של נביאים לשוב אל ה', אל התורה ואל המצוות. לא התורה מצַווה על התשובה אלא התשובה 'מצַווה' כביכול על התורה ועל קיומה.

ב

דברים אלה מצריכים עיון נוסף. מכיוון שאין התשובה אלא חזרה לדבר ה', חזרה אל התורה וחזרה אל המצוות, הרי שאין בה לכאורה כל דבר חידוש, והיא בסופו של דבר התביעה הפשוטה מן האדם לשוב ולקיים את דבר ה'. הנביאים דיברו על כך רבות משום שתפקידם היה להוכיח, להעניק כוחות, לומר דברי מוסר, לתת מוטיבציה, אולם לא בגלל שהם אמרו איזשהו דבר חידוש, קטגוריה בפני עצמה ושמה תשובה; מדובר בסך הכל בפעולה הפשוטה של קיום התורה. אם כן, מה הם "הלכות תשובה"? מה היא "מצוַת תשובה"? האם אכן יש מושג כזה?

ברור הוא שבתפיסת ההלכה, חז"ל, ואף הנביאים, ישנה קטגוריה ייחודית של תשובה, שהרי הלכות שלמות עוסקות בשאלה איך עושים תשובה, מה הן הפעולות המרכיבות אותה ומה היא תשובה שלמה. אם לא הייתה כאן אלא שיבה אל התורה וקיומה מחדש לא הייתה לה לתשובה כל צורה ואופי משל עצמה, היא הייתה רק דרך ואמצעי להגיע אל התורה מחדש. גם הנביאים וגם ההלכה מדברים על התהליך הזה כעל קטגוריה בפני עצמה, בעלת חוקים משלה, סגנון משלה וכללים משלה. התהליך של השיבה הוא לא רק 'אמצעי' אלא הוא מטרה בפני עצמה, פעולה בעלת משמעות עצמאית.

למעשה, השאלה העומדת ברקע היא השאלה הראשונית והבוסרית יותר, אותה מעורר ה'משך חכמה' במלוא חריפותה. לשם מה אנו זקוקים לתשובה? הלא האדם מצוּוֶה ועומד לקיים את מצוות התורה בין אם חָטָא ובין אם לא, בין אם הוא צדיק ובין אם הוא רשע. מדוע אנו זקוקים אם כן לתשובה כמצוָה בפני עצמה? בלאו הכי, גם אם לא יחטט בפצעיו ובחטאיו, האדם מצוּוֶה מכאן ואילך לקיים את התורה. וכי ישנה מצוה לחטט בחטאי העבר ללא כל סיבה? והאם העבר אינו אַין? לכאורה עזיבת החטאים מתבקשת רק כדי לעלות על דרך טובה מכאן ואילך, אולם בין כך ובין כך האדם מחויב לעשות זאת, אין איזושהי 'חפצא' בפני עצמה של עזיבת החטאים ותשובה.

ההסבר הוא שלמושג התשובה כמושג עצמאי אין מובן אם נרצה להבין אותו רק כפעולה של עזיבת החטא ועשיית טוב. אלה מושגים העומדים כבר בזכות עצמם ואינם מתפקדים באופן עצמאי כמושג חדש של תשובה, ואם הם מכוננים בתמונת העולם של התשובה הרי זה משום שהם חלק מן התהליך של תשובה, אבל הם לא עיקרה. עיקר התשובה צריך להיות מובן כיצירה בפני עצמה של מצב, של הוויה מסוימת. להיות 'בעל תשובה' הרי זה להיות עם מטען נוסף על פני האדם הרגיל, עושה הטוב.

ג

"שובו אלי ואשובה אליכם". המושג של תשובה אינו רק עשיית הנכון והטוב אלא הוא מושג המכוּוָן ליצירת קשר. בכל ספרות הנביאים אנו מוצאים את התשובה כמכוננת בהקשר הזה. התשובה היא קומה נוספת מעל עשיית הדברים הנכונים כפי שראוי להיות, היא פעולה של קשר אישי, כמו קשר שבין אדם לחברו, קשר נפשי. כאשר אדם עושה חסד, צדק ומשפט נכון עם חברו הוא עדיין לא יצר עמו בכך קשר נפשי ואישי, הוא מתנהג נכון, הוא מתנהל בצדק וביושר עמו, אבל הוא לא ידיד, הוא לא קשור, הוא לא מחובר אליו. משמעותה של התשובה היא בפעולת החיבור והקשר שבין אדם לאלוהיו.

כאשר האדם עושה תשובה הוא יוצא מן הפרספקטיבה של תורה המובנת כעשיית מעשים 'נכונים' גרידא, והוא מכונן מחדש קשר של ידידות, רצון ואינטימיות. התורה מפסיקה להיות ה'חוק' (ה'נומוס', כמו חוק אזרחי), והיא הופכת להיות ברית של אהבה אישית.

בשל כך התשובה מכוּונת אל האדם כאישיות קיומית, כסובייקט. האדם אינו נתפס כאן כמישהו שרק עושה מעשים מסוימים ונמנע ממעשים אחרים, אלא כמישהו בעל נטייה סובייקטיבית ואישית ביחס לאל. הממד ה'אישי' הזה הוא הממד של תשובה, ובלעדיו אין לתשובה כל קיום. הפעילות של התשובה איננה פעילות במובן המעשי והפרקטי, אלא היא יצירה של פנימיות. היא חיבור בין שני 'אישיויות', ולכן האישיות, הממד האישי, עומד במרכזה.