יום שני, 30 בדצמבר 2013

על שמונה הבלים אליצוריים

מאמר פופוליסטי של אבשלום אליצור, שגם נעשה פופולרי בעקבות כך, מדבר על 'שמונה הבלים פוסטמודרניסטיים'. הפופולריות הרבה והצורה המשעשעת וההומוריסטית שבה כתוב מאמר זה צדים את עיני הקורא ומונעים ממנו לחשוב על הדברים באופן רציני.
אין צורך להיות פוסטמודרניסט בכדי להבין את הכשלים הרבים במאמרו של אליצור. גם בידי יש מטען כבד של ביקורת כלפי צדדים מסוימים של העולם הפוסטמודרניסטי, אולם קודם כל צריך לדעת על מה מדברים. לא נפנה לכל טענה וטענה שלו באופן ספציפי כי בכך אין טעם ואין סבלנות. נבקש לדבר על העיקרון שמביע אליצור.
ראשית כל, כתיבתו של אליצור נובעת מחוסר הבנה מוחלט של מה שנקרא הפילוסופיה הפוסטמודרנית, חוסר הבנה בסיסי של המושגים אותם הוא מתיימר לנתח. אבל אל תראו בכך התקפה וביקורת, הוא עצמו טוען שהוא לא מבין את הפילוסופיה הזאת, ובמשפט מסכם הוא כותב: 'לכן אל תחששו יותר מלומר בקול את מה שעיניכם רואות בפעם הבאה כשהמלך ייצא להתהדר בחליפה החדשה שלו. ואם תשמעו הרצאה של דרידה או תקראו מאמר של לקאן מבלי להבין אף מילה, זה בסדר, אתם בחברה טובה'. רק דבר אחד איני מצליח לקלוט. איך אדם שמודה שהוא לא מבין על מה הוא מדבר מתיימר לנתח לעומק ולרוחב את הדבר שהוא לא מבין?
דבר שני. אין כזה דבר 'פילוסופיה פוסטמודרנית', על אף שמרתק מאוד לומר כך. הפוסטמודרניזם מבטא הרבה יותר מאשר עמדה או אג'נדה, סוג של תיאור. כמו כן, אולי ישנם פילוסופים פוסטמודרניים אבל לא פילוסופיה פוסטמודרנית. את הפוסטמודרניזם לא ניתן לאגד באגודה אחת כפי שמנסה אליצור לעשות והוא הרבה יותר רחב מן התחומים הצרים וחסרי המובן שאליצור העניק לו.
על כל פנים, אם בכל זאת לנסות לתמצת את מה שנקרא פוסטמודרניזם, העיקרון הוא אחד: ייאוש מהיומרה המודרנית לדעת כל ולבסס את הכל על ידיעה אובייקטיבית אוניברסלית ומחייבת. הפוסטמודרניזם כופר בנרטיבים ובמטא נרטיבים הגדולים והוא מבקש להציג פנים יחסיות יותר, שלל מובנים למציאות. הפוסטמודרניזם מאמין בכך שרקע או פרספקטיבה קודמים להשקפת עולם אוניברסלית והם אלו שגורמים לחברה או לתרבות לחיות באמיתות המיוחדות שלהם. בשל כך, הוא מבקש לכפור בטוטליטריות של האוניברסליזם המודרני ובכפיית ערכיו הספציפיים על אחרים בשם אותה אוניברסליות, והוא מבקש סובלנות יתירה כלפי שלל האחרים.
אליצור אינו מעוניין בכך. הוא מעוניין שתפיסת עולמו המדעית תמשיך לשלוט בעולם. לטענתו, הפוסטמודרנה מהווה סכנה לתפיסת העולם המדעית שלו משום שהיא מעמידה את המדע במקום יחסי ולא אבסולוטי.
מה נכון כאן? האם הפוסטמודרניזם כופר במדע? בוודאי שלא. אולם הוגים פוסטמודרניים 'מעיזים' לנסות לעשות ארכיאולוגיה של 'תפיסות עולם מדעיות'. הם 'מעיזים' להעלות את ההשערה שמא 'תפיסת עולמו' של המדען מושפעת מתרבותו ומן האמיתות הסובבות אותו ואינה באמת 'אובייקטיבית' כפי שהיא מתיימרת להציג את עצמה. הפוסטמודרניזם מנסה להראות עד כמה תיאוריות מדעיות עולות ויורדות לפי מגמות תרבותיות הקודמות להן. אין כאן כפירה במדע אלא העמדת המדע במקום יחסי ולא אבסולוטי.
אולם הכשל כאן הוא הרבה יותר עמוק. אליצור משתמש בעיקרון הידוע של פופר, עיקרון ההפרכה, בכדי להציל את המדע מזרועות הדרקון של הפוסטמודרניזם. הטענה של פופר היא שההגדרה של תיאוריה מדעית היא כזאת שיש אפשרות גם לפרוך אותה. את מציאותם של שדים לא ניתן לפרוך ולפיכך האמונה בהם איננה מדעית, ולעומת זאת כל טענה מדעית ניתנת להפרכה באם יִמָּצֵא ממצא הסותר אותה.
עד כאן מצוין, אלא שהשימוש בתיאוריה הזאת בכדי לכפור בעולם שאיננו מדעי, הוא אבסורדי. העיקרון של פופר יכול לציין היטב את גבולותיו של המדע, אולם הוא לא יכול לציין את גבולותיה של ההוויה. ההוויה הרבה יותר גדולה מן המדע ואנשים לא ניזונים רק מן המדע אלא מרוחב התרבות הסובבת אותם.
אליצור מטיף: 'אגב, אני ממליץ מאוד להנחיל את העיקרון של פופר לאנשים בגיל צעיר, כמו תלמידי בית-ספר. זה עיקרון שכדאי להתרגל ליישם אותו לא רק במדע אלא גם בחיים האישיים, בהשקפות הפוליטיות וכדומה. בכל פעם שיש לאדם דעה נחרצת ומגובשת בנושא כלשהו, כדאי לו מדי פעם לעצור ולשאול את עצמו: האם יכול לקרות משהו שיגרום לי להבין שהדעה הזאת שלי מוטעית? מי שישאל את עצמו את השאלה הזאת מדי פעם וינסה לענות עליה, אבל בכנות, יגלה להפתעתו שהתשובה היא לעתים קרובות שלילית! מה לעשות, אנחנו נוטים לבנות לעצמנו תיאוריות שרק הולכות ונעשות צודקות מיום ליום בכך שהעובדות כבר לא יכולות לשנות אותן. זו תופעה שנוטה, למרבה הצער, להתחזק עם הגיל, וחזרה על התרגיל הזה היא דרך טובה לשמור על צעירות רוחנית'.
וכאן נשאלת השאלה הבוערת: האם אליצור עצמו אכן מיישם את העיקרון הזה של פופר שהוא כה מטיף לו? האם אליצור פעם שאל את עצמו שמא הדעה הנחרצת והמגובשת שיש לו בקשר ל'תפיסת עולמו המדעית' יכולה להשתנות על ידי מישהו שישכנע אותו אחרת? ובכן, ברור שאליצור לא שאל את עצמו שאלה כזאת, משום ששאלה כזאת תפריך את כל הטיעון שלו, הרי מי 'שישכנע אותו אחרת' הוא כבר לא מדעי וממילא לא קביל משום שהוא יעמיד את העיקרון של פופר עצמו בסימן שאלה.
ובמילים אחרות, השקפת עולמו המדעית של אליצור עצמה איננה יכולה להיות מופרכת. אליצור יוצא מתוך נקודת הנחה שרק להשקפת עולם מדעית יש מקום, היינו, להשקפה המבוססת רק על נתונים שהיא יודעת באמצעות עיקרון ההפרכה של פופר, קרי, רק דברים שיכולים להיות מופרכים, וכל תפיסות עולם האחרות הן 'פסואודו מדעיות', ולכן מטומטמות. וכאן יש לשאול באופן נוקב את השאלה, האם אליצור בחן אי פעם את הנחת היסוד הזאת שלו? האם הוא פעם שאל את עצמו אם אולי ניתן לחיות באופן שאיננו מדעי על פי העיקרון של פופר?
הביקורת של אליצור, מיניה וביה, מוכיחה את הטענות הפוסטמודרניות. היא מוכיחה עד כמה 'השקפת עולם מדעית' איננה נטועה כלל ב'ידיעה אובייקטיבית' אלא באמונה מסוימת על העולם, (שאיננה ניתנת להפרכה).
ומכאן לעמדת היסוד: אליצור מדבר על 'השקפת עולם מדעית'. אולם למדע, בהגדרתו, אין שום 'השקפת עולם', שהרי המדע מדבר על נתונים 'אובייקטיביים', ואם כן, בהכרח, גם ניטרליים. ההבחנה הבסיסית ביותר של המודרנה היא החלוקה בין מציאות לערכים, בין מדע להשקפת עולם. המדע מדבר על מה שישנו ומה שישנו הוא אינדפרנטי לחלוטין ביחס למה שראוי לעשות עם מה שישנו. ואם כן, אין כזה דבר 'השקפת עולם מדעית'.
מה היא, אם כן, 'השקפת עולם מדעית'? ובכן, פשוט מאוד. היא בדיוק אותה טוטליטריות של מדענים מסוימים המחליטים שהאופן היחיד להסתכל על העולם הוא אופן של 'ידע ניסיוני' או 'ידע שאינו ניתן להפרכה'. כל אופן אחר הוא חסר משמעות. בין השקפת עולם זו לבין המדע אין ולו קשר קלוש. המדע הוא ניטרלי, אין לו השקפת עולם. למציאות האובייקטיבית כלל לא משנה אם אדם מאמין בשדים או מאמין במדע. המציאות האובייקטיבית לא תשתנה בגלל זה. למי זה כן משנה? לאדם ולהווייתו. קרי: לכל מה שאיננו מדעי!
אם כן, הפוסטמודרנה מעמידה בסכנה את עולם האמונות של אליצור. אותו עולם טוטליטרי שיש בו לגיטימציה רק לאופן מסוים של הסתכלות על המציאות שמבחינת אליצור הוא העולם הרלוונטי היחיד משום שהוא 'הרפתקה', כפי שהוא הגדיר זאת. האמוציונליוּת הגועשת של אליצור, הנוטפת בעסיסיות מכל מילה במאמר, מצביעה בעליל עד כמה אליצור שקוע בתמונת עולם שכלל איננה מדעית, משום שהיא כל כך לא ניטרלית וכל כך לא אדישה. הו! כמה שיש צדק בפוסטמודרנה!
הפוסטמודרניזם, -בניגוד גמור למה שטוען אליצור-, איננו טוען שהמדע הוא יחסי, אלא הוא טוען ש'תפיסות עולם מדעיות', כמו אלו של אליצור הן יחסיות. מה שגורם לפוסטמודרניזם לשאול שאלה נוקבת יותר: האם תיאוריות מדעיות אינן בסופו של דבר פרי ה'השקפות' ו'תפיסות העולם' המדעיות, ללא כל קשר למדע עצמו? מן המאמר של אליצור עולה שכנראה הפוסטמודרניזם צודק.
תיאוריה מדעית היא תיאוריה. על כך גם פופר לא מתווכח. העיקרון של פופר בסך הכל טוען שהתיאוריה המדעית ניתנת להפרכה, בניגוד לתיאוריה שאיננה מדעית שאיננה ניתנת להפרכה. אולם בכך היא לא הפסיקה להיות תיאוריה. מכאן גם צומחת לה השאלה, אם התיאוריה המדעית היא אך ורק תיאוריה, אולי הניסיון החיובי להעמיד אותה כ'צודקת' הוא פרי השקפת עולמו של המדען?
אליצור מתלונן על הביקורת שמפגינה הפוסטמודרניות כלפי המערב. וכאן נשאלת השאלה מה כל כך מפריע לו בכך אם הרעיון הבסיסי של האמת הוא הביקורת ועיקרון ההפרכה? כך או כך, הרי ברור שהדמגוגיה המושחזת של אליצור סותמת אוזניים. מישהו אמר שמתאבדים יפניים אינם טרוריסטיים? אולם השאלה הקשה שמעלה הפוסטמודרניזם 'מעיזה' לתהות אולי אנו מעדיפים טרוריסטים מסוג מסוים? אולי הביטוי טרור שאנו משתמשים בו השכם והערב אינו מבטא דווקא טרוריסטים, אלא טרוריסטים של הצד הלא נכון? משאלות כאלו אליצור מבקש לברוח ולא לענות.

וכנראה שאת עיקרון ההפרכה  של פופר הוא עדיין לא הספיק ליישם כמו שצריך. 

8 תגובות:

  1. 'מדע' זה בסך הכל כינוי כולל לאופנים הכי קפדניים ודקדקניים כדי להגיע למצב בו לא נופתע מהמתרחש סביבנו. לכן, 'השקפת עולם מדעית' היא בעצם 'השקפת עולם מציאותית'. זו לא יותר מהצהרה על השאיפה להיות בהתאמה הטובה ביותר עם המציאות. אי אפשר להפריך את 'השקפת העולם המציאותית' כי היא אינה טענה ולכן אין לה תנאי-אמת. זו גישה מסוימת שמנוגדת אולי לגישות פנטזיונריות, אסקפיסטיות, ואחרות. לעומת זאת, הטענה "חברה שחבריה בוחנים רעיונות באופן ביקורתי ומחויבים לשאיפה להגיע להתאמה מירבית עם מציאות (כלומר, מחזיקים ב'תפישת העולם המדעית'), היא חברה בריאה יותר" היא טענה שבעקרון יכולה להיבחן לחיוב או לשלילה, להתגלות כטעות או כאמת, ולכן נתונה לעיקרון ההפרכה של פופר. החלה של עיקרון ההפרכה של פופר על משהו פשוט מבטיחה לנו שהמשהו הזה הוא דבר שיכול לספק לנו אינפורמציה, כלומר להגיד לנו שהדברים סביבנו יתרחשו באופן מסוים ולא אחר. אם לדבר מסוים שמתיימר להיות טענה, אין אפשרות להתגלות כשקרית, כבר ברמת העיקרון, אז הוא מראש אינו דבר שיכול להוביל אותנו להתאמה טובה יותר עם המציאות. אגב, הרעיון שקביעת דבר מה הוא שלילה של משהו אחר היה קיים הרבה לפני קרל פופר (ראה “Omnis determinatio est negatio”...).

    תפישת עולם מדעית (או מציאותית) לא אומרת לך איך להסתכל על העולם, לא מה ראוי או לא ראוי, וגם לא לאיזו תערוכת אומנות כדאי ללכת. לכן כל הטענות על הטוטליטריות שבה, יסודן בטעות. דברים שאינם עומדים בעיקרון הניתנות להפרכה יכולים להיות יצירות מופת אומנותיות, ציוויים מוסריים חשובים מאין כמותם, ועוד - אלו לא שטויות אלא פשוט כלל התכנים שאינם אינפורמטיביים.

    השבמחק
    תשובות
    1. חברה 'בריאה' יותר זה לא נתון אלא ערך. מה היא חברה 'בריאה'? האחד יאמר לך שהיא החברה הפגאנית והאחר יאמר לך שזו החברה האפריקאית. המושג חברה 'בריאה' הוא לא אובייקטיבי ולכן גם לא ניתן להפרכה.
      (משום שהשאלה איננה שאלה אינפורמטיבית 'איך' יתרחשו דברים, אלא השאלה היא מה 'עושים' עם הדברים, או מה הם אומרים לנו, וברובד מוקדם יותר, השאלה היא האם האינפורמציה המדעית חשובה לחיים או לא חשובה? ועל שאלה זו לא יעזרו לנו אלפי עקרונות הפרכה).

      מחק
    2. הבאתי את הטענה ההיא בסך הכל כדי להדגים תוך שימוש באותו מונח ('תפישת עולם מדעית') את ההבדל בין משהו שמתיימר להיות נתון לעיקרון הניתנות להפרכה, ובין העמדה הריאליסטית של אליצור שלא צריכה להיות נתונה לעיקרון הזה. השאלה עד כמה מוצלחת הדוגמא שהבאתי לא קשורה למה שטענתי. הטענה המנוסחת באופן עמום, "חברה שחבריה בוחנים רעיונות באופן ביקורתי ומחויבים לשאיפה להגיע להתאמה מירבית עם מציאות (כלומר, מחזיקים ב'תפישת העולם המדעית'), היא חברה בריאה יותר", היא טענה סוציולוגית אמפירית שיכולה להתברר בדיעבד כשקרית. יכול להיות שנופתע לגלות שאנשים שחיים בעולם של פנטזיות ודימיונות לא מסוגלים להזיק אחד לשני ולכן החברה שהם מרכיבים תהיה בריאה יותר. המונח 'בריאה' בהקשר הזה יכול להיות מוגדר ע"י אלו שלוקחים חלק בדיון המסוים. ה'בריאות' הזו יכולה להיות מקושרת למידת הסבל על צורותיו השונות שמתקיים בה, או בהתנהגות המוסרית של האינדיבידואלים המרכיבים אותה אחד כלפי השני וגם של החברה כולה כלפי חברות אחרות, או כלפי אינדיבידואלים זרים. ברור שלאנשים שונים יהיו דעות שונות לגבי ה'בריאות' הזו ואין סיבה להניח שכולנו נגיע בהכרח מתישהו להסכמה על הגדרת המונח. כל מה שצריך כדי שלמונח הזה תהיה משמעות הוא שלאלו שדנים בטענה שבה הביטוי מופיע, תהיה פרקטיקה משותפת לקבוע את תקפות הטענה. מהבחינה הזו אפשר להבין את המשפט הזה כטענה אינפורמטיבית. העובדה ששאלות אודות הערך או החשיבות לחיינו של שאלות מדעיות, לא יכולות עצמן לקבל תשובה מדעית, לא סותרת בשום צורה את 'תפישת העולם המדעית' כי כמו שכתבתי שאלות אתיות וערכיות לא מתיימרות לספק אינפורמציה ולכן לא צריכות להיפסל משום שאינן נתונות לעקרון ההפרכה.

      מחק
    3. חברה 'בריאה', מעצם טבעה, לא יכולה להיות 'טענה', דווקא בגלל ש'בריאות' זה לא עניין אוניברסלי. זה ערך. אולם, עם זאת, אני מסכים עם עצם הנקודה שאתה מעלה לגבי תמונת עולם 'מציאותית' ו'ריאליסטית' יותר, לא שזה 'בריא' יותר, אבל בהחלט ניתן לחשוב על המציאות הזאת בהקשר כזה, כ'מודל' של מציאות הנתון לבחירה. אם כי, אם על זה אנחנו מדברים, כל התוכן של מאמרו של אליצור, נפל לטמיון.

      מחק
    4. אז פשוט תחליף את הדוגמא הקודמת שלי למשפט שנתון לעיקרון ההפרכה, במשפט "חינוך לחשיבה רציונלית יביא לתוצאות חברתיות {כאלה ולא אחרות - פירוט...}" או פשוט במשפט כמו "מים רותחים ב-100 מעלות צלזיוס". הדיון במשמעויות האפשריות של המילה 'בריאות' לא רלוונטי לטענה שלי.

      העניין הוא בדיוק שתיאורים מוצלחים של המציאות, לא ניתנים לבחירה. שני תיאורים שמניבים את אותם חיזויים הם למעשה אותו תיאור בשפות שונות. הם פשוט סינונימיים זה לזה. העמדה המקבלת את האפשרות של רלטיביזם המבוסס על תיאורים לשוניים שונים של המציאות ע"י קהילות שונות (אם לזה אתה חותר...), היא עמדה דוֹגמטית (ראה את המאמר המפורסם של דונלד דיווידסון "On The Very Idea of a Conceptual Scheme" שמבקר את מה שהוא מכנה 'הדוֹגמה השלישית של האמפיריציזם').

      מכיוון שכך לא ברור לי למה אתה חושב שתוכן מאמרו של אליצור נפל לטמיון.

      מחק
    5. אני לא חותר למה שכתבת, אולם הטענה שלי לדבריך היא, כשכתבת שעיקרון ההפרכה יוכל להיות מיושם אם מניחים ש'חינוך לחשיבה רציונלית יביא לתוצאות חברתיות מסוימות וכו', ', כאן בדיוק נקודת הכשל. שהרי בוודא שעובדות ניתנות להפרכה, אולם כאן השאלה היא לא על עובדות, אלא לאלו תוצאות חברתיות אנו מעוניינים להגיע, וכאן נקודת כל הוויכוח. העובדות הן לא רלוונטיות, השאלה העקרונית היא באיזה מודל של עולם אנו בוחרים, וזה אינו ניתן להפרכה כלל.
      'תיאורים לשוניים שונים של המציאות על ידי קהילות שונות' אכן אפשרית כאשר כבר לא מדברים על עובדות, אלא על צורות התייחסות למציאות. השאלה היא מה הוא הגבול בין עובדות להתייחסויות.
      הפוסטמודרניזם מבקש לחשוף שהרבה ממה שאנו קוראים עובדות מקורו בהתייחסות מסוימת ולא בעובדות באמת.

      מחק
    6. מה שאתה טוען ש"הפוסטמודרניזם מבקש לחשוף" הוא עניין טריוויאלי וידוע שנים על גבי שנים. השימוש המסוים במונחים רבים מביע בו זמנית גם יחס סובייקטיבי כלפי דברים וגם שולל את התקיימותם של מצבי עניינים ולכן יש בו צד של ייצוג עובדה. למשל: "ריחו של הגז הזה הוא מגעיל" (נשללת זהותו של הגז כאחד מהגזים חסרי הריח ומובע יחס הדובר כלפי הריח המסוים), "אל תהרוג את הפרה!" (ניתן להסיק שיש פרה ומובעת גישת הדובר שלא ראוי להורגה), והדוגמאות הן כמובן רבות. אני מקווה שאתה לא טוען שלרעיון של קרל פופר צריכה להיות בעיה עם התופעה הכל כך מוכרת הזו. התוכן הייצוגי (העובדתי) של ביטויים באופן כללי הוא בדיוק *מה שניתן בעקרון להפרכה* מההיגד שלהם. זה לא סותר את זה שהאקטים הלשוניים הללו מבצעים דברים נוספים מעבר לייצוג העובדה. אם תרצה, האמירה הכללית הזו מצביעה על הגבול בין עובדות להתייחסויות, אבל התפישה המציאותית\מדעית לאו דווקא צריכה לספק איזשהו דבר מעבר לכך.

      מחק
  2. למי שלא השתכנע עדיין לגבי "מהות" הפוסטמודרניזם - מוומלץ ספרו של
    דעואל לוסקי בהוצאת האוניברסיטה המשודרת - "הפילוסופיה הפוסטמודרניסטית בראי עצמה"
    כבר בהקדמה טוען המחבר שהבנה היא רק אופציה - אבל ההמשך היה מפחיד אפילו את דרידה

    השבמחק

יעקב ועשיו במחרוזת סיפורי בראשית

"וָאוֹהַב את יעקב ואת עֵשָׂיו שָֹנֵאתִי". מילים אלה של מלאכי מקפלים בתוכם פרשנות מסורתית ומדרשית מקובלת לסיפורי יעקב ועשיו. ...